החל מחודש ספטמבר 1978, שעה שהוטל על איראן מצב צבאי, התפתחו המאורעות שם בקצב מואץ, שרק מעטים חזו אותו מראש. השאה ואנשיו סולקו מן השלטון באמצעות התגייסות המונית, המהווה את אחד הפרקים המלהיבים ביותר בתולדות התנועה המהפכנית הבינלאומית במאה העשרים. עם זאת, עדיין לא הוכרע בשום פנים ואופן גורלה של המהפכה האיראנית: עם התפוררות הקואליציה אשר הביסה את השאה, צצים באיראן ניגודים חדשים – ניגודים פוליטיים, חברתיים ועדתיים. לאמיתו של דבר הרי רק עתה, לאחר שסולקה שושלת בית פהלאווי, מוצגות בגלוי השאלות האמיתיות בדבר אופיה של החברה האיראנית בעתיד.
תחילה, הרי סיכום קצר של המאורעות שהובילו לנפילת השאה. בידי המימשל הצבאי, שהוכרז בחודש ספטמבר 1978, לא עלה לחסום את שטף האופוזיציה העממית. לאחר הטביחות שטבחו כוחות המשטר במפגינים, ובמיוחד הטבח הגדול בכיכר ג'אלה בטהראן ב-8 בספטמבר, הלכו ונמשכו ההתנגשויות בין הצבא לבין האופוזיציה, וב-5 בנובמבר פיטר השאה, תחת לחץ ראשי הצבא, את ממשלת שאריף-אמאמי. תחתיה מינה ממשלת גנרלים, בראשות הרמטכ"ל, הגנרל אזהרי. לנוכח עוצמתה של תנועת ההמונים, לא הצליחה גם ממשלה זו לא למחוץ את האופוזיציה ולא לפייס אותה. בכל מגזרי הכלכלה העירונית פרצו שביתות, ובחודש דצמבר נפתחה התמודדות פוליטית רבתי בין המשטר לבין מתנגדיו.
בשלב זה כבר התמקם האייתוללה חומייני בפאריס, עמדה שממנה היתה לו גישה קלה פי-כמה לאמצעי התקשורת, ובאמצעותם לאיראן, מכפי שהיתה לו קודם לכן, שעה שהתגורר בעיראק, שכנתה הגיאוגרפית של איראן. תנועת האופוזיציה קיבלה אותו כראשה הסמלי, והוא פעל באמצעותה של קבוצת מקורבים שהתרכזה סביבו בפאריס, וביניהם כמה מפעיליה הגולים של תנועת השחרור האיראנית של מהדי באזארגאן, כגון אברהים יאזדי, צאדק קוטבזאדה ואבולחסן בניסאדר. ב-10 וב-11 בדצמבר חלה נקודת משבר חדשה; לפי הלוח המוסלמי היה זה חודש מוחרם, שבו מתאבלים השיעים על מות האימאם אל-חוסין בן עלי (שנת 61 להג'רה, 680 לספירה הנוצרית) ובו חל גם יום-השנה ה-15 להגלייתו של חומייני על ידי השאה. למרות העובדה שהמצב הצבאי עדיין היה בתוקפו, לא יכלו שלטונות הצבא לאסור על קיום הפגנות. בטהראן לבדה השתתפו עד שני מיליון איש בהפגנה נגד המשטר, ועוד מיליונים רבים הפגינו במקומות אחרים בכל רחבי המדינה. לקראת סוף החודש היתה הממשלה הצבאית כבר במצב של התפוררות והשאה נאלץ לזנוח אותה.
האיש שבו בחר השאה לתפקיד ראש הממשלה הבא היה שאהפור בחטיאר, מנהיג ממנהיגי מפלגת איראן, שהיתה כלולה בחזית הלאומית. בחטיאר, בעל החינוך הצרפתי שבעבר נאסר פעמים אחדות על ידי השאה, הבטיח להרכיב ממשלה הכוללת רק אנשים שבמשך עשרים וחמש השנים האחרונות לא היה להם כל קשר עם שלטון בית פהלאווי. הוא הגיש למג'ליס (בית-הנבחרים) הצעת חוק המפרק את הסאבאק (הש"ב של השאה), והבטיח למסור את השלטון לממשלה שתיבחר לפי הפרוצדורה הקבועה בחוקה. בתמיכת ארצות הברית (שהבינה כי הגיע קיצו של השאה) הצליח בחטיאר לשכנע את השאה לצאת מאיראן והלה אומנם עזב את המדינה ב-16 בינואר בדרכו למצרים, ומשם למרוקו, אלא שמטעמי יוקרה העמיד פנים שהוא יוצא ל"חופשה".
