"…עצרו אותי בגלל שביזבזתי שישה כדורים על כלב אחד!" – כך אמר לי אדם אחד, חובש כיפה ומזוקן שנראה בשנות ה-40 לחייו. מבטו התמים רמז שעדיין היה תמה על העוול שנעשה לו. לדעתו זה היה מגוחך; הוא פשוט לא הבין. גם אני לא הבנתי.

הדברים נאמרו בבית-כלא צבאי בחודש מארס 78', ומן השיחה שהתגלגלה בינינו הסתבר ש"הכלב" היה ערבי תושב ירושלים המזרחית. אז כבר התחלתי להבין, אך הוא המשיך לא להבין, וכמוהו גם האנשים שנאספו סביבנו: "הרי הוא הרג בסך-הכל ערבי"… "בשביל זה עוצרים בן-אדם?"… (אכן, מידגם מוצלח של דעת-הקהל הישראלית).

האיש היה לא אחר מאשר ישראל לדרמן, "איש הג"א" (מיל') שנידון בבית-דין צבאי ל-20 שנות מאסר בעוון רצח בכוונה תחילה, ועונשו הופחת ל-3 שנות מאסר לאחר שרשרת של עירעורים, המתקות וחנינות למיניהן, ועדיין לא מוצו כל אפשרויות ההקלה בדין.

שהיתי בכלא הצבאי (מסיבות שונות לחלוטין) בכל התקופה בה היה לדרמן עצור, עד סיום משפטו, ועקבתי מקרוב אחר היחס לו זכה מהאסירים, מהעצירים, מהסוהרים ובעיקר – משלטונות הכלא. בעיני כולם הוא היה גיבור לאומי – כולם, בלי יוצא מן הכלל, רחשו לו כבוד. הסוהרים טיפלו בו בכפפות של משי. תנועתו בתוך הכלא היתה חופשית כמעט לחלוטין. ראיתי אותו אוכל כמה פעמים בחדר האוכל בחדר האוכל של הסגל. כל אסיר או עציר זכאי לביקור אחת לשבועיים למשך רבע שעה בלבד, אך לדרמן היה יוצא מן הכלל גם בעניין הזה. הביקורים התכופים להם זכה היו לרוב "ביקורים חופשיים", ונמשכו פי כמה יותר מאורכו של ביקור רגיל. הירבו להעניק לו חופשות, למרות שלעצירים בכלל, ולאלה שנאשמו בעבירות חמורות בפרט, לא נוהגים להתיר לצאת לחופשות כלל. אחת החופשות שקיבל היתה למשך 48 שעות, זמן שחרג בהרבה מהמקובל ביחס לאסירים אחרים.

הוא הוחזק כקדוש גם אחרי מתן גזר-הדין. אומנם הוכנס לאגף סגור, בו מחזיקים "מקרים קשים" ואסירים שיש להעבירם לבית-כלא אזרחי (בבתי-כלא צבאיים לא מחזיקים שפוטים מעל לשנה אחת), אולם במעט הימים ששהה לדרמן באגף הסגור לפני העברתו המתוכננת לכלא אזרחי, הותר לו לצאת – בהוראת מפקד הכלא – שלוש פעמים ביום לבית-הכנסת של הכלא, שהוא מחוץ לאגף הסגור, בעוד שלאחרים מתירים לצאת מאגף זה רק לבית-חולים או לבית-משפט.

מעניין לציין שבכל פעם שלדרמן חזר מדיון במשפטו הוא נראה עצבני ומודאג, אך כשחזר מהדיון האחרון בו שמע את גזר-הדין הוא היה רגוע, וחייך בשלווה. ודאי נודע לו על העומד להתרחש בהמשך. מי יודע? אולי סוכם כבר אז באיזו מישרה ציבורית יכהן אחרי שיצא את בית-הסוהר (בדומה לרוצח כפר-קאסם, הקצין דהאן, שנתקבל לעבודה בעיריית רמלה כ"ממונה על ענייני ערבים" בעיר, לשחר שיחרורו מהכלא. עונשו של דהאן הופחת בזמנו בשלבים, מ-15 שנות מאסר ל-5, ולבסוף ישב בכלא כשלוש וחצי שנים בלבד).

עד כאן דברים אשר ראיתי במו עיני. לאחר שעזבתי את המקום נודע לי מאדם השוהה עדיין באותו כלא, כי הוחלט משום מה שלא להעביר את לדרמן לבית-סוהר אזרחי, אלא להשאירו במקומו. לא באגף הסגור, חלילה, אלא ב"מאהל קצינים", בו יושבים הקצינים השפוטים ושאר המיוחסים. כאלה בילויין של "הרב לדרמן" (כך מכנים אותו שם) בתקופת מאסרו, לפי המידע שמסר לי אותו אדם: הוא קיבל מישרה של פקיד; הוא רשאי להסתובב בשטח הכלא כאוות-נפשו; הוא אוכל בחדר-האוכל של הסגל שלוש ארוחות ביום דרך-קבע; אנשי חב"ד מבקרים אותו בתכיפות כדי לעודדו…

יהודי שרוצח ערבי בדם קר לא יקופח גם בענייני חופשות: 24 שעות לכל הפחות אחת לחודש, ושנים-עשר (!) ימי חופשה תמימים "לכבוד חג הפסח".

כל זה מתרחש בשעה שאנשים אחרים המורשעים בעבירה דומה זוכים לסדרות של עינויים במעצרם, ונידונים למאסר-עולם ללא אפשרות להקלה כלשהי. לא במקרה האנשים האחרים הם ערבים. בשני סוגי המקרים היד המכוונת היא אחת: האפליה הלאומית והגזעית שמקיימת הציונות, המוכיחה כאן את עצמה ביתר בהירות.