בראשית השנה נתבשרנו על הקמת איגוד מקצועי חדש בעל שם רומנטי. אהב"ה: "אירגון האחיות והאחים בבתי-החולים". במודעה שפירסם האירגון החדש ("מעריב", 23 בפברואר 1979) תחת הכותרת "גילוי האמת!" נכתב:

"כל השנים נוצלה, שלא בצדק, האהדה וההבנה של המעסיקים ושל הציבור לעבודתה של האחות בבית-החולים, להשגת תנאים והטבות לכלל ציבור האחים והאחיות... 'הסתדרות האחים והאחיות' טוענת עתה, שהקמת האירגון היא מיותרת ומפריעה לניהול המו"מ על תנאי השכר. האמנם? מה לימד אותנו הניסיון של ההסכמים בכל השנים שעברו? לית מאן דפליג, שאין זה צודק לחרוש על גבינו ולהשוות את תנאינו לאלה של האחים והאחיות שאינם עובדים בבתי-החולים".

לכאורה נערך הוויכוח בין "הסתדרות האחים והאחיות" (הכולל אחיות ואחים מכל מקומות העבודה במיסגרת ההסתדרות הכללית) לבין אהב"ה על סדר עדיפויות טאקטי. ההסתדרות גורסת כי מטרתה להשיג תוספות שכר לכל האחיות והאחים; אהב"ה טוען כי הצמדת עניין אחיות בתי-החולים לעניינם של כלל האחיות והאחים תפגע בנכונות המעסיקים להסכים לתוספות שכר מתאימות, וכי אילו נוהל המשא-ומתן בנפרד היו אחיות בתי-החולים זוכות להישגים גדולים הרבה יותר.

אהב"ה לא מתנגד להסתדרות, לא למבינה שלה ולא לעקרונות שלה. למרות ההדלפות לעיתונות על הרצון-האיום לפרוש מן ההסתדרות הכללית, נכתב באותה מודעה כי "אירגוננו רואה עצמו כחלק מן ההסתדרות הכללית ‏וכל רצונו לפעול בין כתליה ולהסתייע במוסדותיה על פי העקרונות המושתתים ביסודה של ההסתדרות".

אין בכוונתי להתייחס כאן בהרחבה לסדר העדיפויות של אהב"ה. סדר זה זהה לסדר העדיפויות של הממשלה בענייני הבריאות, אך אינו זהה בהכרח עם האינטרסים של כלל הציבור. מי ששם בראש סדר העדיפויות בשטח הבריאות את בתי-החולים, ומביט מלמעלה למטה, ולעתים אף בזלזול "מקצועי", אל העוסקים ברפואה מונעת (אחיות בריאות הציבור) ובטיפול ראשוני (אחיות המירפאות), יביא בהכרח להגדלת ציבור הנזקקים לשירותי בתי-החולים. ומכאן גם יגביר בהכרח את לחץ העבודה של העובדים בבתי-החולים. אולם, כאמור, אין זה נושא המאמר.

‏כפי שהיה צפוי, הגיעו אהב"ה והסתדרות האחים והאחיות להסדר של פשרה. אהב"ה הפך לעוד קבוצת-לחץ מיוחסת במיסגרת ההסתדרות. אולם, האחים והאחיות בבתי-החולים נמצאים כעת במצב מוזר, כשהם מיוצגים מבחינה מקצועית על-ידי שלושה אירגונים, מלבד ועדי המחלקות במקומות שבהם הם קיימים ופועלים.

‏שלושה אירגונים אלה הם: "הסתדרות האחים והאחיות" ; אהב"ה ; ואירגון עובדי בתי-החולים, המאגד את כל המועסקים בבתי-החולים. שלושת האירגרנים מהווים חלק מהמיסגרת ההסתדרותית, ועם זאת –הם שונים מאוד זה מזה, גם בגלל המיבנה וגם בגלל ההרכב של חבריהם. (אגב, האחיות והאחים העובדים בבתי-החולים הממשלתיים מיוצגים, לפחות תיאורטית, גם על-ידי "הסתדרות עובדי המדינה").

‏"הסתדרות האחים והאחיות" היא, בצורתה לפחות, איגוד מקצועי: היא מאגדת עובדים על בסיס מקצועם, בלי התחשבות במקום עבודתם.

‏אהב"ה גם הוא איגוד מקצועי: הוא מאגד עובדים על-פי מקצועם, אך רק את אלה העובדים בבתי-חולים.

‏אירגון העובדים בבתי-החולים הוא איגוד תעשייתי: הוא מאגד עובדים על-פי מקום עבודתם, בלי להתחשב במקצועם. הוא מאגד את הרופאות והרופאים, את האחיות והאחים, את עובדי המשק והמינהלה, את עובדות הניקיון ואת עובדי הניקיון, את הסניטארים ואת עובדי המטבח.

‏אירגון אחרון זה היה הכתובת שאליה היו צריכות אחיות בתי-החולים לפנות כאשר לא באו על סיפוקן מהצורה שבה ייצגה אותן ההסתדרות, אך הן, שרצו להינתק ולהתנשא מעל האחיות האחרות, סירבו לפנות אל אירגון עממי – לפחות מבחינת הרכבו – כמו האירגון הזה. וכי מה תעשינה הן, אחיות מכובדות, באירגון אחד עם עובדות-ניקיון... מלכתחילה לא היו אחיות בתי-החולים (כמו גם הרופאים) פעילות באירגון זה. הן אף לא השתתפו ברובן בבחירות להנהגתו וכשהסתכסכו עם הנהגת ההסתדרות, הלכו והקימו להן אירגון נפרד, מתבדל, אירגון ששם לו למטרה להשיג לחברותיו תוספות והטבות בכל מחיר, אפילו במחיר ניהול תעמולה נגדמתן תוספות-שכר לעובדים אחרים!

