יוצא לו אדם את ביתו לבלות את יומו כבכל יום: בעבודה, אליה וממנה, ואינו יודע בבוקרו של יום מה יבוא עליו ואת מי יפגוש. ולפעמים מתבלבלים עליו חושיו בסיכומו של יום. כל אדם כך.
אבל אם אדם מזדמן לו להיות תושב ערבי פלסטיני בכפר פלוני בגדה המערבית של הירדן, זה החלק הקרוי בפי כמה יהודים ישראליים "שומרון", והוא לא-במקרה עובד בישראל גופא כפועל שכיר-יומו עם מעט זכויות – אזי, למרות ההרגל בן-שנים, עלול הוא להיות לא רק מבולבל בסיכומו של יום, אלא גם מסוחרר לחלוטין, ולא רק מבלבול-מוחין, אלא מטלטולי-גוף של ממש.
רזיק הוא בחור בן 19. למד שש שנים בבית ספר והפסיק. זה שש שנים הוא עובד את היהודים הישראליים באזור תל אביב-רבתי: חלב פרות במושב ליד לוד, דילל ירקות בשדה, האכיל עופות ואסף את ביציהן למען הלולן; בבית-החרושת "ויטה" "עשה חיים" בקילוף אשכוליות בשביל הקופסאות, ב"פרימן" וב"עסיס" סחט מיצים, סידר קופסאות וארגזים, בנה בתים בכל מקום, שיפץ וייפה, סידר ועבד; בקיצור: הקדיש את נערותו ו"תקופת ההתבגרות" שלו למפעל הציוני. איך אומרים במשפחה יהודית ישראלית מתוחכמת: "עבר בהצלחה את תקופת הבגרות"… אכן, הוא התבגר, יודע להסתדר בחיים. הוא יודע שנחוץ כסף רב כדי לחיות טוב, אך יודע גם שהכסף לא יענה על הכל, כי יש גם דבר הקרוי כבוד-עצמי.
מה זה כבוד עצמי? אתה אומר, משפילים אותך; במה משפילים אותך? – שאלתי את רזיק אך לפני יומיים. הוא אינו יודע להסביר, רק אמר: "אנחנו צריכים מדינה פלסטינית!" אבל בשביל מה? – הקשיתי, כדי לשמוע את גירסתו ל"הגדרה העצמית". והוא לא יכול לה. בחור פשוט ותמים, עובד קשה כל יום.
* * *
אז יוצא רזיק יום אחד מביתו שבכפר, כפר פסטוראלי בין הרי השומרון, בחמש וחצי לפנות בוקר ומגיע, באוטובוס הנושא מספר מיוחד, כעבור שעה עם בוקר לק"ק בני-ברק. האוטובוס עוצר ב"תחנת פועלים ערבים", לא בתחנה רגילה של אוטובוסי "דן", בפרדס-כץ. יורדת ממנו "מנה" של פועלים, כמוה רבות מחולקות כל בוקר בכל חלקי העיר הרבתי. רזיק יורד איתם.
עוד לא הגיע רזיק למקום העבודה במדרכה נסללת והנה יהודי חרוץ בא לפניו: מושיט את ידו לבקש נדבה. פושטי-יד ובלשים מסתכלים על הפנים לבחון כוונות ונטיות-לב.
זקן האיש, מדולדל ומסכן ומעורר את רחמיו של רזיק, שלא רווה נחת רבה ונדיבות-לב במשך חייו הצעירים. "מה יש, גם יהודי הוא בן-אדם" – אומר הוא לי כמצטדק. מוציא רזיק מכיסו לירה ותחבה לידיו של היהודי הזקן. הלה נותן בתמורה לידי רזיק פתק ורדרד, כתוב כולו עברית, שאפילו מילה אחת בה רזיק אינו קורא. הולך-רגל יהודי מצוי היה משליך את פיסת הנייר באי-שימת-לב; רזיק, הבחור התמים, תוחב אותה אל בין תעודת-הזהות ושטרי כסף בארנקו. שמח ושבע-רצון מעצמו, שכך התחיל יומו – מילא מצוות-צדקה על-פי הקוראן – הולך רזיק לסלול את מדרכת היהודים בבני-ברק.
