רבים סבורים בטעות, שמקור התנועה לשחרור האשה בשנות ה-60 של המאה ה-20. האמת היא, שזו היתה תחייה מחודשת של תנועה בתחילתה במאה ה-18, תנועה שדוכאה אחרי מלחמת העולם השנייה (כיון שהיה צריך להחזיר את הנשים הביתה ממקומות העבודה, כדי לפנות את אלה עבור החיילים שיחזרו מהחזית).

‏יש פמיניסטיות המחפשות את מקורותיהן עוד בימי-הביניים, באותן "מכשפות" שהועלו על המוקד בעשרות אלפיהן. נכון שהן הגנו על מסורת דתות-טבע, שבהן היה לאשה תפקיד חשוב, בפני השתלטות הכנסייה הפטריארכלית, אך התנגדותן לא היתה פוליטית-מודעת – הן לא הזדהו עם הנשים כקבוצה מדוכאת.

‏במאמר זה אנסה לשרטט קווים להתפתחות רעיונות ומאבקי הפמיניזם, כשאני בוחרת לדון פה בהתפתחות הפמיניזם הסוציאליסטי ולא לדון במאבקי הפמיניזם הבורגני, על הישגיו הרבים. וגם בשטח בו בחרתי לדון רב החסר: נושא הנשים במהפכה הרוסית ראוי למאמר נפרד; ואילו הרבה מהפעילות של הפמיניסטיות נעלם מעל דפי ההיסטוריה הכתובה, בהיותה כתובה על-ידי גברים, שמבחינתם היו הנשים "לא כל כך חשובות".

‏תחילת הפמיניזם המודע עם הופעת הרעיונות החדשים שסימנו את סוף התקופה הפיאודלית: כמו טבע, שכל, צדק, זכויות, חירות, ידע. הרעיונות החדשים היו חלק מהמציאות המשתנה של סוף המאה ה-17 והמאה ה-18 ‏באירופה. היתה זאת קרקע פורייה להופעת סימני-שאלה על נושאים כמו יחסי אדם, משפחה וחברה. השלטון האבסולוטי של האלוהים, המלך, הכומר והאדון איבדו מהלגיטימיות שלהם. עם צמיחת הקפיטליזם והרס המיבנה הכלכלי-פיאודלי (בו המשפחה והייצור היו תא אחד); עם התפתחות העיר והתעשייה, הוגבל מקום האשה – אם לבית ואם למקום העבודה, בתנאי ניצול מחפירים ושכר נמוך משכר בעליהן. דיכוי האשה היה קיים, כמובן, גם קודם לכן, אך המציאות המשתנה הבליטה והחמירה את מצבן, וזאת בניגוד לרעיונות החדשים של "שוויון בפני החוק", "השתתפות בקבלת החלטות" וכו' – רעיונות המהפכה הבורגנית, רעיונות שהיו אז מהפכניים – ולא התייחסו למעמד האשה.

‏כבר ב-1642 הגישו נשים באנגליה פטיציה לפרלמנט, ובה הדרישה לשוויון עם הגברים הן בחלוקת סמכויות והן בהשכלה. הטיעון שבו השתמשו בתקופה זו להצדקת דרישות מעין אלה היה מוסרי-דתי . קמו תנועות דתיות שהונהגו על-ידי נשים, שחיכו להופעה משיחית של "האם" ודרשו את הזכות לשמש בתפקידי כמורה, ועל כך נענשו קשות על-ידי החברה והשלטונות.

‏אך עם השתנות המציאות הכלכלית מתעוררת התנגדות רעיונית ומעשית על בסיס שונה. נשים במעמד הבינוני רצו לפרוץ דרך לעולם הבורגני החדש. מרביתן ראו עדיין את הסיבה היחידה למצבן הנחות והמוגבל בהשכלה נמוכה בלבד, וניסו לפתור את בעייתן בכיוון זה. פעילות זו היתה, כמובן , אך ורק מנת חלקן של נשות המעמד הבינוני, אך היתה לה השפעה על כל הנשים.

