הרמטכ"ל הישראלי חנן לא מכבר רוצח. קצין שרצח שבויים. מפקד הצבא הישראלי (הקרוי "צבא ההגנה לישראל") מקל בעונשו של קצין שרצח שבויים במהלך מבצע תוקפני בלבנון, ובכך הוא – המפקד – מדגים בפומבי מה יחסו אל אותו פושע. כמה חברי כנסת נזעקו כנגד החנינה. הם כינו את הקצין-הרוצח בתואר "פושע-מלחמה". צירוף מילים זה מזכיר מייד את "משפטי נירנברג", בהם נשפטו פושעי-המלחמה הנאציים בבית-דין דין בינלאומי שהוקם על ידי המעצמות שניצחו במלחמת העולם השניה. פושעי-המלחמה הואשמו בכך שהפרו את הכתוב באמנה הבינלאומית הידועה בשם "אמנת ז'נבה". מכיוון שהמונח "פושע-מלחמה" ביחס לחייל ישראלי (או ביחס לישראלי בכלל) עלה זו הפעם הראשונה על במת הכנסת והתאזרח במהרה באוצר המילים הישראלי, ראוי לבדוק האמנם חייל זה הוא אכן פושע-המלחמה הישראלי הראשון, או היחיד.
בשורות הבאות אני מתכונן להציג לפני הקוראים כמה סעיפים של אמנה זו (אינני עושה זאת בגלל שלדעתי אמנת ז'נבה היא דוגמה למסמך הומאני שיש להעלותו על נס. אמנת ז'נבה איננה כזאת. היא אינה שוללת את המלחמות התוקפניות, והיא אינה שוללת, מבחינה עקרונית, את הכיבושים הצבאיים עצמם. היא רק דואגת להבטיח שהמלחמות והכיבושים ייעשו במסגרת הומאנית ככל האפשר, עד כמה שמלחמות וכיבושים יכולים להיות הומאניים. אך גם במתכונת זו, מעניין להיווכח כי ממשלת ישראל רחוקה מלמלא את דרישות האמנה). כל הציטוטים לקוחים מנוסח "אמנת ז'נבה מ-12 באוגוסט 1949 בדבר הגנת אזרחים בימי מלחמה", כפי שפורסם על ידי ממשלת ישראל ב"רשומות", בקובץ "כתבי-אמנה". סעיפי האמנה נכנסו לתוקפם במדינת ישראל החל מ-21 באוקטובר 1950. ב-6 ביולי 1951 הפקידה ישראל את כתב אישור האמנה במוסדות אירגון האומות המאוחדות.
הסעיפים שיצוטטו להלן נוגעים ליחס לאזרחים החיים בשטח כבוש. הכוח הכובש מכונה "המעצמה הכובשת", והאזרחים הנוגעים בדבר מכונים "מוגנים", כלומר – הם מוגנים על ידי סעיפי אמנת ז'נבה. סעיף 6 של האמנה קובע כי "המעצמה הכובשת תהא קשורה במשך זמן הכיבוש, במידה שהיא ממלאת את תפקידי הממשלה באותו שטח, בהוראת הסעיפים הבאים של האמנה הזאת…" וכדי למנוע כל טעות, סעיפי האמנה הזו חלים גם על שלטונות ישראל בשטחים שנכבשו ב-1967.
בסעיף 27 נאמר כי "מוגנים זכאים בכל הנסיבות ליחס של דרך-ארץ לגופם, לכבודם, לזכויותיהם המשפחתיות, לאמונתם ולפולחנם, לנימוסיהם ולמנהגיהם. היחס אליהם יהא תמיד אנושי, והם יוגנו במיוחד מפני כל מעשי אלימות או איומי אלימות, ומפני עלבונות וסקרנות הרבים… בלא לפגוע בהוראות הנוגעות למצב בריאותם, גילם ומינם של מוגנים, יהא בעל הסכסוך נוהג בכל המוגנים שברשותו מתוך תשומת-לב שווה, ללא כל הפליה לרעה המבוססת במיוחד על נימוקי גזע, דת או השקפה מדינית…"
* * *
כל קורא עיתונים יבחין מייד כי ישראל אינה נוהגת בהתאם לאמור בסעיף זה. שימו-לב לפיסקה המדברת על הגנה מפני עלבונות וסקרנות הרבים. מבלי להתחכם הרבה, ברור כי סעיף זה נועד למנוע בדיוק את מה שקרה למחרת סיום מלחמת יוני 67', כאשר שלטונות הצבא הישראלי איפשרו לרבבות ישראלים לספק את סקרנותם ולשוטט בשטחים שנכבשו.