הסטראטגיה שבה ניסה בחטיאר לבצע מעבר בדרכי שלום למשטר דמוקרטי נידונה מראש לכישלון. בקבלו את מינויו מידי השאה, פסל את עצמו בעיני שאר אנשי האופוזיציה, וגרם לגינויו הן על ידי חומייני והן על ידי חבריו בחזית הלאומית. השביתות וההפגנות ההמוניות לא חדלו, וחומייני סירב להגיע להסדר עם השליחים ששלח בחטיאר לפאריס להידבר איתו. במהלך הימים הפך בחטיאר יותר ויותר למין שבוי בידי הצבא ובידי תומכיו האמריקאים, ולא היה מסוגל להשפיע על המאורעות. הכל ראו בו ממונה מטעם השאה, בעוד שהמנגנון הקיסרי, ובמיוחד כוחות הצבא, נשארו על כנם. אומנם עלה בידו לשכנע את השאה לצאת, ובעזרת האמריקאים הצליח אף לבלום את נטייתם של הגנרלים לבצע הפיכה צבאית; אך בסופו של דבר נחל תבוסה.
בסוף ינואר הוחש קצב המאורעות, כאשר יכולתו של בחטיאר להשפיע על המתרחש מצטמצמת יותר ויותר לנוכח ההפגנות הנמשכות; וב-1 בפברואר שב האייתוללה
חומייני לטהראן ממקום גלותו בפאריס. אם כי נזהר שלא לדחוף את הגנרלים לבצע הפיכה צבאית, נהג חומייני בהחלטיות ומינה את מהדי באזארגאן לעמוד בראש ממשלה זמנית חדשה. נוצר באיראן מצב של שלטון כפול, כאשר שתי הממשלות היריבות אינן תוקפות לכאורה זו את זו, עד שלבסוף ביום שישי ה-9 בפברואר הגיעו הדברים לידי התפוצצות. תחילתה של התפוצצות זו היתה בבסיס חיל האוויר דוש טאפה הסמוך לטהראן, שם התנגשו קצינים זוטרים וטכניים (הומאפ'ארים) עם קצינים בכירים, על רקע תביעתם של הראשונים שיינתן להם לצפות בטלוויזיה בנאומו המשודר של חומייני. לכשנמשכה ההתנגדות, הותקף הבסיס על דיי יחידות הג'אווידאן, גדוד "בני-האלמוות" של המשמר הקיסרי; ומכאן נתגלגלו המאורעות להתקוממות כללית בטהראן. אם כי בתחילה לא היתה זאת כביכול אלא התמודדות בין שני פלגים בתוך הצבא, הרי שהמפתח להבנת תוצאת הדברים הוא בכך שאלפי אזרחים התערבו התערבות פעילה לצידם של החיילים המורדים, ועל ידי זה הביאו לתבוסת חלקי הצבא שעדיין עמדו בנאמנותם לשאה. יומיים של קרבות בטהראן – 10 ו-11 בפברואר – המיטו הרס על מנגנון הצבא, הכריחו את ממשלת בחטיאר להתפטר, ואיפשרו לרבבות פעילי המהפכה לחמש את עצמם ברובים מביזת בסיסי הצבא. בערי השדה התרחשו מאורעות דומים במהלך הימים הבאים.
מסתבר איפוא שצדק חומייני בחישוביו: כוחות הצבא התפלגו, ותנועת האופוזיציה הגיעה לשלטון תוך ניצחון המוני מרהיב. אולם מייד לאחר הניצחון התחילה הקואליציה הרחבה, שאיפשרה את הצלחת התנועה, להתפרק לאורך שלושה צירים נפרדים לפחות.
ראשית, אם כי הורכבה ממשלה בראשות באזארגאן, הרי שחלק ניכר מהשלטון הממשי נתון בידי הוועדה האיסלאמית המהפכנית הסודית שהקים חומייני, ובידי ועדות מקומיות אחרות של מנהיגים דתיים (מולות) ומקורביהם, שקמו בערי השדה.
שנית, הצורה שבה התחוללה מהפכת ה-10 וה-11 בפברואר בטהראן, העניקה נשק וכוח לקבוצות הגרילה, המוג'אהדין והפ'דאין, שהפכו עד מהרה לאירגונים המוניים של ממש. ברבים מבתי-החרושת צצו גם מועצות פועלים, ומועצות דומות התארגנו גם בכמה ממגזרי מנגנון המדינה (לרבות מועצות חיילים בצבא), בעיתונות ובשירות השידור. גם מפלגת טודה הקומוניסטית, שאומנם לא קיבלה אישור חוקי מאת ממשלת באזארגאן, יכלה לפעול במידה מסוימת, והפיקה תועלת מכך שלפחות באופן זמני הביא המצב החדש להרפיית המחלוקת הכיתתית בינה לבין אירגוני הגרילה. כוחות שמאליים אלה נתמכו על ידי מנהיגים דתיים אחרים, כגון האייתוללה טאלקאני. עלייתם של כוחות השמאל היתה מאוד בלתי-רצויה לימין של חומייני-באזארגאן, אולם אלה האחרונים לא הצליחו להבליע מייד את השמאל בתוך האירגונים המוסלמיים.
