הכלכלה המדינית המארכסיסטית, ככל מדע אחר, משתמשת במונחים מוסכמים, שמאחוריהם הגדרות המוכרות לכלל העוסקים והמתעניינים בנושא. כך, למשל, מספקת לנו התיאוריה המארכסיסטית תיאור מסוים מאוד של יחסי-ייצור חברתיים ומיבנה מעמדי, כהגדרה למונח "מישטר פיאודלי". בהתאם, יתאר המונח "מישטר קפיטליסטי" תמונה חברתית שונה, אך עדיין תוך שימוש באותם כלים – יחסי-ייצור ומיבנה מעמדי.

‏הגדרה מעין זו מסייעת לנו לנתח ולהבין אינטרסים ומגמות שונים הפועלים במסגרת מישטר נתון ועליו, ופועלם היוצא – המדיניות הכלכלית, החברתית, מדיניות החוץ וכו'.

‏והנה, בשנים האחרונות החלו חוגים נרחבים באיזור ובעולם, ובהם גם כאלה הקוראים לעצמם קומוניסטים-מארכסיסטים, להיזקק למערכת מושגים שונה בבואם לתאר ולנתח מישטרים שונים; ובהתאם, גם לקבוע את יחסם אליהם. מערכת זו מצטיינת בפשטות רבה. היא מחלקת את העולם לשניים: חלק הצועד בטוחות אל המחר, בניהולם ובהדרכתם של מישטרים "פרוגרסיביים", וחלק הנאנק תחת עולם של מישטרים "ריאקציוניים". מאפיין נוסף של המערכת הוא גמישותה: המונח "מישטר פרוגרסיבי" יכול להקיף קשת רחבה של חברות ומישטרים, החל בברית-המועצות וכלה בלוב, בעוד שתחת התואר "ריאקציוני" צ'ילה עם סין תרבוץ וארצות הברית נוהגת בהם. גם הקריטריונים על פיהם עובר מישטר כלשהו ממחנה אחד למשנהו אינם חד-משמעיים. לא שינוי באופן הייצור, אף לא שינוי ביחסי הנוחרת המעמדיים, הקובעים את כיוון התפתחותה של החברה, הם התנאי ההכרחי לכך. מאידך גיסא, ייתכן ששינויים כאלה אכן יחולו בחברה כלשהי מבלי שהדבר ישפיע על סיווגה כ"פרוגרסיבית" או "ריאקציונית".

‏חוסר המשמעות הפוליטי של מונחים אלה, והיעדר קריטריונים לקביעת תקפותם לגבי מישטר זה או אחר, מעידים בבירור על אופיים; אין המדובר כאן במונחים מדעיים או פוליטיים ממשיים. אלה מונחים תעמולתיים המשמשים בידי גורמים פוליטיים בעולם, כדי להצדיק את מדיניותם האנוכית בעיני ההמונים. ואילו בידי כוחות פחות מרכזיים הם משמשים ככיסוי למדיניות אופורטוניסטית.

‏כפי שצויין לעיל, מרבים גם אצלנו להשתמש במונחים אלה ולחלק בעזרתם את העולם הערבי למדינות "מתקדמות" ומדינות "ריאקציוניות". שימוש זה מונע מרבים (ובכללם כאלה הרואים עצמם כסוציאליסטים) מלנתח כראוי את אופי המישטרים בארצות הנדונות ומלראות נכוחה את מדיניותן הלאומית והבינלאומית כפועל יוצא של אינטרסים מעמדיים, פנימיים וחיצוניים – ולא כמונעת על ידי מניעים היאים יותר לגיבורי מחזה מלודרמטי, כגון בוגדנות ושפלות מחד גיסא, או גבורה והקרבה מאידך גיסא.

*   *   *

‏תחילת דרכם של המישטרים הקרויים "מתקדמים" במזרח התיכון, רובם ככולם, בהפיכה צבאית אשר כוננה דיקטטורה ביורוקראטית, שנשענה על כוחו של הצבא והשתלטה על מנגנון המדינה, כאשר הגורם המאחד היה מפלגה אחת עם מונופולין, או לפחות זכויות בכורה, על הפעילות הפוליטית בסקטור האזרחי והצבאי כאחד.

