‏בגיליון "מצפן" האחרון, מס' 85–86, ‏כתבה המערכת כי "אנו, כסוציאליסטים מהפכניים, איננו רואים כל צורך להתנגד לנורמליזציה בורגנית בחסות ארצות הברית בין ישראל לבין העולם הערבי בכלל ולמצרים בפרט. זאת בתנאי אחד ויחיד: שיהא זה תהליך שהופך גם את הקיום הלאומי והאנושי הפלסטיני לנורמלי, לפחות לפי הנורמות המקובלות כיום. כלומר, בתנאי שתוכרנה הזכויות האלמנטאריות של הפלסטינים להגדרה עצמית ולהשתתפות שווה בתהליך האזורי הזה".

‏הכוונה שבדברים הללו ברורה. אנו, כסוציאליסטים מהפכניים, איננו רואים כל סיבה להתנגד לכך שאויבינו המעמדיים והפוליטיים – המשטרים בישראל ובמצרים – יחיו ביניהם בשלום במקום לשלוח את בעלי-בריתנו המעמדיים והפוליטיים (ההמונים הישראליים והמצריים) להרוג אלה את אלה למען אינטרסים לא להם. אולם, מה שלא צויין בדבר המערכת הנ"ל הוא, שאנו – כסוציאליסטים מהפכניים – איננו רואים גם כל סיבה לתמוך בנורמליזציה כזו.

‏העובדה שהמעמד הבורגני השליט במצרים מצא כי האיום עליו מבית מחייב אותו לקבל חיזוק בברית גלויה עם האויב-הידיד הציוני מחוץ רק מוכיחה את טענתנו העקרונית, שהאינטרס העליון של הבורגנות כמעמד זהה בעיני דובריה עם "האינטרס הלאומי". העובדה שהבורגנות המצרית נוהגת כך אינה צריכה לגרור, לכן, לא את תמיכתנו ולא את התנגדותנו. כמו שהיתה אפשרות לסוציאליסטים לנצל את מצב המלחמה בין המשטרים כדי להראות את הצורך במהפכה חברתית שתפיל את המשטרים הללו, כך יש מקום לנצל את מצב השלום ביניהם לאותה מטרה. כי גם המלחמה וגם השלום בין המשטרים הללו אינם מכוונים לטובת הפועלים והפלאחים של האזור.

‏חמור יותר, לדעתי, הוא הניסוח הכלול במילים "נורמליזציה בורגנית". ראשית, כסוציאליסטים מהפכניים יש ויש לנו צורך להתנגד לנורמליזציה בורגנית, משום שאנו נאבקים נגד שלטון הבורגנות ולמען מהפכה סוציאליסטית שתערער את הנורמאליזציה הבורגנית הזו מן היסוד. אין אנו בעד "שלום" תמיד, ובכל מקרה. למשל, אין אנו בעד שלום בין עם מדוכא לבין מדכאיו. למשל, אין אנו בעד שלום בין הבורגנות למעמד הפועלים, שלום המבוסס על המשך הניצול! אנו בעד מאבק, ואפילו בעד מלחמה, בין מעמד הפועלים לבין הבורגנות כדי לבטל את הניצול.

ישראל אינה מדינה נורמלית

‏אלא שבין מדינת ישראל הציונית לבין המשטר המצרי לא יכולה לשרור אפילו נורמליזציה בורגנית. משום שמדינת ישראל, אפילו תיאלץ לסגת מרוב השטחים שכבשה ב-1967‏, ואפילו תיאלץ להסכים להקמת מדינה פלסטינית בגדה וברצועה, אפילו אז לא תהיה מדינת ישראל מדינה בורגנית "נורמלית". גם במקרה כזה, שאינו צפוי לדעתי בעתיד הקרוב, תשמור ישראל על אופייה הציוני. וכפי שכתבנו בעקרונות היסוד של "מצפן", "הננו רואים את הציונות כמפעל קולוניזאטורי המתבצע על חשבון ההמונים הערביים (ובשורה ראשונה העם הערבי הפלסטיני), תחת חסות האימפריאליזם ותוך שותפות איתו... מדינת ישראל בצורתה הנוכחית, הציונית, היא לא רק תוצאת המפעל הציוני אלא גם כלי להמשכתו ולהרחבתו".