שלישית, נפילת המשטר של בית-פהלאווי עוררה גל מחודש של פעולות מחאה בקרב המיעוטים הלאומיים, המהווים יחד יותר ממחצית האוכלוסיה. במיוחד התפשטו פעולות המחאה בכורדיסטאן, שם מיהרה המפלגה הכורדית הדמוקרטית לארגן את פעילותה סביב הסיסמה "דמוקרטיה לאיראן, אוטונומיה לכורדיסטאן". בקנה-מידה קטן יותר הועלו תביעות כאלה בבאלוצ'יסטאן, ולאחר זמן התחילו לפעול תנועות דומות גם באזרבייג'אן ובאזורי איראן הערביים.
בגלל קוצר היריעה והיעדר מידע מספיק אין באפשרותנו להעריך במדויק את יחסי הכוחות הפועלים באיראן לאחר מאורעות ינואר-פברואר 1979, וברור כי המאבק בין הכוחות הפוליטיים השונים יימשך בחריפות עוד זמן רב. להלן נרשום אי-אלה קביעות סכימאטיות בדבר מה שנראה, בשעת כתיבת השורות האלה (תחילת מארס), כהיבטים המרכזיים של המצב.
מהפכה פוליטית
1. את מאורעות החודשיים האחרונים מוצדק לכנות בשם "מהפכה". ודאי שלא היתה זאת מהפכה סוציאליסטית, שהרי אופיה המעמדי של מהפכה זו, האידיאולוגיה שלה והישגיה אינם מצדיקים איפיון כזה. לא נכון להגדיר אותה אף כמהפכה חברתית, במובן האמיתי של המילה, כי תוכניותיו של חומייני ומדיניותה של ממשלת באזארגאן אינן מבשרות כל שינוי מהותי בבעלות על אמצעי-הייצור באיראן, ומוצאם החברתי ואף קשרי המשפחה של רבים מאנשי הממשלה החדשה דומים לאלה של אנשי המשטר של בית-פהלאווי. חומייני ובאזארגאן התנגדו התנגדות חריפה, למשל, לתביעות שהועלו בבתי-החרושת להנהיג ניהול עצמי, והם ניסו לשקם במהירות את הצבא. מאחר שהמגזר הדתי של תנועת האופוזיציה נשען מבחינה אירגונית וכספית על תגרי הבזארים, הרי ניתן לומר שהמשטר החדש זוכה לתמיכת הזעיר-בורגנות במידה רבה יותר מאשר משטר השאה; אבל תמיכה זאת כרוכה בהשתלבות הזעיר-בורגנות בתוך המדינה, ולאו דווקא בהעברת השלטון מידי הבורגנות לידי הזעיר-בורגנות.
אולם את מה שאירע באיראן בתחילת שנת 1979 יש ללא ספק להגדיר כמהפכה פוליטית, כלומר הפלתו האלימה של שלטון מגזר אחד של המעמד השליט, והעברת השלטון לידי מגזר אחר של אותו מעמד. העברת שלטון זו נתאפשרה על ידי התגייסות רחבה של ההמונים, והללו מנעו מהנהגת האופוזיציה את האפשרות לייצב בפשטות ובאופן מיידי את שלטונה. גורלה של המהפכה האיראנית – ובפרט השאלה באיזו מידה תוליך המהפכה הפוליטית למהפכה חברתית – תלויים ביחסי הכוחות שיתהוו בין הגורמים המעמדיים השונים שהיו שותפים לקואליציה אשר הפילה את שלטון השאה.