סעיף 31 של אמנת ז'נבה קובע כי "אין להשתמש כלפי מוגנים בשום כפייה גופנית או מוסרית, ובפרט לשם השגת ידיעות מהם". סעיף זה קובע במפורש כי רוב תהליכי ה"חקירה" הנערכים בשטחים הכבושים ל"השגת ידיעות" הם בבחינת הפרה של אמנה זו, או, במילים אחרות – הם בבחינת פשעי מלחמה.
סעיף 33 קובע כי "שום מוגן לא ייענש על עבירה שלא עבר אותה בעצמו. עונשים קיבוציים וכן כל אמצעי הפחדה או אימתנות – אסורים. הביזה אסורה. מעשי תגמול כלפי מוגנים ורכושם אסורים". לא נותר לי אלא להגדיר, בעקבות האמור באמנת ז'נבה, כל עונש כמו הריסת בתים כפשע מלחמה. וכידוע, בתים לא מעטים נהרסו כעונש למשפחות אשר אחד מבניהן היה חשוד ב"ביצוע פעולה עוינת". אם כן, בני המשפחה נענשו על עבירה שלא עברו אותה בעצמם, והעונש נחשב עונש קיבוצי.
סעיף 47 אומר כי "מוגנים הנמצאים בשטח נכבש, לא ישללו מהם בשום פנים ואופן את ההנאות מהאמנה הזאת, בגלל כל שינוי שהונהג עקב הכיבוש במוסדותיו או בממשלתו של השטח הנכבש, ולא בגלל כל הסכם שנעשה בין רשויות השטחים הנכבשים ובין המעצמה הכובשת, ולא בגלל סיפוחו של השטח הנכבש – כולו או מקצתו – על ידי אותה מעצמה". הבאתי את נוסח הסעיף הזה כתזכורת לכל מי שחושב כי סיפוחה של ירושלים המזרחית לישראל משנה את מעמדם של תושביה. על פי אמנת ז'נבה ממשיכים תושבי ירושלים המזרחית המסופחת להיחשב כתושבי שטח כבוש המוגנים על-ידה.
סעיף 49 הוא סעיף מעניין. הוא מגלה כי גירוש תושבי שטח כבוש (כמו גירושם של תושבים מהגדה המערבית לירדן או ללבנון) מהווה הפרה של אמנת ז'נבה. "העברת-כפייה של מוגנים, יחידים או המונים, וכן גירושם של מוגנים, משטח נכבש לשטחה של המעצמה הכובשת או לשטחה של כל ארץ אחרת – בין שטח נכבש ובין שטח בלתי-נכבש –-אסורים, ויהי המניע מה שיהיה…"
אותו סעיף הוא גם זה שקובע, כי ההתנחלויות שמקימה ישראל בשטחים הכבושים הן אסורות על פי אמנת ז'נבה, כלומר – הן בבחינת פשעי מלחמה. "המעצמה הכובשת לא תגרש ולא תעביר חלקים מאוכלוסייתה האזרחית שלה לשטח שנכבש על-ידה". ומנהיגי ישראל יכולים להתפלפל ככל שירצו; כל אזרח ישראלי היושב בשטח כבוש, וזה כולל את ירושלים המזרחית המסופחת, הוא בבחינת מפר של אמנת ז'נבה.
* * *
סעיף 144 קובע כי בעלי האמנה – כלומר, גם ישראל – "מתחייבים להפיץ הפצה רחבה ככל האפשר, בימי שלום כבימי מלחמה, את נוסח האמנה הזאת בארצותיהם, ובייחוד לכלול את לימודה בתוכנית הלימודים הצבאית, ואם אפשר, גם בתוכנית הלימודים האזרחית, כדי שעקרונותיה יהיו ידועים לכל האוכלוסייה כולה". ובכן, כותב שוררת אלה הוא, למגינת ליבו, "בוגר" תוכנית הלימודים האזרחית וגם הצבאית של מדינת ישראל. ומעולם לא ראיתי את נוסח האמנה הזה, ומעולם לא חשב מישהו להראותו לי. ומכיוון שאני רק דוגמה בודדת, מופנית שאלתי אל הקוראים: האם נתקלתם, אי-פעם, בבית-הספר או בצבא, במישהו שניסה ולו רק להראות לכם את נוסח אמנת ז'נבה? אם תשובתכם היא, כצפוי, שלילית, הרי כל אחד ואחת מכם מהווה הוכחה לכך, שישראל אינה עומדת בהתחייבותה למלא אחר האמור בסעיף זה.