‏לדבר על "נורמליזציה בורגנית" בין המשטר הציוני לבין המשטר המצרי, הרי זה להתעלם מן האופי הקולוניזאטורי של הציונות ומתפקידה המיוחד בשירות האימפריאליזם (בטוח אני שלא לכך היתה כוונתה של המערכת, אך זה מה שניתן היה להבין מדבריה). כי מי שמדבר על "נורמליזציה בורגנית" רומז למעשה על דוגמת היחסים השוררים בין גרמניה המערבית לבין צרפת, או בין שבדיה לבין נורבגיה; כלומר, יחסי שלום בין מדינות בעלות אופי חברתי (קפיטליסטי) זהה, הנמצאות בה בעת גם בתחרות מתמדת על שוקי פנים, וגם בתחרות אימפריאליסטית מתמדת על שוקי-חוץ. לא זה מה שעתיד לקרות בין ישראל לבין מצרים בעתיד הנראה-לעין. המשטרים בישראל ובמצרים אינם בעלי אופי חברתי זהה.

‏האופי הציוני של ישראל אינו עומד להיעלם בעקבות נסיגותיה הצבאיות הצפויות. הגברת הקצב של מפעלי "יהוד הגליל" ו"יהוד הנגב" תעיד. כבר בנובמבר 1974 כתבנו בגילוי-דעת של האירגון הסוציאליסטי בישראל – "מצפן" ("על השאלה הפלסטינית – כאן ועכשיו") כי "הסכם דיפלומטי בא לבסס ולא לשנות את העובדה שהמזרח הערבי הוא ‏שדה ניצול של האימפריאליזם, וכל מטרתו – להגביר את הניצול ולייצבו ולשמרו. בשדה ניצול זה, ישראל היא המדינה היחידה שאינה מנוצלת מבחינה כלכלית, אלא להיפך, היא מקבלת הטבות כלכליות וצבאיות תמורת שירותים צבאיים ופוליטיים שהיא מעניקה לאימפריאליזם האמריקאי. יחס יסודי זה שבין המזרח הערבי לבין האימפריאליזם, כמו היחס שבין ישראל לאימפריאליזם, אינו עומד להשתנות עתה – לא היום ולא מחר. שינוי יסודי כזה יכול להתרחש, לדעתנו, רק בדרך אחת – בדרך מהפכנית..."

שינוי בתוך המחנה הציוני

לאחר בחירות מאי 77' כתבנו בגילוי-דעת של האירגון ("על המתרחש בישראל ובאזור", נובמבר 1977‏) כי עליית הליכוד לשלטון ביטאה "שינוי ביחסי הכוחות בקרב המעמד השליט בישראל: הביורוקרטיה שנחלשה פינתה את מקומה במימשל לבורגנות שהתחזקה". אז לא נראה היה שיש צורך להדגיש כי הביורוקרטיה הציונית שנחלשה פינתה את מקומה במימשל לבורגנות הציונית שהתחזקה. היה זה שינוי ביחסי הכוחות בתוך המחנה הציוני, ולא עלייתו של כוח שמחוץ למחנה זה.

‏במשך יותר מארבעים שנה היתה תנועת העבודה הציונית הזרם המוביל והשליט בציונות. בתעמולה שלה השתדלה תנועה זו לשכנע כי היא גם התנועה הציונית היחידה, וכי אין ציונות בלעדיה. מי שלמד להיאבק – רעיונית ופוליטית – נגד הציונות מבית-מדרשה של תנועת העבודה הציונית, עלול לטעות כעת ולחשוב כי הבורגנות הציונית השלטת כעת במימשל הישראלי איננה עוד ציונית. זאת משום שהיא נוקטת במדיניות (ציונית) שונה מזו שהיינו רגילים לתקוף.