עברו שעות העבודה ורזיק, החוסך כסף לבניית בית בכפרו ולחתונה שהוא רוצה בה מאוד – נוסע לתל אביב, כדי לעבוד עוד בחנות ירקות ופירות.
זוהי חנות של צמחונים. היא מתאימה מאוד לרזיק – רק צמחוני עוד לא היה. עתה הוא צמחוני במשך השבוע. הוא כבר יודע כמה הלכות בתורת הצמחונות והטבעונות. במיוחד הוא שמח שצמחונים אינם שותים יין – כמו המוסלמים. הוא חביב על לקוחות החנות. החיוך אינו מש משפתיו והוא רוצה לעזור לכל.
יש לו בעיה לרזיק. היכן ללון. הנסיעה הביתה ערב-ערב נדרשת על-פי החוק, אך למעשה אין מקפידים עליה ורבים מחבריו לנים בעיר במקומות שונים. גם רזיק נוהג ללון בחדרי חברים-לעבודה, צעירים במצבו. אך הוא אינו אוהב זאת, כי ההם "שותים יין ומביאים בחורות ומעשנים"…
אם כן, ביום הזה הוא לא הגיע לחנות הצמחונים. כרוב הפועלים העובדים בבוקר – סיים את עבודתו בשתיים אחר-הצהריים. בשלוש בערך הגיע באוטובוס עם מספר רגיל לתחנת האוטובוסים המרכזית של תל אביב-יפו.
"כשאני רק יורד מהאוטובוס במקום שכולם יורדים, עומד מולי בחור צעיר, נמוך ורזה עם עיניים ירוקות, בבגדים אזרחיים, ומבקש ממני תעודת-זהות. אמרתי לו, שאינני נותן לכל אחד. הוא אמר שהוא מהמשטרה והראה תעודה קטנה, שלא ראיתי בה יותר מתמונה ואני גם לא קורא עברית. לא הראיתי לו תעודה.
"היתה איתי שקית ניילון. בכלל לא שם-לב אליה ולא שאל עליה.
"אמרתי לו שאינני יודע מה התעודה שהראה לי. הוא התחיל לקלל אותי בערבית ואמר שיהרוג אותי, וכל זה בצעקות. הרבה נוסעים נעצרו מסביב ושאלו אותו מה הוא רוצה ממני. הוא אמר להם שהוא צריך לתת את תעודת-הזהות שלי למשטרה.
"אמרתי לו: אני רוצה להכיר אותך, בוא נלך למשמר הגבול (הג'יפ העומד תמיד בתחנה). הלכנו למושמר הגבול ונתתי לשוטר-גבול את תעודת-הזהות שלי. הוא הסתכל ושאל איפה אני גר. אמרתי ברמאללה (איזור). הבחור באזרחי דיבר משהו עם השוטרים. בא שוטר-גבול אחר, התחיל לקלל אותי ונתן לי שתי סטירות. 'אתה צריך לשמוע לו ולתת תעודת-זהות' – משהו ככה. 'למה אתה מרביץ לי?' – 'שתוק יא בן-זונה!'. מהעוברים ושבים אף אחד לא שם לב.
"השוטרים אמרו לי לעלות למכונית. עליתי. חשבתי שלוקחים אותי למשטרה, כדי לברר את העניין אצל קצין, כי הם לא יכולים. הם נסעו לבניין הלא-גמור של התחנה המרכזית החדשה, הם נכנסו בפנים-בפנים ואני פחדתי שעכשיו יהרגו אותי. אמרו לי לרדת מהאוטו. הם היו שלושה. דיברו אלי במילים פוגעות: 'בן-זונה', 'אני מזיין את אמך ואת אחותך', 'אני משמר הגבול' – והתחיל להרביץ לי באגרופים ובבעיטות והם המשיכו בהרבצות לפי תור, ואחר כך שוב לפי תור. נתנו לי סטירות על הפנים, אגרופים בבטן ובחזה ובעיטות ברגליים ובתחת. בכיתי, שמתי את הידיים על הפנים; צעק אלי אחד: 'תוריד את הידיים!' זזתי הצידה, אמר 'בוא הנה'. אחד מצא בשקית שלי בלאטה, הוא רצה לזרוק אותה וצעק 'יא בן-זונה, אני אשבור לך את הראש' והרים את הבלאטה. אחר אמר לו 'מספיק' ועצר את ידו. עוד אחד נתן לי בעיטות ברגליים ואמר לי לעלות לאוטו.