‏בצרפת, ב-1694, קראה מרי אסטל: "איך את יכולה להסתפק בקיום כמו פרח הצבעוני בגינה, הנראה יפה ואינו מביא כל תועלת?" היא אספה נשים עשירות להקמת אקדמיה לנשים. ובאנגליה קראה מרי וולסטנקרפט מאה שנים אחר כך: "לו היתה לנו אותה ספרות – כמו לגברים – היו הם מוצאים ששכלנו יפה בדיוק כמו גופנו".

‏אך המחאה אינה מצטמצמת בניסיונות של נשות המעמד הבינוני לרכוש השכלה. נשים רבות, מכל המעמדות, השתתפו במהפכה הצרפתית. הן עשו זאת, לא פעם, חרף התנגדות הנהגת המהפכה, שראתה את שיתוף הנשים בפעילות פוליטית כ"לא נורמלית" (כפי שאמר רוסו: "תפקידה הטבעי של האשה – בבית"). בתקופה זו קמו מועדוני נשים, כיון שנאסרה עליהן הכניסה למרבית המועדונים המהפכניים. ב-1789 פונות נשים בפטיציה לאסיפה המכוננת:

"הרסתם את כל הדעות הקדומות של העבר, אבל אתם משאירים את זו, הקדומה והשליטה ביותר, על כנה – זו המוציאה את מחצית תושבי הממלכה מכל תפקיד, עמדה וכבוד, ויותר מכל – מהזכות לשבת ביניכם".

‏בספרה "בעד הזכות" משתמשת האנגלייה מרי וולסטנקרפט ברעיונות המהפכה הצרפתית ומיישמת אותם על מעמד האשה. בספרה זה, שנכתב סמוך למהפכה הצרפתית, היא טוענת שאם הגברים רצו לשפוט ולקבוע את גורלם, הרי אין זה עקבי ואין זה צודק לדכא את הנשים, גם אם הם חושבים שזה לטובתן. היא מעלה את הרעיון שהמדוכא הוא זה החייב לקבוע מה טוב בשבילו ושכל נימוק בדבר "אי-יכולתן של הנשים" הינו אך ורק ניסיון להצדיק את הדיכוי. בניגוד לפמיניזם המוסרי-דתי הקודם, הרי בעקבות המהפכה הצרפתית היא חושבת במושגים של תנועה חברתית. היא מזדהה באופן מודע עם הנשים, כקבוצה. היא רואה את סיבת דיכוי האשה בחולשתה הפיסית, שהועמקה על-ידי חינוך ותרבות. היא טוענת שגברים השתמשו בנשים כבחפצים ונשים השלימו עם כך. היא מבינה שזכויות היתר שיש לנשים כמותה נובעות מהשלמה ושיתוף-פעולה עם השיטה המדכאת. היא הכירה בבוז שמתחת למסווה האבירות; הבינה איך מעליבים את האשה ומחזיקים אותה "במקומה". כמו רדיקלים אחרים בני זמנה, האמינה שאופי האדם מעוצב בעיקר על-פי סביבתו והבינה שנשים לא תזכינה לחינוך שונה מהקיים כל עוד לא תהיה החברה בנויה אחרת.

‏ספרה זה, שנכתב תוך בידוד אישי, חברתי ופוליטי, נחשב על-ידי רבים לתחילת הפמיניזם.

‏החוגים הרדיקליים של המאה ה-19 ביקרו את החברה הקפיטליסטית מנקודת מבט מוסרית (חברה תחרותית, מושחתת וכו'). רעיון שוויון האשה נכלל בחזונם על חברה טובה יותר.

ב-1825 קורא ויליאם תומפסון לנשים לצאת נגד עבדותן האזרחית והביתית. הוא היה אחד האקונומיסטים הראשונים, שטענו לזכות הפועל על תוצרתו ופיתח תיאוריה על הניצול. ידידתו, אנה וילר, שהיתה פעילה למען שוויון זכויות לאשה, השפיעה על רעיונותיו, כפי שהוא עצמו טוען בהקדמה לספרו. בדברו על זכויות לאשה אין הוא מדבר על זכויות מופשטות; הוא יודע שבתנאים החברתיים הקיימים גם שוויון זכויות פוליטי אזרחי מלא לא ישיגשוויון אמיתי לאשה. לדעתו הפתרון הוא בחברה שיתופית, ועל הנשים להשתתף בתהליך שינוי החברה. הוא מודה שהתנועה הרדיקלית לא הציעה לנשים אלטרנטיבה. הוא העלה את הנושאים שממשיכים להעסיק את הפמיניזם הסוציאליסטי עד עצם היום הזה: תלות כלכלית, אחריות קהילתית לגידול הילדים, הזכות לעבוד ועוד.