תפקיד האיסלאם
2 . הקביעה שמה שהתרחש באיראן מהווה "מהפכה איסלאמית" טעונה הבהרת-מה. האיסלאם, כאידיאולוגיה, מילא תפקיד רב-חשיבות באופוזיציה, הן בגלל החלל הריק האידיאולוגי-פוליטי ששרר תחת הרודנות הקיסרית, והן בגלל תפקיד-המפתח האירגוני שמילאו המולות ומקורביהם. מפלת בית-פהלאווי לוותה בכפייה ציבורית מחודשת של מצוות-דת מסויימות, כגון מצוות ההתנזרות ממשקאות חריפים, וכן בהגדלת מעורבותם של המולות בנושאים חברתיים. אבל אין הצדקה לדבר על "מהפכה איסלאמית", אם כוונתנו לנקוט במינוח מדויק כל-צרכו. תיאורה של המהפכה כ"איסלאמית", מלבד זה שהוא מציין שינוי בכיוון שמרני (ולא מהפכני) במנהגים חברתיים מסוימים, הריהו משמש כמסווה אידיאולוגי הנועד להסוות את אופיה הרב-מעמדי של תנועת האופוזיציה, ובמיוחד להעניק לגיטימציה לתפקיד הניכר שמילאה הזעיר-בורגנות בתנועה זו, מכיוון שכוחה החברתי של הזעיר-בורגנות מתבטא בראש-ובראשונה בהשפעתה על המולות. טענתו של באזארגאן כאילו מסוגל האיסלאם לספק פתרון לבעיותיה של איראן, אין בה ממש; סבך הבעיות החברתיות והכלכליות הניצבות בפני איראן אין להתירו בדרך כזאת. אך אין אידיאל זה משולל משמעות חברתית; ההבטחה להטיל איסור על הריבית ולשים קץ לשחיתות ולאי-השוויון המשווע משקפת את שאיפות הזעיר-בורגנות, אשר תחת משטר בית פהלאווי נחסמה בפניה הגישה לשלטון ולעושר. בדומה לאידיאולוגיות פופוליסטיות בארצות אחרות, בין מפותחות ובין מתפתחות, משמשת האידיאולוגיה של "הרפובליקה האיסלאמית" לשלילת השאיפות החברתיות של שני קצות הסולם החברתי – להגבלת כוחו של ההון הגדול, בין פרטי ובין ממלכתי, המוגדר כ"מושחת" וכ"אנטי-עממי", וגם לריסון תביעותיו המיוחדות של מעמד-הפועלים. היא מדברת בשמו של איזשהו אינטרס משותף רחב ובשמה של השאיפה לצדק חברתי, מבלי לפרש את הרכבה המעמדי של "החברה הצודקת". המונח "מהפכה איסלאמית" אינו מסביר מה טיבם של השינויים שהתחוללו באיראן; אדרבא, הוא מטשטש ומסווה את טיבם. ובהסוותו את מגבלותיהם של ההישגים שהושגו עד כה, הריהו נועד לשלול את הלגיטימיות של השינויים הנוספים שאותם תובעות הקבוצות המדוכאות באוכלוסיה: הפועלים, המיעוטים הלאומיים, וכן – אל נשכח אותן – הנשים.
בידוד השאה
3. התופעה הבולטת והמרשימה ביותר במהפכה האיראנית עד כה, היא המהירות שבה התמוטט מנגנון המדינה, ובייחוד הכוחות המזוינים, בראשית חודש פברואר. לעובדה זו נודעת חשיבות רבה ביותר, הן לגבי הערכת אופיו של משטר השאה בעבר, והן לגבי הערכת אופי המדינה הרפובליקאית החדשה. מבחינה היסטורית כבש בית פהלאווי את השלטון והחזיק בו באמצעות הפיכות, שבהן מחץ את האופוזיציה הדמוקרטית והפר את החוקה. בעשור השנים שקדם לשנת 1978 הוסיף השאה למחוץ את מתנגדיו ולשלול מהם כל דרך להתבטאות חופשית. לפיכך נקל היה למתנגדיו לטעון כי המשטר הפהלאווי איננו חוקי, ובפי חומייני ותומכיו לבש הטיעון בדבר אי-חוקיות המשטר צורת ביטוי רבת-עוצמה, שנוסחה במונחים דתיים: השאה הוצג כמפר הקוראן וכאויב האיסלאם. אולם הרגשה זאת של חוסר לגיטימציה השפיעה לא רק על אויביו הפוליטיים של המשטר, המולות ושכבות האוכלוסיה שנשללו מהם פירות עושרה של איראן; היא חדרה אף אל לב-ליבן של המדינה והבורגנות ובקעה בקיע עמוק בין הקבוצה הקטנה של המשפחות שהיו מקורבות לחצר הקיסרית לבין שאר בני המעמד הבורגני, שנהנו מן השפע הכלכלי אבל לא היתה להם גישה לעושר הרב ולשררה הפוליטית שהיו נחלתם של המעטים עתירי הזכויות. כאן מילאו השחיתות והפרוטקציוניזם תפקיד מרכזי: הם גרמו לקרע בקרב המדינה והמעמד השליט, ובכך הקלו על מתנגדי השאה לקבץ קואליציה רחבה נגדו, ברגע שהמשטר החל להתפורר. מעל לכל היתה זאת שבירותו של המשטר – היעדרן של אלטרנטיבות פוליטיות וחולשת הכוחות המזוינים – אשר הביאה לבסוף לבידוד השאה והחישה את קיצו של השליט לבית פהלאווי. אך דווקא מאותה סיבה עצמה נשאר חלק ניכר ממנגנון המדינה שלם וללא נזק, ואנשים רבים מקרב הבורגנות המשיכו להחזיק בעושרם וברכושם גם לאחרי המהפכה.