‏שורשיה של תופעה זו נערצים בהיסטוריה המודרנית, המשותפת לרוב ארצות המזרח התיכון: "האימפריאליזם הקלאסי" (בריטי וצרפתי), ששלט במרבית ארצות האיזור לפחות עד סוף מלחמת העולם השנייה, פעל בשיטות הניצול המקובלות לגבי שלטון מעין זה – העברת חומרי-גלם, המופקים באמצעות כוח עבודה זול, כגון מחצבים ומוצרים חקלאיים, אל המטרופולין ואספקת מוצרים מוגמרים יקרים, מוגנים על ידי חומות מכס גבוהות, אל השווקים המקומיים. דבר זה מנע התפתחות תעשיה ושאר סממני הכלכלה המודרנית בארצות המנוצלות. מבחינה חברתית התבטא הדבר בהקפאתו, ואפילו בחיזוקו של המיבנה המעמדי המיושן, כאשר המעמד המקומי השליט מורכב מבעלי אחוזות גדולים ובורגנות קומפראדורית (שפרנסתה על מסחר עם המטרופולין).

‏אולם נסיבות היסטוריות מסוימות פעלו כנגד המשך קיפאון חברתי-כלכלי זה. הזעזוע הרציני ביותר אירע בעת מלחמת העולם השנייה ובגללה. המאמץ המלחמתי הכרוך באספקה ובעבודות בהיקף עצום, כוח הקנייה הפרטי הגדול של המוני החיילים של בעלות הברית, שהציפו את האיזור וניתוק דרכי מעבר סחורות אל ארצות המטרופולין ומהן, גרמו לכך שנוצר בסיס לתעשייה מקומית עבור השוק המקומי, ובד בבד גם בסיס להיווצרות הבורגנות הלאומית, שהאינטרסים שלה נגדו את אלה של הבורגנות מארץ-האם האימפריאליסטית. במקביל, יותר ויותר עובדים נדחפו מהחקלאות (שגם בה נתנו יחסי-הייצור הקפיטליסטיים אותותיהם, בריכוזיות יתר של הקרקעות בידי מעטים, על חשבון איכרים קטנים שלא יכלו לעמוד בתחרות) אל התעשייה, השירותים והאדמיניסטרציה, בהיותם בסיס למעמד הפרוליטריון.

‏תהליכים כלכליים אלה והיחלשות האימפריאליזם האירופי בעקבות מלחמת העולם השנייה גרמו לערעור רציני בשלטונם של מעמד בעלי הקרקעות הגדולים והבורגנות הקומפראדורית (שתי הקבוצות האלה היו בדרך כלל זהות מבחינת הרכבן האישי), אשר מצאו עצמם אל מול כל יתר המעמדות והכיתות החברתיות (אריסים, איכרים, פועלים ובורגנות לאומית) כשמשענתם היחידה – הצבא והמשטרה. אלא שגם משענת זו הוכחה כקנה רצוץ – לקראת שנות ה-40 כבר הורכבה רוב שכבת הקצונה הזוטרה והבינונית מבני המעמדות החדשים – המעמד הבינוני – בורגנות עירונית וכפרית. אנשים אלה זכו גם להשכלה מערבית נרחבת יחסית. הרקע המעמדי שלהם, השכלתם, קשייהם להתקדם לדרגים הבכירים ביותר במסגרת המישטר הישן, ודעדוע התבוסה של 1948 בפלסטין, אשר חשף את ריקבון המישטרים הישנים ותלותם חסרת האונים באימפריאליזם – כל אלה סייעו לגיבוש תודעה מהפכנית, שעיקרה: עקירת המישטר הישן והקמת מדינה לאומית, מודרנית, בסגנון מערבי-קפיטליסטי.