העולם כולו נגדי

‏תרומה חשובה נוספת לפמיניזם הסוציאליסטי היתה ספרו של פורייה "תיאוריות של ארבע תנועות", שפירסם בצרפת בתחילת המאה ה-19. שם טען , שמידת התקדמות האשה אל החופש היא קנה-מידה לקידמה חברתית, רעיון שעליו חזר אחר-כך מארכס. כמו כן ציין פורייה את הקשר שבין הדיכוי הכלכלי לדיכוי המיני של האשה, ובדברו על חזונו בדבר חברה שיתופית עתידה, דיבר על שוויון מלא לאשה, על עצמאותה הכלכלית ועל אחריות משותפת של הקהילה לגידול הילדים.

‏המאה ה-19 היא תקופת התעוררות רעיונית ופעילות פוליטית של נשים רבות. קמו מועדונים פמיניסטיים; נשים התארגנו סביב דרישות כמו מעונות-יום; הופיעו עיתונים פמיניסטיים (אפילו יומיים, לזמן קצר) כמו "קול הנשים" בפאריס של 1848, כשרוב הנשים הכותבות בהם הן סוציאליסטיות. בעיתונים אלה ניתן מידע רב על תנאי העבודה ופעילות של נשים לשיפור מצבן.

‏ז'ורז' סאנד נכנסה להיסטוריה הכתובה, וכן ג'ון סטיוארט מיל וויליאם תומפסון (ולא הנשים שהשפיעו על רעיונותיהם בנושא דיכוי האשה). אך היו רבים אחרים. כך, למשל, מספר העיתון "קול הנשים" על פועלת מהעיר ליון, שעלתה על במה ודרשה שנשים לא תהיינה עוד עבדים לגברים, שיינתן להן להשתתף בפרלמנט ושתקבלנה שכר הוגן שימנע את תלותן הכלכלית בגברים. פעילת תנועת העבודה הצרפתית, ג'נין דרואה, שעיבדה תוכנית פדרציה של איגודי-פועלים, העלתה הצעות מעשיות לשיפור תנאי העבודה של נשים, בבית ובחוץ. היא טענה, שלא יתכן שחרור האשה בלי שינוי חברתי גדול ועל הנשים לקחת חלק בתהליך זה. פלורה טריסטן קראה במחצית המאה ה-19 להקמת אינטרנציונל בינלאומי של פועלים בספרה L'union Ouvrière ‏. פרק אחד מספרה זה מוקדש לבעיות הנשים. היא הדגישה בעיקר את הבוז שרוחשים הפועלים לנשותיהן, בוז המשתק אותן מכל פעולה. "אין אני מבקרת את נשות הפועלים. יש להאשים את החברה. הבעל הוא ראש המשפחה לפי החוק, ובשל יכולתו להביא שכר גבוה יותר. הוא מאמין בעליונותו על אשתו, המשתכרת פחות ממנו והמשרתת אותו בהכנעה". היא קראה לתנועת העבודה ליצור תרבות אלטרנטיבית והיו לה תוכניות מעשיות להקמת מרכזי חינוך ואירגון עבור פועלים בכל עיר, בהם תקבלנה נשים חינוך אינטלקטואלי וטכני. ב-1844, בעת מסע הרצאות בפני פועלים לקידום רעיון האינטרנציונל, זמן קצר לפני מותה (היא נרצחה על-ידי בעלה, ממנו ברחה) כתבה: "כמעט כל העולם נגדי. הגברים – כיון שאני דורשת את שחרור האשה; בעלי הרכוש – כיון שאני דורשת את שחרור מקבלי השכר".

‏בקומונה הפריסאית, 1871, השתתפו נשים רבות בצורה פעילה, כולל לחימה – וזכו פעמים רבות ללעג מצד "חבריהן למאבק", שראו בהן קודם כל נשים...