בסעיף 146 נאמר כי "כל אחד מבעלי האמנה יהא מחויב לחפש את האנשים שלפי הטענה ביצעו – או ציוו לבצע – את ההפרות החמורות האלה, ויעמיד אנשים כאלה לדין בפני בתי המשפט שלו". אילו מילאה ישראל אחר האמור בסעיף זה, היה עליה להעמיד לדין על ביצוע הפרות חמורות אלה – או, במילים אחרות, על ביצוע פשעי-מלחמה – אזרחים ישראליים רבים מספור, בהם שרים רבים בממשלות ישראל וקציני צבא גבוהים רבים, אם לא את כולם. וזאת כיוון ש"ההפרות החמורות, שאליהן מתייחם הסעיף הקודם, הן אלה הגוררות מעשה מהמעשים שלהלן, כשמבצעים אותם כלפי בני-אדם או נכסים המוגנים לפי האמנה הזאת: הריגת מוגן במזיד, עינויו או יחס בלתי אנושי אליו… גרימת-זדון של סבל רב או חבלה חמורה בגופו או בבריאותו, גירושו או העברתו שלא בהיתר, או כליאת מוגן שלא בהיתר… שלילת-זדון של זכויותיו של מוגן לשפיטה הוגנת וסדירה… הריסתו והחרמתו של רכוש בקנה מידה רחב".
לסיכום, שלטונות ישראל מורים לבצע ומבצעים הפרות חמורות של אמנת ז'נבה, כמעשים שגרתיים. הפקעת קרקעות, גירוש אזרחים, מעצרים מינהליים ללא העמדה לדין, יחס בלתי-אנושי לתושבי השטחים הכבושים, הטלת עונשים קיבוציים, שלא לדבר על עינויים גופניים ופסיכולוגיים של עצירים, הקמת התנחלויות – כל אלה הם פשעי-מלחמה, שאת מבצעיהם חובה לשפוט ולהעניש.
* * *
במשפטי נירנברג הירבו פושעי המלחמה להצטדק בתירוץ "אני רק מילאתי פקודות". השופטים לא קיבלו טענה זאת, ובצדק. בכך הם קבעו תקדים רב משמעות: לא רק מי שמצווה לבצע הפרה של אמנת-ז'נבה הוא פושע-מלחמה, אלא גם מי שמבצע הוראה כזאת.
לפני אזרחים ישראליים המשרתים בצבא החובה או במילואים, או העומדים לפני גיוסם לצבא, ניצבת ברירה קשה. הם לא יוכלו לטעון אחר-כך "לא ידעתי" או "אני רק מילאתי פקודות". הם חייבים להחליט עכשיו.
אתם חייבים להחלים עכשיו! האם אתם מוכנים לשרת בצבא המפר באורח שיטתי את סעיפי אמנת-ז'נבה? אם כן, רבים הסיכויים שגם אתם תהיו אחראים לפשעי-מלחמה אלה; שגם אתם תהיו פושעי מלחמה. אם לא, פתוחות לפניכם כמה אפשרויות: האחת, הקלה ביותר מבחינה מצפונית, היא לסרב לשרת בצבא, לפחות כל עוד מחזיקה ישראל בשטחים כבושים. השנייה, לשרת בצבא, אך לסרב להיכנס לשטחים הכבושים. השלישית, לשרת גם בשטחים הכבושים אך לסרב למלא כל פקודה שביצועה יגרור הפרת סעיף מסעיפי אמנת-ז'נבה.
תהיה החלטתכם אשר תהיה, אין היא פוטרת אתכם מאחריותכם האזרחית לתבוע מממשלת ישראל למלא את התחייבויותיה על-פי האמנה. וכמו כן אין היא פוטרת אתכם מלהרים קול מחאה, בכל פעם שמגיעות אליכם ידיעות על הפרה זו או אחרת של סעיף או כמה סעיפים מתוך אמנת-ז'נבה.
זיכרו: כל מי ששותק בשעה שמתבצעים פשעי-מלחמה, אינו יכול להתנער מאחריותו.
