המיבנה החברתי הקיים בחברה הקפיטליסטית יוצר מערכת יחסים מסובכת, הקושרת קבוצות מדוכאות זו לזו, עד שלעתים נראה, לכאורה, כאילו "גורלן" של אותן קבוצות הוא לחיות במצב זה לנצח. כל עוד לא מתערער אותו מיבנה חברתי, נוטים בני הקבוצה המדוכאת לקבל את האידיאולוגיה של המדכאים, דבר המהווה בלם להתקוממותם.
לכן, כל השואף להקמת חברה חופשית מכל ניצול ודיכוי של אדם בידי אדם חייב לראות זאת מחובתו, "לסייע לתהליכי שיחרור עצמי, אישי וחברתי, להתסיס כל תא של החיים החברתיים ולערער את יחסי הסמכות ומערכת הערכים השוררים בחברה הקיימת" [מתוך עקרונות "מצפן"].
מאמר זה מנסה להוות תרומה צנועה בכיוון זה, בנושא הנראה לי כאחד הבעייתיים ביותר, מאחר והוא נוגע גם בתא המשפחתי של כל אחד מאתנו – נושא דיכוי האשה.
נראה לי, שבגלל מערכת היחסים המורכבת השוררת בין גברים לנשים בחברה שלנו, הנשים הן אחת הקבוצות המודעות פחות מכל קבוצה אחרת לעצם דיכויין. לכן קיים "דו-קיום בשלום" בין גברים לנשים, ולכן גם מקבלות רוב הנשים את הדעה הרווחת בחברה, בדבר התדמית ה"נשית", ה"פסיבית" וה"כנועה" שלהן. לכן גם נראית לרבים מאתנו תדמית זאת כטבעית, עד כדי כך שאין אנו מתקוממים כלל נגד המערכת התעמולתית המכוונת לחיזוקה.
עד כמה הדבר חמור נוכחתי לדעת באחרונה, כאשר חזיתי בסרט השיירה, לפי המלצתו של חבר. סרט זה עוסק בעולמם של גברים נהגי משאיות וכל כולו שיר הלל לכוח ולגבריות. מתחילתו ועד סופו מחזק הסרט את תדמית הגבר ואת תדמית האשה כפי שהן קיימות היום בחברה. הגיבור הוא נהג משאית "אמיץ", "חזק", "בעל החלטה נחושה", שאינו מקבל את דעתן של נשים אך מוקף בהערצתן… האשה מופיעה כבת-לווייתו, כקישוט, כמעריצה וצייתנית.
הגבר, נאמנותו הראשונית היא לחברו, למענו הוא מוכן להסתכן (אמנם יש לו שני ילדים, שאותם הוא רואה כאשר "מזדמן לו", אך הוא אינו מודאג, כיוון "שיש להם אמא טובה").
האשה, נאמנותה נתונה ל"גבר שלה".
אינני רוצה להרחיב בסיפור העלילה, אך אציין מספר דוגמאות לגישה זו של התנשאות-גברית וכניעות-נשית המופיעות בסרט. בקטע אחד מגישה אחת מחברותיו של גיבור הסרט את גופה כמתנת יום-הולדת, כשהיא עטופה בסרט הקשור על חזה. כאשר המשטרה רודפת אחר המשאית, דורשת בת-לווייתו לתת לה לרדת, כיוון שעליה להגיע לטיסה מסויימת בעניין עבודתה. הוא כופה עליה להישאר בנימוק שהם נרדפים ואין זמן לעצור. כמובן שהיא אינה נוטרת לו טינה על כך והדבר אינו מפריע לה להתאהב בו. בקטע אחר, כאשר הצבא מאים לפתוח באש על המשאית, הוא דורש ממנה לרדת, למרות רצונה להישאר עמו (שכן, כידוע, סכנות מתאימות אך ורק לעולמם של הגברים הקשוחים), והיא מצייתת, כמובן.
אין לי ספק, שאם היו דוגמאות כאלה נוגעות בתדמית ובדעות הקדומות המקובלות לגבי ערבים בישראל, או לגבי בני עדות המזרח, היה כל אחד מאתנו נזעק, וסביר שאף כמה עיתונאים היו נותנים דעתם על כך. אולם התדמית המקובלת של האשה "המסורה, העדינה והצייתנית", לצד הגבר "החזק, היוזם והאקטיבי", מושרשת כה חזק בקרבנו, עד שרבים מאתנו אינם מרגישים כלל בנזק הרב שהיא גורמת. תדמית זו מעכבת בעד התפתותו של המאבק לשיחרור האשה, שהוא מאבק של קבוצה מדוכאת הכוללת את מחצית אוכלוסיית העולם.
עלינו לעשות הכל לניפוץ תדמיות אלה ולהילחם בתעמולה המכוונת לחיזוקן. אנו חייבים לפתח את המודעות והרגישות שלנו ושל אחרים לנושא זה של הפרדה בין המינים. הפרדה, אשר על טיפוחה שוקדת החברה מרגע היוולדם של הילדים, גם בחיק המשפחה, גם במערכת החינוך וגם באמצעות כל אמצעי התעמולה והתקשורת.
עלינו לפעול לערעור המצב בו שרויות רוב הנשים. מצב של עבד נרצע האוהב את אדונו ומקבל כטבעי את האפלייה בין המינים. ומי שפוטר את עצמו מלבדוק את אישיותו-הוא ואת חייו הפרטיים בתחום זה, תוך הנהון של הסכמה והיתפשות לנוסחאות, סיסמאות ותיאוריות מופשטות ("צריך לתמוך במאבקן של קבוצות מדוכאות" וכו'), אני מפקפק בכנותו כמהפכן. אדם החושש משינויים בתחום חייו האישיים, אדם שהוא שמרן בתחום זה, אינני יודע כיצד אפשר לסמוך על נכונותו לשינויים מרחיקי לכת, שאותם תעבור החברה בכל התחומים בשעת המהפכה הסוציאליסטית.