‏מידת חירותה כמידת כוחה

‏הגבולות המדיניים לא היוו חיץ בפני הרעיונות. מרגרט פולר האמריקאית הושפעה מהרעיונות שהתפתחו בצרפת באמצע המאה ה-19. היא פיתחה בעיקר את ניתוח ההשפעות הפסיכולוגיות-תרבותיות של דיכוי האשה. היא קראה למאבק הנשים למען מימוש אישיות עצמאית, ולא מימוש עצמן דרך פעילות הגברים. היא האמינה שרעיונות המהפכה הצרפתית והתנועה לביטול העבדות בארצות-הברית יוליכו בהכרח להכרה בצורך בשחרור האשה. בניגוד לפלורה טריסטן, שעוד ציפתה לכך שהגברים ישחררו את הנשים, האמינה מרגרט פולר שהשינוי חייב לבוא מהנשים עצמן.

‏התנועה לשחרור האשה בארצות-הברית התפתחה מתוך התנועה לביטול העבדות והתפצלה לזרמים אחדים. חלקם שאפו להשגת זכות הבחירה – לכושים ולנשים (בדרך כלל היתה הכוונה רק לזכות בחירה לנשים מהמעמד הבינוני, למעשה), וחלקם הרחיבו את הדרישות לשינוי חברתי-כלכלי שיכלול את כל הנשים.

‏למסגרת שנייה זו שייכת גם אמה גולדמן, שלחמה בסוף המאה ה-19 לרעיונות הפמיניזם והאנרכיזם. היא האמינה ביישום הרעיונות בחייה הפרטיים. בין היתר אמרה: "אנו לומדים מההיסטוריה, שכל מעמד מדוכא זוכה לשחרור מלא מאדונו על-ידי מאמציו הוא. חיוני הוא שהאשה תלמד מכך ותבין שמידת חירותה תהיה כמידת כוחה להשיגה".

וכך קיימים במאה ה-19 שני זרמים עיקריים בפמיניזם – הבורגני והסוציאליסטי. בניגוד לפמיניזם הסוציאליסטי, שקשר את שחרור האשה בשינוי חברתי כולל, לחם הפמיניזם הבורגני לשינוי חוקים במסגרת החברה הקיימת, והדבר היה כרוך במאבקים קשים, ארוכים ולעתים אלימים.

‏עד להופעת כתבי מארכס ואנגלס היה הפמיניזם הסוציאליסטי חלק מהסוציאליזם האוטופי. מארכס ואנגלס מתייחסים לנושא שחרור האשה על רקע זרמי הפמיניזם שהיו קיימים בזמנם. מארכס, כפורייה, רואה בהתקדמות האשה לחופש קנה-מידה להתקדמות החברה, ובכך הוא הופך את שחרור האשה לסמל. הוא מציין, שכדי לבחון את התהליכים ההיסטוריים יש לבחון את התפתחות יחסי-הייצור והרפרודוקציה (הכוללים את חידוש הדור), אך למעשה אינו בוחן באותה רצינות את הרפרודוקציה האנושית. הוא מדגיש את חשיבות שחרור האשה ושינוי יחסי האנוש (שהינם מנוכרים וממוסחרים בחברה הבורגנית הצבועה) אך אינו מציין מהו תפקיד האשה בתהליך זה. האשה מופיעה בכתביו כאינדיקטור למצב החברה ולא כקבוצה חברתית מדוכאת בתנועה המפתחת מודעות.

‏אנגלס, לעומת זאת, ניסה לבחון את התפתחות המשפחה ומצב האשה וציין, שהניגוד המעמדי הראשון בהיסטוריה התפתח בו-זמנית עם הניגוד שבין המינים, ושהדיכוי המעמדי הראשון התרחש בו-זמנית עם דיכוי האשה על-ידי הגבר. אנגלס רואה באי-יכולתה של האשה לעבוד עבודה יצרנית, בשל חולשתה הפיסית, את הסיבה לניצולה ודיכויה, ומכאן שלדעתו יושג שחרורה עם שיתופה בעבודה יצרנית ציבורית. כתביו בנושא זה היו מבוססים על הידע האנתרופולוגי של תקופתו (מורגן בעיקר), שהיה לוקה בחסר. כמו כן חסר היה ידע על מיניות האשה, ודיעותיו המוטעות בנושא זה שימשו לו כהסבר לנכונות האשה לעבור לנישואין מונוגמיים (כיון שאינה נהנית ממין ולא זקוקה לו).‏