הצבא מתפורר
4. מדוע התפורר הצבא במהירות כה רבה בתחילת פברואר, דווקא בעת שרבים ציפו להפיכה צבאית? הסיבה העיקרית היא כמובן עוצמתה של האופוזיציה; ראשי הצבא ידעו כבר מאז חודש ספטמבר כי יקשה עליהם ביותר למחוץ את האופוזיציה בכוח הזרוע בלבד. הרי בכך ניסו להתחיל כבר בימי הטבח של ספטמבר, ושוב בתחילת נובמבר בעת שעלתה ממשלת אזהרי לשלטון. אך ממדיה של האופוזיציה סיכלו כל אפשרות של שימוש טוטאלי בכוח, וגם כוחות הצבא הגדולים ביותר לא היו מסוגלים להחזיר את המוני הפועלים השובתים לעבודתם. חולשה זאת השתקפה בהכרח גם בתוך יחידות הצבא עצמן, אשר הושפעו במידה גוברת והולכת מההמונים ברחובות. עיקרו של הצבא היה בנוי על חיילים בשירות חובה, אשר רבים מהם באו מן הכפר והיו בעלי רקע דתי.
בחודש ינואר, כאשר הגנרלים חמומי-המוח דיברו על אפשרות של הפיכה צבאית, כבר הרחיקו הדברים לכת מכדי מימוש אפשרות זו, ואף ארצות הברית (באמצעותו של הגנרל הויזר, השגריר הצבאי של נאט"ו בטהראן) ריפתה את ידיהם מלנסות ניסיון כזה. המשבר הסופי של חודש פברואר רק חשף לעיני-כל את כרסום המערכת הצבאית שהתרחש בהחבא וכבר הגיע לשלבים מתקדמים במשך מספר חודשים לפני כך: את ההתמרמרות הפוליטית שפשטה בדרגים הנמוכים, את הקרע בין הקצינים הזוטרים והבכירים ואת היעדרה של הנהגה איתנה כלשהי.
אולם להתמוטטות הצבא באותה שעה היו גם סיבות עמוקות יותר. שלא כצבא הצ'יליאני, למשל, לא עסק הצבא האיראני בשום פעולת-עזר אזרחית שהיתה עשויה לעודד אותו ולחזקו. הוא היה מבודד, עמוד התווך היחיד של משטר השאה; ובידוד זה ריפה בהכרח את ידיהם של אלה ששקלו את האפשרות של הפיכה צבאית. שנית, למרות הרכש העצום, היה זה צבא שמעולם לא נלחם מלחמה של ממש ולכן לא התנסה אי-פעם בעימות רציני. שלישית, מתוך תולדותיו של בית פהלאווי אנו למדים כי לצבא לא היו יסודות עמוקים בקרקע החברה: לפני שנות ה-20 לא היה קיים כלל, ומשהוקם היה יצור מלאכותי ביותר שנועד לשמש תשתית לשלטון המונארכי, אך היה חסר שורשים עמוקים בקרקע החברה וההיסטוריה של איראן. לאחר חודשים של לחץ, מבלי יכולת לפעול פעולה מלוכדת, התחילו לבסוף הכוחות המזוינים להילחם אלה באלה ב-9 בפברואר וקרבות אלה, ולא עימות ישיר בין הצבא לאזרחים, הם ששימשו כנפץ להתפוצצות הסופית.
המנצחים
5. קואליציית הכוחות שעלתה לשלטון בחודש פברואר היתה איפוא קואליציה רחבה מאוד, אשר כללה פועלים עירוניים, אינטלקטואלים, בעלי מקצועות חופשיים מהמעמד הבינוני, סטודנטים, וזעיר-בורגנים מהסוג המסורתי. יש להדגיש שוב ושוב כי אופיה האיסלאמי של המהפכה, ובפרט מנהיגותו של חומייני, לא נתבססו אלא בשלב מאוחר יחסית. בחודש ספטמבר 1978 עדיין היתה התביעה העיקרית: חידוש תוקפה של חוקת שנת 1906; ואילו חומייני, שאומנם קנה לו כבר השפעה, היה רק אחד מהאייתוללות שהשפיעו על העם. הקריאה להקמת "רפובליקה איסלאמית" אין לה מסורת ארוכה בחיים הפוליטיים של איראן, ואף חומייני העלה אותה לראשונה רק בשנת 1978, כשנתבקש להעלות תוכנית חיובית כלשהי, מלבד עצם התביעה לסילוק שלטון השאה. בידי חומייני והאידיאולוגיה שלו עלה להגיע להגמוניה על התנועה רק לאחר חודש ספטמבר, בגלל הקיטוב שהתהווה באיראן עם הטלת המשטר הצבאי, והודות לכך שנאלץ לצאת את עיראק ומשם עבר לפאריס ועל ידי זה זכה לחשיבות בינלאומית שלא היתה לו קודם לכן. הדגשת תפקידו של חומייני, הן על ידי משקיפים זרים והן על ידי תומכיו מבית, אל-לה להסיח את דעתנו מתפקידם של כוחות אחרים בביצוע המהפכה.
ראשית, היו אלה הסטודנטים ובעלי המקצועות החופשיים מהמעמד הבינוני אשר נתנו לתנועה את הדחיפה הראשונה בשנת 1977, בעוד שמנהיגי הדת יצאו לרחובות רק בינואר1978 .