‏חייבים אנו להזכיר, לכן, כי במשך חמישים שנה בערך, מראשית ההתנחלות הציונית בארץ ועד תחילת שנות ה-30, היתה תנועת העבודה הציונית במיעוט בתנועה הציונית. הבורגנות הציונית שלטה בתנועה הציונית – ברעיון ובמעש. האם בהנהגת הרצל לא היתה הציונות ציונית? האם בהנהגת ויצמן לא היתה הציונות ציונית? הציונות איננה זהה עם העקרונות והמעש של תנועת העבודה הציונית, והיא אף פעם לא היתה זהה איתם.

‏עדיין יכולה להישאל השאלה, האם עומדת הבורגנות בישראל, היום או מחר, לנטוש את העקרונות היסודיים של הציונות? ואולי אפשר לראות כבר היום ניצנים של נטייה לנטוש עקרונות-יסוד ציוניים בקרב הבורגנות הזאת?

‏מי שניסה בשנות ה-60 לבטא נטייה כזאת היה אורי אבנרי. אך אבנרי זכה לא מזמן באישור מטעם בית-משפט ישראלי שהוא ציוני. יותר מזה, אבנרי ראה את כינויו "אנטי-ציוני" כהשמצה, והגיש תביעה על הוצאת-דיבה נגד ''מעליבו". אם היו לאבנרי בשנות ה-60 כוונות לעזוב את המחנה הציוני, הרי הוא חזר אליו לאחר מלחמת יוני 67', כאשר הצביע בכנסת בעד סיפוח ירושלים הערבית הכבושה למדינת ישראל. מאז ועד היום הוא ציוני נאמן, ופועל בהתמדה להשיג את הכרת העם הפלסטיני ונציגיו בזכות קיומה של המדינה הציונית.

"הבורגני הנאור"

‏ביטוי אחר, חדש יותר ואותנטי יותר, של הבורגנות הישראלית היא קבוצת "שינוי", ודוברה הבולט – התעשיין סטף ורטהיימר. במאמר שפירסם ב"מעריב" (2 באפריל 1979‏), חזר ורטהיימר על דברים שאמר גם בעת הדיון בכנסת על חתימת הסכם השלום הישראלי-מצרי. הוא העז להעלות סימן שאלה על אחד הערכים המקודשים ש‏ל הציונות – הניצול הפוליטי של זכר ששת מיליוני היהודים שנרצחו על-ידי הנאצים: "האומנם יש לאזרחי מדינת ישראל איזו שהיא תכלית לחייהם או שמא הם מתקיימים מכוחה של טראומה לאומית המשוחזרת ב'יד ושם'?". זאת ועוד. הוא היה מוכן אף להעלות סימן שאלה על ערך מקודש אחר של הציונות, הלוא הן "הזכויות ההיסטוריות": "סביר להניח", הוא כתב, "כי עקב הסכמי השלום יהפכו גבולות המדינה לסופיים. אז גם תסתיים מערכה בת עשרות שנים על הקרקע והמים". תמימים יחשבו כי יש בכך משום ויתור על המשך ההתפשטות הציונית. לא ולא. סטף ורטהיימר עצמו מדגיש, לכל אורך מאמרו, כי הערך העליון שלו הוא השמירה על המטרות הציוניות: "את הכפלת האוכלוסיה בשנות דור יש להפוך לערך עליון בהוויה החדשה של מדינת ישראל. זוהי הערובה הממשית היחידה לקיומנו''. רק טיפש יחשוב שסטף ורטהיימר מתכוון להכפלת האוכלוסיה בכלל. הוא מתכוון, כמובן, להכפלת האוכלוסיה היהודית כערך עליון, ובכך הוא מתגלה כבן נאמן של התנועה הציונית.