‏ואכן , במצב שנוצר באותה תקופה – התפוררות מעמד בעלי הקרקעות, בורגנות-לאומית בלתי-מפותחת והססנית, מעמד פועלים צעיר ולא מגובש, איכרות לא מאורגנת ובורה, שתודעתה הפוליטית ירודה, ואינטרס מערבי מסוים שלא להפריע ליצירת "הנהגה חזקה", בבחינת טריז בפני אידיאולוגיות והתפתחויות חברתיות "מסוכנות" – במצב זה היה הצבא הכוח המאורגן היחידי בעל תודעה מהפכנית, אשר בהנהגת הקצונה הבינונית והזוטרה יכול היה ליטול, ואף נטל, את הגה השלטון לידיו, כשמנהיגי המהפכה רואים את משימתם ההיסטורית בהנחת בסיס למשק קפיטליסטי מודרני במדינה מודרנית.

‏ביצוע משימה מעין זו במשק מפגר דורש מספר צעדים כלכליים-חברתיים: רפורמות אגראריות, שמטרתן חיסול ספיחי המישטר הישן והנחת יסוד לחקלאות מודרנית (אך לא חלוקת כלל האדמות באופן שוויוני לאלה המעבדים אותן). כמו כן, נדרשת ריכוזיות כלכלית לשם יצירת תשתית תעשייתית – משימה שאין המעמד הבורגני המתפתח יכול עדיין ליטול על עצמו, ולשם כך נוצר המשק המולאם והמנגנון השלטוני הביורוקראטי – כדי לסלול את הדרך לפני הבורגנות המקומית המתפתחת, ולא כשלב בדרך לסוציאליזם.

‏*   *   *

‏חולשתה של הבורגנות המקומית הכתיבה גם את הצורך להגן עליה מפני תחרות והשתלטות של הון זר; דבר היוצר ניגודי אינטרסים והתנגשויות עם "העולם הראשון". ומכאן שמדיניות "אי ההזדהות" ושיתוף הפעולה המוגבל עם "העולם הישן" צמחה על רקע מאבק בין קפיטליזם מקומי מתפתח לבין קפיטליזם אימפריאליסטי, ולא על רקע תודעה אינטרנציונליסטית "מתקדמת".

‏בהמשך התהליך המתואר לעיל מגיע הרגע שבו הבורגנות המקומית די מפותחת וחזקה וכבר משולבת במערכת ההון הבינלאומית, כך שהיא יכולה לוותר על "חסותו" הכלכלית והפוליטית של המנגנון הביורוקרטי. בשלב זה ניתן לצפות ב"נורמליזציה" ו"מערביזציה" של המישטר (אמנם, מלוות במאבקים גלויים יותר או פחות, כנגד קבוצות אינטרסים שונות, שהתבססו עם השנים בתוך המנגנונים הצבאי והאזרחי, ושאבו מהם את כוחם, קרי: "דמוקרטיזציה" של החיים הפוליטיים בסגנון דמוקרטיה בורגנית), ליבראליזציה של הכלכלה ופתיחת המשק לפני הון זר. כל זאת, כמובן, תוך כדי הידוק הקשר עם גורמים קפיטליסטיים ואימפריאליסטיים במישור הבינלאומי.

‏ההיסטוריה החדישה של מצרים, הגדולה והמפותחת שבארצות ערב, "חלוצת מחנה המדינות הערביות המתקדמות", היא דוגמא קלאסית לתהליך מעין זה. למרבה האירוניה, דווקא כאשר "חלום הקידמה" עומד להתגשם, מסולקת מצרים בקלון ממחנה זה.

תהליכים כלכליים דומים חלו וחלים גם במדינות ערביות אחרות, שעדיין משתייכות ל"מחנה הקידמה", דוגמת סוריה ועיראק; למרות שגורמים חברתיים וכלכליים ספציפיים, הפועלים בכל אחת מארצות אלה, מכתיבים את האופי המקומי המיוחד של צורת המישטר והתפתחותו האפשרית בעתיד.