שנית, בחודשים שבין ספטמבר 1978 לפברואר1979 , מה שהביא באמת לשבירת המשטר לא היו ההפגנות ההמוניות, אלא בעיקר השביתות בבתי-החרושת ובשדות-הנפט – תחילה סביב נושאים כלכליים, ולאחר מכן סביב נושאים בעלי אופי פוליטי מפורש יותר. בעוד שעמוד השדרה של הפגנות הרחוב בא מן הבזאר, כלומר מקרב הזעיר-בורגנות המסורתית, הרי שמעמד הפועלים, שהיה ללא אירגון בקנה מידה ארצי, הוא-הוא שהיכה את ממשלות שאריף-אמאמי, אזהרי ובחטיאר. ובעוד שהצבא היה אולי מסוגל להביס במחץ זרועו את ההפגנות, הרי הבינו מפקדיו שאין בכוחם להכריח את הפרולטריון לחזור לעבודה, ועובדה זאת הרתיעה אותם ללא ספק [יאסר ערפאת, שביקר באיראן למחרת נפילת בחטיאר, גייס את הפרסטיז'ה של אש"ף לשירות חומייני, ויצא לערביסטאן לשכנע את פועלי-הנפט הערביים להפסיק את שביתתם. בכך חשף פעם נוספת את אופיה המעמדי הבורגני המובהק של מדיניות "אי ההתערבות" של אירגונו. – המערכת].
לבסוף, אין לשכוח את התפקיד שמילאו הסטודנטים בחודשי המהפכה האחרונים, במיוחד בטהראן. אחרי חודש ספטמבר היוו הם את הכוח העיקרי בהתנגשויות היותר אלימות עם הצבא, ומילאו תפקיד מוביל בהחלשת הכוחות המזוינים בחלקו השני של חודש ינואר. כאשר פרצה בגלוי ההתנגשות בין יחידות הצבא לבין עצמן, ב-9 בפברואר, היו הם הראשונים שהתערבו בה, ומקרבם באו רבים מהפעילים שהיוו את המוני חבריהן של קבוצות הגרילה.
פניית-עורף למערב
6. מלבד אופיה המעמדי הספציפי של התנועה, יש להדגיש גם שמהפכה זאת היתה מהפכה לאומית ולפיכך אנטי-אימפריאליסטית. היא היתה מרידה נגד הצורה שבה התמידו הארצות הקפיטליסטיות המפותחות, ובייחוד ארצות הברית, לכפות קווי מדיניות מסוימים על איראן. הדבר היה ברור ביותר בתחום הצבאי, שבו נוצרו יחסי תלות כתוצאה מרכישות הנשק של השאה; והאיבה לזרים היתה חזקה במיוחד באיספהאן, שבה היו אלפי אנשי צבא אמריקאים מאמנים את חיל האוויר האיראני. איבה זאת הגיעה לידי ביטוי גם בשדות הנפט, שבהם הועסקו עדיין מאות טכנאים זרים. אך מלבד מקרים מסוימים אלה היתה קיימת הרגשה כללית של הפניית-עורף אידיאולוגית נגד הצורה שבה הורגשה ההשפעה המערבית: תמיכת המערב במעשי הדיכוי של השאה, והחיקוי שחיקתה השכבה העליונה של הבורגנות האיראנית את הרגלי הצריכה המערביים. בניגוד לטענתם של משקיפים רבים, אין פירוש הדבר שהאופוזיציה היתה רגרסיבית מבחינה היסטורית, או ש"השאה התקדם במהירות רבה מדי עבור עמו". כפי שראינו, היו באופוזיציה ללא ספק גם יסודות רגרסיביים, אך סיבות המהפכה העיקריות היו: א. שלילת זכויותיה הפוליטיות הבסיסיות של האוכלוסיה; ב. אי-השוויון החברתי וחוסר היעילות בניהול על ידי המדינה. התגובה האידיאולוגית – הגעגועים למין אוטופיה דתית – רכשה לה תמיכה על רקע מצב זה, וכל ממשלה שתקום בעתיד באיראן תהיה חייבת להתמודד עם הבעיות החברתיות והכלכליות החמורות שהשאה נכשל בפתרונן, ויהיה עליה לנקוט בתוכנית מתאימה יותר של תמורות. האופי הלאומני של המהפכה מבטא איפוא הפניית-עורף נגד המסלול המסוים של פיתוח שבו הלך השאה מאז תחילת שנות ה-60, ולא נגד הפיתוח לכשעצמו.