"עליתי. בכיתי. אמר לי אחד – 'אל תבכה, תנגב את העיניים ואת הפנים'. אמרו ביניהם: 'נזרוק אותו באיזה מקום, נעלה אותו על אוטובוס ולא נחזיר אותו לתחנה'. בסוף הם חזרו אתי למקום שהם תמיד עומדים ומשם הם לקחו אותי.
"הם אמרו לי לרדת. 'אם תדבר משהו על המכות – אנחנו נהרוג אותך. ותלך מייד הביתה ואל תדבר שום דבר, אם נראה אותך שוב, נכניס בך מכות'.
"מייד הלכתי לתחנת המשטרה ברחוב הרכבת. ביקשתי לדבר עם קצין גדול. שלחו אותי לחדר 59, שם דיברתי עם קצין שיש לו סמל אחד על הכתף, איש מבוגר. הסברתי לו הכל ושאלתי אותו אם מותר להם לעשות ככה. הוא שאל איפה הם. אמרתי בתחנה המרכזית. אמר לי שאינו מאמין שסתם הרביצו לי, בלי סיבה. הוא לא רשם דבר. הוא אמר לי שאני צריך לחזור אליהם ולקחת את המספר. אמרתי לו שהם אמרו שיהרגו אותי אם יראו אותי שוב. אמר לי ללכת לשוטר בתחנה המרכזית ולבקש שיברר מה קרה. לא הלכתי, כי אני לא יודע איפה זה וגם ראיתי שלא רוצים לעזור לי.
"שאלתי עורך-דין מה ניתן לעשות. סברתו – מכיון שאין עדים ושום עדות מסייעת (המכות "יבשות"), אין מה לעשות…
"ידיד הביע דעתו ש'החבר'ה פשוט עשו ספורט'…
"שכן בעל 'דאגה ביטחונית' תהה, מי השגיח על הביטחון באותן 45 דקות בהן נערכה ה'אפיזודה'…"
* * *
עד כאן סיפורו של רזיק.
אני התחלתי לחשוש, מתי יגיע תורם של עורך-הדין, הידיד, השכן ושלי, ושל תושבים אחרים. בעצם, כבר הגיע. כי רזיק אינו קורבן יחיד ולא ראשון להשתוללות בלתי-מרוסנת של אנשים חולים בנפשם, אשר ההזדמנות ניתנת להם "לקחת את החוק בידיהם", דבר שאסור כמובן לאזרח-מן-השורה והוא בר-דין על כך. גם אזרח תל אביב-יפו "כשר למהדרין", יהודי, עלול לזכות ב"מנה" כזאת, על לא עוול בכפיו – בפינה נידחת של העיר, באפילת-ערב ובנסיבות המעוררות "טעות". למרבה הצער היו כבר דברים רבים מעולם.
אבל מקרהו של רזיק ושל מוחמד ושל אנואר ואחרים הוא שונה – כי העילה שונה והנסיבות שונות. במרכזה של המולת-אדם שוקקת, לאורו של יום.
"אתה רואה" – אמר רזיק – "זה מה שלא יכולתי להסביר לך לפני יומיים" ואמר עוד כמה דברים שאינם מעידים על חיבה. אך הוא ממשיר להחזיק בקבלה של בית-הכנסת הרשב"י דפרדס-כץ בק"ק בני-ברק. כתוב עליה: "זכות המצווה הזאת להתברך בשפע אושר וכל טוב"…