‏אלא שהמסתכלים במזרח התיכון באמצעות משקפי שחור-לבן אינם מסוגלים לראות התפתחויות אלה. הם "הוכו בהלם" כאשר "גיבור מלחמת אוקטובר" ויורשו הישיר של "גיבור המהפכה הערבית", פנה לכיוון של שיתוף פעולה ישיר עם האימפריאליזם האמריקאי והציונות, על גבם של הפלסטינים ושאר הגורמים המדוכאים באיזור. הלם זה לא גרם לשינוי הגישה למישטרים אחרים באיזור, ועל כן יש לצפות שאלה שכבר הוכו בהלם פעם אחת, עוד יסבלו מתופעה זו בעתיד.

‏רמזים בכיוון של שיתוף פעולה עם ארצות הברית והשלמה עם הציונות נשמעים מדי פעם מצד סוריה ואפילו מצד גורמים שונים באש"ף, אך דוגמה בולטת יותר למישטר שנחשב לאחד מעמודי התווך של "חזית הסירוב" ומחנה המדינות "המתקדמות", בעוד המדיניות שבה הוא נוקט הינה ההיפך הגמור מקידמה, היא עיראק.

*   *   *

‏בחודשיים האחרונים החלו להסתנן לעולם הרחב יותר ויותר ידיעות ושמועות על מעשי זוועה של מישטר הבעת' בעיראק; מאות אנשים נרצחים, עם או בלי משפט, עשרות אלפים נעצרים ומעונים, כרבע מיליון כורדים נעקרו מכפריהם כדי ליצור איזור "שטח אש נקי" עבור הצבא, ועוד כהנה וכהנה.

כל הנחשד, באופן מבוסס יותר או מבוסס פחות, בהתנגדות למישטר, נופל קורבן לרדיפות. חלק גדול מן הנרדפים הם חברי המפלגה הקומוניסטית העיראקית, שמאז 1971 סייעה רבות להקנות למישטר הבעת' את צביונו ה"מתקדם", על ידי חברותה ב"חזית הלאומית" שהיא, כביכול, קואליציה לאומית המנהיגה את המדינה.

וכך, שעה שסבלנותם של רבים מקורבנות הרדיפות כבר פקעה, ומאות קומוניסטים עיראקים גולים עומדים מאחורי תנועת-מחאה באירופה נגד מישטר הבעת', כל שהמפלגות הקומוניסטיות ומפלגות הפועלים בעשר מדינות ערב מצאו לנכון לומר על המתרחש בעיראק, בוועידתן במזרח ברלין השנה, הוא: "...דיכוי שאינו תורם לאווירת האמון ושיתוף הפעולה שבין בעלי ברית" (27.2.79 ,‏The Guardian‏).

‏ולא רק במישור הפנימי נוקטת עיראק מדיניות של דיכוי. הסכמיה האחרונים על הסדרי ביטחון משותפים עם סעודיה, האיתותים הברורים לכיוונה של ארצות הברית וההצהרות האנטי-סובייטיות החריפות של מנהיגים שונים, עוררו סוף-סוף תגובות מחאה בעיתונות הסובייטית, שהדיהן הגיעו גם לביטאון רק"ח "אל-אתיחאד".

‏התיזה המרכזית של "אל-אתיחאד" הינה: "עיראק עומדת על פרשת דרכים או שתלך בדרך שתפגיש אותה עם האימפריאליזם והריאקציה, או שתיעצר המערכה המרושעת והעריצה ועיראק תישאר על דרך האנטי-אימפריאליזם והמאבק בריאקציה הערבית" ("לאן הולכים מנהיגי הבעת' העיראקי", "אל-אתיחאד", 10.4.79); "שאלה ותשובה בנושא מדיניות ברית-המועצות כלפי עיראק", 1.5.79‏).

‏דימוי "פרשת הדרכים" הינו ציורי ביותר, אך חסר כל בסיס במציאות. וכי מה קרה בשנה האחרונה, אשר העמיד את המישטר והחברה בעיראק בפני "פרשת דרכים" היסטורית זו? כלום חלה בה מהפכה כלכלית חברתית, ששינתה מן היסוד את יחסי הכוחות שם? או אולי השתלט על עיראק כובש מבחוץ? לא דובים ולא יער!