דחף מהפכני
7. להתמוטטות המשטר של בית פהלאווי יש כבר עתה השלכות בינלאומיות עצומות, ויהיו לה עוד השלכות כהנה וכהנה במשך שנים. ראשית, היא הוכיחה את אי-יכולתן היחסית של מעצמות המערב לשלוט על המאורעות, וזאת אף בארץ שבה היתה להן במשך עשרות שנים השפעה כה רבה. כמו בארצות אחרות שהיו כביכול בעלות ברית בטוחות של המערב – פורטוגל, אתיופיה – הוכיחו המאורעות באיראן שמאותה שעה שתנועת האופוזיציה מתחילה בפעולתה, גובר המאבק המעמדי הפנימי על השפעת האימפריאליזם. מבלי להיכנס לוויכוח המתנהל בארצות הברית על השאלה "מי איבד את איראן", ניתן לקבוע שכפי הנראה לא היתה כלל ארצות הברית מסוגלת להציל את השאה וזאת ללא תלות במעשיהם או במחדליהם של קארטר והפנטגון. הם לא יכלו לשלוח כוחות צבא לאיראן – דעת הקהל האמריקאית לא היתה מרשה זאת, ואף ברית המועצות לא היתה עוברת על כך בשתיקה. ואפילו היו שולחים שמה צבא, יש להניח שפעולה זאת היתה נכשלת, מאותה סיבה עצמה שבגללה לא יכול היה צבא השאה לפעול: עוצמתה של האופוזיציה.
לגבי המערב כרוך אובדנה של איראן בבעיות מרובות. ראשית, אובדן השליטה על18% מהנפט של אופ"ק. שנית, אובדנו של שוק חשוב, במיוחד מבחינת יצוא הנשק הבריטי והאמריקאי. שלישית, אובדנו של בעל ברית סטראטגי באיזור, שהיה מסוגל להגן על האינטרסים הקפיטליסטיים בהתאם לדוקטרינה של ניכסון. למרות שגרמו לבהלה מרובה, אין שתי הבעיות הראשונות חמורות במיוחד מבחינת המערב; גם בעתיד תוסיף איראן לייצא נפט ולייבא סחורות מן המערב, אם כי בקצב איטי יותר. הארצות הקפיטליסטיות המפותחות מסוגלות להתאים את עצמן בצורה זאת או אחרת לשינויים הללו. המכה העיקרית שפגעה במערב היא המכה הסטראטגית, שהרי לא זו בלבד שארצות הברית איבדה גוש של מוצבים שמהם ריגלה אחרי המתרחש בברית המועצות, אלא שהמפרץ הפרסי נותר עתה ללא כוח התערבות קונטר-מהפכני, בעוד שהמהפכה האיראנית עצמה נתנה דחף חדש לתנועה הדמוקרטית והמהפכנית במזרח התיכון.
עדיין מוקדם להתנבא; אבל יתכן שבעתיד יתברר שלמהפכה האיראנית של שנת 1979 יהיו במזרח התיכון תוצאות שלא יפלו בחשיבותן מתוצאות המהפכה המצרית של שנת 1952.
המשכיות מעמדית
8. במצב החדש ניצבת איראן בפני מספר אפשרויות. בשלב זה נראה כי אפסו סיכויי השאה לחזור לאיראן, והמונארכיה הפהלאווית, ובכלל כל מונארכיה שהיא, לא תקום שם עוד. ואולם את צורת המדינה הרפובליקאית יכולים ללבוש תכנים פוליטיים שונים, משטרים שונים. עד כה נשארה איראן ארץ קפיטליסטית שיש לה מחויבות לא רק להמשך קיומה של הבורגנות האיראנית, אלא גם לקיום קשרי פעולה איתנים– שאומנם חייבים עדיין להיקבע במשא ומתן על בסיס חדש – עם הארצות הקפיטליסטיות המערביות. מאחורי המלל על "המהפכה האיסלאמית" מסתתרת תשתית זאת של המשכיות מעמדית.
אם אכן תתמיד אוריינטציה זאת, אז תוך חודשים ספורים ישוקם מנגנון המדינה הקפיטליסטית, תוך שיתופם של רבים מאנשי הסגל ומהאינטרסים שהיו מצויים במשטר הישן, אך ללא האנשים שהיו קשורים ישירות עם הפהלאווים. שיקום זה יחול ללא כל ספק גם על הצבא; למרות שחל בצבא פילוג כתוצאה ממאורעות פברואר, הרי שמבנהו המוסדי נשאר בעינו, וניתן יהיה לבנותו מחדש.
קיימת כמובן גם האפשרות של דיקטטורה צבאית מסוג חדש, לאומנית במידה זאת או אחרת, ואפשרות זו תיהפך לסבירה יותר במידה שלא יצליח לצמוח משטר קפיטליסטי אזרחי. מצד שני, יתכן כי אומנם יתגבש באיראן משטר קפיטליסטי אזרחי, כפי שקרה בארצות אחרות שבהן הופל השלטון הדיקטטורי, כגון ספרד, יוון ופורטוגל; לשם כך יהיה צורך בהקמת מערכת תחוקתית חדשה שתזכה בתמיכה כללית. מערכת תחוקתית שלא תתקבל על דעת הצבא או שתידחה על ידי השמאל לא תוכל להוות פתרון מוסכם לפלוגתות הפוליטיות.