הצעה שנדחתה

רוב הסוציאליסטים שבאו אחריהם, פרט ליוצאים מן הכלל, כמו [אוגוסט] בבל, למשל, התעלמו מתרומתו החשובה של אנגלס, והמשיכו להתרכז כמעט אך ורק ביחסי העבודה מחוץ לבית. הם התייחסו לתודעת הפועל כמתפתחת רק ביחסי העבודה שמחוץ לבית, והתעלמו מהתודעה המתפתחת במערכת יחסי המשפחה ההייררכיים. נושא עבודת האשה בבית, כחלק מהעולם החומרי, תפקידה בסוציאליזציה של הילדים (התאמתם לחברה הקפיטליסטית ההייררכית) ועוד, נרמזו אולי פה רשם, אך פותחו בעיקר על-ידי התנועה הפמיניסטית.

‏המסורת הסוציאליסטית דיברה על כך, שעל הנשים להשתתף בתהליך הייצור כצעד לקראת שחרורן – אך כמעט שלא דיברה על כך שזה צריך להיות גם חלק מתהליך לשינוי מיבנה המשפחה ויחסי האנוש, ביטול הפטריארכליות על כל היבטיה. טענו שעל הנשים להשתתף במאבק כשוות – מבלי להתייחס לבעייתיות של היותן מדוכאות גם על-ידי שותפיהן למאבק. אנגלס ואלינור מארכס השוו את האשה לפרוליטריון ואת הגברים לבורגנות (במיסגרת דיכוי האשה), אך הם לא הסבירו איך זה מתקשר עם תפיסת המעמד המארכסיסטית.

‏במסורת השמאל נתפס נושא שחרור האשה כמשני ותלוי בשחרור מעמד הפועלים (ולא בצורה דיאלקטית בדרך כלל). אך הרבה גברים לא השתחררו מהבוז לנשים עם הצטרפותם לשורות התנועה הסוציאליסטית. קונגרס גותה בגרמניה, 1875, דחה את הצעת בבל להכליל את הדרישה לזכויות שוות לנשים במצע המפלגה הסוציאל- דמוקרטית, בטענה שהנשים עדיין אינן בשלות לשוויון...

‏מאז הכלילו כל המפלגות הקומוניסטיות והתנועות הסוציאליסטיות את עקרון השוויון לנשים במצעיהן – אך לעתים קרובות זהו דבר פורמאלי בלבד, שאינו בא לידי ביטוי בפעילות, בתעמולה ובהתייחסות. הסוציאליסטים מכירים בבעיית שיעבוד האשה, אך לא תמיד על כל היבטיה, כיון שהדבר נוגע להם אישית, כפי שטען בבל עוד ב1883, ולצערי הדבר נכון גם היום: "כל סוציאליסט מכיר בתלות הפועל בקפיטליסט ואינו מבין כיצד זה האחרים, והקפיטליסטים בפרט, אינם מכירים בזאת גם הם.אבל אותו סוציאליסט לא יכיר לעתים קרובות בתלות הנשים בגברים, כיון שהדבר נוגע קרוב לאישיותו היקרה לו".

‏שאלות רבות נותרו פתוחות לדיון, ביניהן: דיכוי האשה היה קיים לפני הקפיטליזם, באופני ייצור שונים. האם לא תיתכן, לכן, מהפכה שתשנה את אופן הייצור הקפיטליסטי בעוד שהשינוי במעמד האשה יצטמצם למישור הכלכלי בלבד, בלי שינוי בחלוקת התפקידים בבית, למשל, כפי שקרה בארצות הגוש המזרחי? וזאת למרות שנשים היו פעילות מאוד במהפכה ברוסיה. האם אין זה חיוני שנשים תתארגנה תוך כדי המאבק המהפכני סביב דרישות המאחדות ומייחדות אותן כקבוצה מדוכאת? ומה צריכה להיות צורת שילובה של התארגנות כזו במאבק המהפכני הכולל?

‏על שאלות אלו ורבות אחרות חייב השמאל המהפכני לתת את הדעת.