‏אחיות בתי-החולים אינן הראשונות להקים אירגונים מקצועיים מסוג זה. הן הלכו בדרך שסללו להן קציני-הים, הטייסים, המהנדסים, האקדמאים למיניהם, ההנדסאים והטכנאים, מורי בתי-הספר התיכוניים, הרופאים ועוד. המשותף לכל האירגונים האלה הוא היותם אירגונים מתבדלים של השכבות העליונות של מעמד הפועלים. איגודים כאלה פועלים, מעצם טיבם והרכבם, לשמירת הפערים בתוך מעמד הפועלים ולהרחבתם. פעילות זו אינה תורמת, לא לאחדות המאבק המקצועי ולא לשיפור רמת-חייהם ותנאי-עבודתם של כלל העובדים.

‏הצד החיובי היחיד, אולי, בפעילותם (במידה שפעילות זו היא עצמאית), הוא היותם דוגמא לקבוצות עובדים אחרות. אך בה בעת הם מהווים גם מכשול בפני אפשרות התארגנות של עובדים אחרים. אלה, המרגישים את עצמם חלשים יחסית, אינם רואים אפשרות להתארגן בצורה עצמאית בהצלחה ללא סיוע העובדים הבכירים, וה"חזקים", העובדים במפעל.

‏*   *   *

בעקרונות-היסוד של "מצפן" כתבנו:

‏"חלק בלתי נפרד מהמאבק לסוציאליזם הוא המאבק להגנה על רמת-חייהם ותנאי-עבודתם של הפועלים ולשיפורם. כאמצעי חיוני במאבק זה פועל 'מצפן' להקמתם של איגודים מקצועיים עצמאיים ולוחמים של העובדים השכירים. איגודים אלה – בניגוד ל'הסתדרות' הכופפת את האינטרס של מעמד הפועלים לאינטרס המדינה הציונית – יהיו מונהגים לא על-ידי ביורוקראטים מקצועיים אלא על-ידי נציגים ישירים של העובדים, הנבחרים במקומות העבודה".

עלינו להדגיש בהסברתנו כי אנו מתכוונים לאיגודים מן הטיפוס התעשייתי ולא מן הטיפוס הצר. אמנם, המציאות החברתית במשטר הקפיטליסטי משפיעה גם על הפועלים. דפוסי המחשבה והחיים של החברה, כלומר –‏ התודעה הבורגנית, חודרים גם אל מעמד הפועלים. לכן אין זה פלא שבכל הארצות הקפיטליסטיות נמצא איגודים מקצועיים לצד איגודים תעשייתיים. הראשונים הם איגודים של "האריסטוקרטיה הפועלית". האחרונים הם איגודים יותר עממיים, יותר שוויוניים, ולכן גם יותר דמוקרטיים. באירופה המערבית, אגב, ישנה תופעה נוספת. קיימים איגודים תעשייתיים המאגדים חברים על בסיס השתייכות או העדפה פוליטית (בצרפת, למשל, יש איגודים הקשורים למפלגה הסוציאליסטית ויש הקשורים למפלגה הקומוניסטית. עובדי אותו מפעל, בכל הדרגות, יכולים אם כן להיות חברים בשני איגודים נפרדים, ואף לנהל את מאבקיהם ושביתותיהם בנפרד!).

בישראל אין כמעט איגודים מקצועיים, לא על בסיס מקצועי ולא על בסיס תעשייתי. האיגודים הקיימים במיסגרת ההסתדרות הכללים אינם איגודים של העובדים המאוגדים בהם, אלא הם כלים בתחרות הקפיטליסטית, כלים המשרתים את הענק הקפיטליסטי הנקרא "חברת עובדים" במאבקו על השוק הישראלי עם יריביו, הסקטורים האחרים של הבורגנות הישראלית (אלה המאוגדים ב"התאחדות התעשיינים" ובלשכות המסחר).

‏כל פרישה של קבוצת עובדים מסוימת מההסתדרות והקמת איגוד מקצועי עצמאי מחלישה את עמדותיה של "חברת עובדים" ביחס למתחריה. זו הסיבה שההסתדרות נאבקת בחמת-זעם נגד כל ניסיון כזה. אולם, פרישה של קבוצת עובדים מתוך אידיאולוגיה מקצועית מתנשאת מאפשרת להנהגת ההסתדרות לנקוט עמדה עממית ודמוקרטית כביכול, ולהסיט את חיצי הביקורת של המוני הפועלים האחרים מן הוועד-הפועל אל האיגוד הפורש. בכך יכולה הנהגת ‏ההסתדרות לחזק את אחיזתה דווקא על אותו חלק של מעמד הפועלים הזקוק לאיגוד מקצועי תעשייתי עצמאי ולוחם כאוויר לנשימה, כדי להשיג הישגים של ממש גם בשמירה על רמת החיים ותנאי-העבודה וגם בשיפורם.

‏ההיסטוריה של ההתאגדות המקצועית בארץ מוכיחה גם, שניסיונם של עובדים מקצועיים מיוחדים (בעיני עצמם) לנהל את מאבקיהם במנותק ממאבקיהם של עובדים אחרים, ולפעמים אף בניגוד להם, רק החלישה אותם. שכן, כאשר פתחו ‏המהנדסים, או הרופאים בשביתה, הם היו מבודדים לגמרי מבחינת דעת הקהל. במצב שכזה הם נזקקו לתמיכת ההסתדרות, ובכך גילו כי עצמאותם החשובה להם כל כך, נשארה למעשה על הנייר בלבד.