*   *   *

‏מאז עלתה הנהגת הבעת' הנוכחית לשלטון, בהפיכה בשנת 1968, מנחה אותה קו ברור ממנו לא סטתה ואף לא נראה שבכוונתה לעשות זאת בעתיד: השמירה על האינטרסים של הכת השלטת, אשר נעשית קשה יותר ויותר בחברה העיראקית, שבה ניגודים מעמדיים משתלבים בניגודים אתניים ודתיים.

‏במסגרת "משימה קדושה" זו לא מהסס המישטר מלנקוט בו-זמנית ולסירוגין באמצעי דיכוי קיצוניים בפועל ובמחוות שיקנו לו תדמית של "מישטר מתקדם" ולגיטימציה הן כלפי פנים והן כלפי חוץ, כגון הקמת "החזית הלאומית" והסכם לשיתוף פעולה עם ברית המועצות.

‏אלא שהתואר "מישטר מתקדם" הוא בלתי מסויג, ולכן "מפתיע" "אל-אתיחאד" את קוראיו כשהוא מספר להם על אותה "סטייה" מוזרה של המישטר העיראקי, אשר "לפתע" החל לרדוף קומוניסטים, לתקוף את ברית המועצות ולהעלות טענות ריבונות על חבל ערביסתאן (אל-אהואז) כנגד "ממשלתה המהפכנית החדשה של איראן", לאחר שנים ארוכות של שתיקה בעת שלטון השאה. אבל ביטאון רק"ח שכח להזכיר, ששתיקה זו לא היתה מקרית כלל. היא נקנתה בהסכם שנערך בשנת 1975 עם מישטר השאה, במסגרתו מכר זה האחרון את הכורדים ואיפשר למישטר העיראקי לשבור זמנית את מאבקם. כך הפך המישטר העיראקי ה"מתקדם" לאחד מתומכיו הנאמנים של השאה ומישטרו, עד לרגע האחרון ממש. אפשר להזכיר פה את גירושו של חומייני מעיראק באוקטובר 1978, וכן את הליווי הממלכתי שערך סדאם אל-חוסיין לקיסרית פארה דיבה בעת ביקורה באתרים שיעיים מקודשים בעיראק, בשלהי גסיסתו של המישטר הקיסרי באיראן.

‏אך כל התופעות שפורטו לעיל, ורבות אחרות, לא מנעו מהחוגים ה"מתקדמים" מלמנות את המישטר העיראקי על שורותיהם, כל עוד זה האחרון לא פנה להתקפה ישירה על ברית המועצות.

‏אין מאמר זה מתיימר להוות מחקר מפורט ומקיף על המישטרים הביורוקראטיים והצבאיים במדינות ערב. כל-כולו מכוון להציג גישה כלכלית-מדינית מארכסיסטית כניגוד וכאלטרנטיבה לגישה הפשטנית (במקרה הטוב) והמטעה (בזדון?) הגורסת: "אויבי אויבי הם ידידי".

‏גישה זו המתעלמת כליל מאופיים המעמדי של המישטרים, לא זו בלבד שהיא קוראת לשיתוף פעולה פרגמאטי, אלא היא אף מעניקה ברוחב-לב תוארי "קידמה" למישטרים שמושג זה הוא מהם והלאה.

‏הסכנה הגדולה הטמונה בכך היא, שפרטים וקבוצות, הנלחמים למען שחרורם החברתי ו/או הלאומי, נגררים לשתף פעולה ולסייע, בעקיפין או במישרין, למישטרי ניצול ודיכוי, אשר מונחים בלעדית על ידי האינטרסים האנוכיים שלהם, אינטרסים העומדים בסתירה בסיסית לאינטרסים של עמי האיזור.

‏האלטרנטיבה לשיתוף פעולה כושל זה עם מישטרים אלה היא ניסיון ליצור חזית עממית רחבה של ההמונים המנוצלים והמדוכאים בכל אחת מהארצות האלה, לשם מאבק אזורי משותף נגד הקפיטליזם המקומי והזר על ספיחיו, למען כינונה של חברה סוציאליסטית חופשית במזרח הערבי.