למעלה משבעה חודשים יושב עלי אל-קייסי בכלא הישראלי. אשמתו: הוא מסרב לחתום על כתב-ויתור על זכות החזקה שיש לו באדמת הכפר ערב אל-מפג'ר (הכפר שוכן על גדת "נחל" חדרה, ליד כביש חיפה-תל אביב). בסירובו לחתום הוא נמצא מפר צו של בית משפט, שהורה לו להסכים לוותר על חזקתו ולחתום על כך. הוא סרב, הואשם ב"בזיון בית המשפט" ונכלא עד שיסכים.
זה נשמע כסיפור מעולם אחר? אולי. אבל זאת המציאות בישראל הציונית. אדמתו של עלי אל-קייסי, כמו יתר אדמות הכפר, הופקעו לצורכי ציבור – לטובת תחנת הכוח החשמלית שבנייתה מסתיימת בחודשים אלה. תושבי הכפר דרשו בתמורה כברת-קרקע בחדרה, שם יוכלו להמשיך להתגורר כקהילה. השלטונות סרבו. הם מסרבים להציע כפר תמורת כפר. הם חוששים להציע בית תמורת בית. הם מציעים פיצויים כספיים, בסכומים מגוחכים. ותרו, קבלו פיצויים, או – שבו בכלא! זאת ההצעה הנדיבה ביותר שמסוגלת הציונות להציע לערבים הפלסטינים.
עלי אל-קייסי אינו האזרח הערבי היחיד בישראל שנכלא בגלל סירובו לוותר על אדמתו. לא מכבר נעצרו יותר מ-50 מתושבי מעיליה, שהתנגדו להקמת "מצפה" בקרבת כפרם. לא, לא מצפה לאיתור שריפות ביער, אלא מצפה לאיכלוס "כלבי שמירה", שתפקידם לפקוח עין על מעשי התושבים הערבים בכפריהם ובסביבתם.
אך פרשת מעיליה מהווה רק פרק אחד נוסף בשלשלת ההתנכלויות לאוכלוסיה הערבית-הפלסטינית בגליל. התנכלויות אלה הולכות ומתרבות, הולכות ומחריפות בימים אלה, וזאת דווקא משום שמאחוריהן עומד מחנה ציוני מלוכד על ניציו ויוניו. ובמה שנוגע לתוכנית הגזענית של "יהוד הגליל" מתייצבים בראש, כחוד החנית, דווקא הציונים ה"מתונים", אלה הקוראים שוב ושוב: "מתנחלי השומרון – לכו לגליל!"
את משמעותה של הסיסמה הציונית הישנה וה"מתונה" – "מתנחלי הגולן – רדו לנגב!" – חשים היטב הבדוים היושבים בנגב. אך זאת לא משום שמתנחלי הגולן אכן נענו לקריאה ועברו להתנחל בנגב. את מקומם של מתנחלי הגולן ושל הציונים ה"מתונים" תפס הצבא הישראלי, שהחל להתקפל מסיני ונזקק לפתע – וראו זה פלא – דווקא לפיסות הקרקע האחרונות שעוד נותרו בידי הבדוים…