עתה, משסולק השאה, נאלצות איפוא הבורגנות והזעיר-בורגנות לנסות להקים מערכת חדשה של משטר קפיטליסטי יציב באיראן – בדרך דמוקרטית, אם הדבר אפשרי, ובדרך דיקטטורית אם לא תהיה ברירה אחרת. אולם כשם שעל השמאל מכבידים כבלי בריתו עם הבורגנות והזעיר-בורגנות במסגרת הקואליציה האנטי-פהלאווית, כך גם, מצד שני, מאיימים על היציבות הקפיטליסטית אותם כוחות שהתנועה נגד המשטר הישן היתה מוכרחה להוציאם לאוויר העולם: מעמד הפועלים, והשמאל הלוחמני שבקבוצות הגרילה. הגורמים שאירגנו את השביתות מחודש ספטמבר ואילך, והפעילים שהפילו את ממשלת בחטיאר מעל כנה בראשית פברואר, לא בנקל יקבלו עליהם את עולה המחודש של השליטה הקפיטליסטית, בין שהיא מתלבשת במחלצות "איסלאמיות" ובין אם לאו.
מתוך פרספקטיבה זאת הרי שבשלב הנוכחי פתוחה עדיין האפשרות של שלב חדש במהפכה האיראנית, שלב המוביל למהפכה חברתית או אף סוציאליסטית. הכוחות החברתיים והאירגונים הפוליטיים התומכים בכיוון התפתחות זה יצאו ממאורעות השנתיים האחרונות כשהם מחוזקים ביותר וקשורים בקשרי ברית עם אותם מגזרים של המעמד הבינוני המתנגדים למדיניות הכפייה הדתית של חומייני.
לכן, כבר בשבועות הראשונים שלאחר נפילת בחטיאר, צץ על פני השטח ניגוד חדש, כאשר מצד אחד ניצב חלק ניכר של הזעיר-בורגנות והבורגנות, תחת דגל התמיכה במדיניות חומייני ובאזארגאן, ומהצד השני ניצב זרם פוליטי רדיקלי יותר, הכולל את הכוחות הפוליטיים החדשים שיצאו לאוויר העולם בתוך המהפכה עצמה. כל אחד משני המחנות הללו מהווה קואליציה של כוחות אחדים: המחנה הרדיקלי כולל אנשים כמו האייתוללה טאלקאני ונציגיה של אותה שכבת בעלי המקצועות החופשיים מהמעמד הבינוני אשר התחילה את תנועת המחאה בשנת 1977; ואילו הגוש השמרני יותר מפולג ללא כל ספק על הפירוש שיש לפרש את נוסחת "הרפובליקה האיסלאמית ", ואין לו לא סגל מקצועי מספיק ולא קווי מדיניות מגובשים די הצורך לניסיון החלטי לפתור את בעיותיה של איראן.
ניצחון גדול
9. תוצאותיו של מצב זה, שעדיין נמצא בשלב של התפתחות, יתבררו במאורעות החודשים הבאים; אך יהיו תוצאות אלה מה שיהיו, אל ימעט איש בערכם של המאורעות ההיסטוריים הגורליים של המהפכה שהתחוללה באיראן. מערכת שנואה של רודנות פוליטית, שחומשה ונתמכה בידי המערב, נופצה על ידי תנועה עממית במאבק ממושך ורב-גבורה. בפעם הראשונה בתולדותיהם יש עתה בידי בני העם האיראני היכולת לקבוע את גורלם הפוליטי. לפי כל קנה-מידה השוואתי שהוא, יש להעריך את המהפכה האיראנית כאחת התהפוכות הכבירות בהיסטוריה העולמית, וזאת במיוחד לאור שלושת הדברים הבאים:
ראשית, היא הולידה פעמים אחדות הפגנות המוניות שמנו שני מיליון בני-אדם ומעלה, והיו אלה ההפגנות הבלתי רשמיות הגדולות ביותר בתולדות המין האנושי; שנית, בפעם הראשונה בהיסטוריה של המהפכות הביסה התנגדות פוליטית המונית צבא שלא נחלש קודם-לכן במלחמה זרה; ושלישית, מהפכה זו התחוללה בארץ שהיא, למרות כל בעיותיה, מפותחת-יחסית, שמחצית אוכלוסייתה היא עירונית ושמעמד הפועלים שלה מונה למעלה משלושה מיליון נפש. איראן היא ארץ מפותחת הרבה יותר מכפי שהיו רוסיה ב-1917, סין ב-1949, וייטנאם ב-1975 ואף קובה ב-1959.
בני העם האיראני זכו בניצחון גדול ומדהים; הבה נקווה שעתה יוכלו לקצור את יבול הניצחון הזה ולהגשים את האפשרויות הנוספות, אפשרויות המהפכה החברתית, שנתגלו תוך כדי ניצחונם על המונארכיה הפהלאווית.