‏סטף ורטהיימר הוא ציוני החושב כי מטרות ‏הציונות תושגנה ותוגשמנה ביתר הצלחה אם יינתן לבורגנות הציונית יותר חופש להתפתח ולהרוויח. כמו קודמיו הבורגניים-הציוניים מראשית המאה אין הוא דוגל דווקא ב"עבודה עברית". הוא מוכן גם מוכן להעסיק ערבים. והוא היה מעדיף שפועלים ערבים אלה יהיו מצרים ולא פלסטינים. עבור הפלסטינים שמור אצלו חזון ציוני מוכר: ‏"אפשר לחזור על הישגי שנות החמישים בבניין החקלאות המפוארת של מדינת ישראל. את מקומם של הקיבוצים והמושבים של הזמנים ההם, יתפסו כפרי הוורדים התעשייתיים בכל חלקי הארץ". האדמות, רכושם של מאות אלפי ערבים פלסטיניים, שימשו את הישגי החקלאות בשנות החמישים, ותשמשנה גם את חזונו של ''הבורגני הנאור" ורטהיימר על הכפלת האוכלוסיה היהודית. ואילו בה בשעה ששערי הארץ יישארו פתוחים לרווחה לפני המוני היהודים הללו, הם יישארו סגורים בפני מאות-אלפי הפליטים הפלסטיניים, שעל חשבונם נבנתה גם הבורגנות הציונית.

נישול ועוד פעם נישול

‏ורטהיימר רואה בחזונו מפעלי תעשייה שייבנו על הגבול הישראלי-מצרי, ושבתוכם יעבדו גם ישראלים וגם מצרים. אך זאת, חס וחלילה, לא מתוך שוויון. התעשייה הזאת תיצור, לדבריו, אתגרים "לנוער ערבי שעתה עוד מפחד מן היהודים אך ירצה להתקרב ולהיעזר ברמתם הטכנולוגית כדי להשתלב בעולם המודרני". האם יש הבדל עקרוני בין ה"עזרה" הזו לבין ה"עזרה" שהציעו מנהיגי הציונות לערבים במשך כל השנים?

‏פתיחת הגבול לפני פועלים מצריים תביא לתוצאות חמורות, ואולי בלתי-צפויות, לבני העם הערבי הפלסטיני. הבורגנות הציונית תעדיף, כמובן, להעסיק את המצרים על-פני הפלסטינים. המצרים ייחשבו "זרים", וגם ירגישו כך; הפלסטינים אומנם נחשבים "זרים", אך הם מרגישים כבני הארץ. המצרים יהיו הרבה פחות מעורבים בפעילות פוליטית, לא לאומית ולא מעמדית; מהפלסטינים ניתן לצפות רק שיגבירו את השתתפותם בפעילות כזאת. ואם יבואו פועלים מצריים להחליף את הפועלים הפלסטיניים במשק הישראלי, ייאלצו האחרונים לחפש להם פרנסה במקום אחר... והנה, במהרה יתברר כי המדיניות ה"פתוחה", ה"נאורה", שמציע סטף ורטהיימר, ושמציע גם חברו היושב בממשלה – שר העבודה והרווחה ישראל כץ, תהווה פרק נוסף בהיסטוריה של נישול בני העם הערבי הפלסטיני – קודם מאדמותיהם, ועכשיו גם ממקומות עבודתם.

‏שום מדינה בורגנית "נורמלית", שבה מועסקים פועלים "זרים", אינה מייעדת העסקה זו למטרות אחרות מאשר המטרה האחת – רווח. הבורגנות הציונית אינה רואה רק את הרווח לנגד עיניה. היא רואה את עצמה קשורה, לחיים ולמוות, עם הציונות. ועם ראשית ההפשרה בין הציונות לבין המשטרים הבורגניים הערביים נפתחים לפניה אופקים כלכליים מבטיחים, בלי שתיאלץ להעמיד במבחן את עיקרי הציונות.

‏כל עוד תמשיך מדינת ישראל לראות בפלסטינים "זרים" בארצם ובמולדתם, כל עוד היא תמנע מהם את מימוש זכויותיהם האנושיות והלאומיות, כולל זכות הפליטים לשוב לארצם ולזכות בזכויות שוות ומלאות, תמשיך מדינת ישראל להיות לא רק תוצאת המפעל הציוני אלא גם כלי להמשכתו ולהרחבתו. היא תמשיך להיות מדינה ציונית, ובשום פנים ואופן לא מדינה בורגנית "נורמלית".