בשבועות האחרונים מתנהל ויכוח בתוך המחנה הציוני על "טוהר הנשק" של הצבא הישראלי. הוויכוח נפתח בעקבות ההקלות שהקל הרמטכ"ל בעונשם של שני רוצחים (ראו גם המאמר "על פשעי מלחמה" והרשימה "שישה כדורים על כלב" בגיליון זה של "מצפן"). אולם, כהרגלם של מתווכחים חרג גם הוויכוח הנוכחי מתחומיו הראשוניים, והגיע גם אל תולדות "טוהר הנשק" בעבר.
בעיתון "הארץ" מ-20 ביולי 1979 תקף הכתב הצבאי זאב שיף את חבר הכנסת משל"י מאיר פעיל, ואת פעיל "המועצה לשלום ישראל-פלסטין" מתי פלד, הראשון קולונל בדימוס והשני גנרל, גם הוא בדימוס.
וכך כתב שיף:
"יש מידה לא מבוטלת של צביעות בדבריהם של אלה המנסים ליצור את הרושם, כי צה"ל של 1979 הוא צבא שטוהר נשקו פגום לעומת צה"ל בעבר, וכי מבצע ליטאני הוא הדוגמא השלילית להידרדרות המוסרית של חיילינו. אני טוען שהמצב שונה, ולאו דווקא לטובת העבר… אפשר להבין את הצורך הנפשי של מפקדים (מיל') שהזדקנו, המבקשים לפאר ולרומם את העבר ואת תקופתם. אך לשם מה לעוות את האמת ולטייח את מה שאירע?
"האם יש להזכיר לח"כ מאיר פעיל, שהוא גם היסטוריון, מה שאירע במלחמת העצמאות שעליה הוא מרבה להרצות? זו לא היתה רק מלחמת גבורה. קרו בה דברים נוספים. מי שמתאר את הריגת השבויים במבצע ליטאני ואת מעשי הביזה כהידרדרות מוסרית יחידה במינה האופיינית לימינו, כדאי שיסביר לנו כיצד אירע הדבר שבמלחמת העצמאות לא לקחו כוחותינו שבויים מקרב הלוחמים הפלשתינאים. האם מפני שכולם נשלחו לחופשי, או מסיבה אחרת?… האם עלינו להזכיר את הסיפורים על הרג אזרחים ופליטים נמלטים, כך סתם, או יריית פגז פיאט לתוך מסגד שבו רוכזו אזרחים, ועוד (פה ושם אפשר למצוא סימוכין לכך בספרות מלחמת העצמאות; ראה ס. יזהר, נתן אלתרמן, אורי אבנרי ואחרים).
"מי שמדבר על ביזה כאילו היא מאפיינת את צה"ל של 1978/79 ראוי לו שיזכור כי במלחמת 1948 לא התחוללה ביזה מקרית, אלא אלפים רבים מחיילינו ואזרחינו בזזו רכושו של עם שלם שנמלט. אם כך, למה להיתמם? המעשים הרי ידועים…
"ההבדל הוא בכך שאז הוצפנו הדו"חות מ'סיבות ביטחוניות', ואילו היום אין נרתעים לפרסם את סיפורי הביזה… אז שתקו, כי היה מעין קונסנזוס לאומי שמותר, שאפשר לעשות זאת בעת מלחמה. היה זה מעין קשר של שתיקה, אך למה להפוך זאת לסיפור אגדה?! ואם לח"כ מאיר פעיל יש הוכחות אחרות, אדרבא, שינקוב במספרן ויציין את גזר דינם של אלה שהועמדו לדין במלחמת העצמאות ואחריה, באשמת ביזה. ארכיון צה"ל פתוח לפניו – שיבדוק. הדור הקודם בצה"ל לא היה טוב יותר. ואם יש שורשים רעים, הריהם נטועים אי-שם בקרב בני דורו של ח"כ פעיל. לכן, נא לא להתחסד ולהציג פנים של מחנכי הדור.
"אבל למה להרחיק שלישים שנה לאחור? אלוף (מיל') מתי פלד מרבה לדבר על המלחמות הנקיות שהיו בעבר. מלחמת קדש ב-1956, למשל, היתה מלחמה שנערכה בשטח נקי מאזרחים… ובכל זאת, החיילים חזרו לביתם ובפיהם סיפורים אחרים… אם זוכר מישהו שבשל כך הועמדו אז אנשים לדין – שיקום!
"ומלחמת ששת הימים, זו שהאלוף (מיל') פלד דיבר עליה כעל מלחמה מופתית שבה לא היו פליטים ולא גירשו אזרחים (מה עם תושבי רמת הגולן?). במלחמת גבורה וניצחון זו מותתנו בצמא וביריות אלפי חיילים מצריים, כבר אחרי שמערכו של הצבא המצרי התמוטט… היו אחרים שעסקו ממש בציד-אדם בדיונות של סיני, רק משום שהזעם על איומי ההשמדה של ישראל הוא שהדריך אותם. האם יכול אלוף (מיל') פלד לנקוב במספרם של אלה שהועמדו לדין על כך?"
* * *
עד כאן דבריו של שיף. ב-29 ביולי פירסם "הארץ" את תגובתו של פעיל. כהרגלם של אנשי ה"שמאל" הציוני מסתתר פעיל מאחורי הטיעון החוזר ונשמע עשרות ומאות פעמים: חריג; חריגים. אין הוא עונה לגופו של עניין: האם הרס 385 כפרים, וגירושו של עם שלם הם "חריגים", או שזוהי השיטה עצמה?
פעיל טוען במאמר התגובה שלו כי בנושא ה"חריגים" במלחמת 48' לא היה ויכוח כלל, "אם כי לא כל החריגים פורסמו". ומדוע, קולונל פעיל, לא פורסמו כל ה"חריגים"? ומדוע אינך מפרסם אותם בעצמך, ולו רק כדי להצדיק את כותרת מאמרך – "בלי צביעות"?
מול גמגומי ההצטדקות של פעיל בולטים דבריו של ציוני נאמן לא פחות ממנו, אך פחות צבוע ממנו, המשורר נתן אלתרמן. הנה קטע משיר שכתב על כיבוש העיר לוד ב-1948:
על זאת
חצה עלי ג'יפ את העיר הכבושה,
נער עז וחמוש… נער-כפיר.
וברחוב המודבר
איש זקן ואשה
נלחצו מפניו אל הקיר.והנער חייך בשיניים-חלב:
"אנסה המקלע"… וניסה.
רק הליט הזקן את פניו בידיו…
ודמו את הכותל כיסה.זה צילום מקרבות-החרות, יקירים.
יש עזים עוד יותר. אין זה סוד.
מלחמתנו תובעת ביטוי ושירים…
טוב! יושר לה, אם-כן, גם על זאת!ויושר לה אם-כן על "מקרים עדינים"
אשר שמם, במקרה, רציחה.
ויושר על שיחות של שומעים-מבינים,
על בנות-צחוק של ויתור וסליחה.אל יוגד "רק פרטים הם בפרק הפאר".
פרט וכלל
המה צמד-כחוק,
אם הפרט כך מקשיב לו לפרט המספר
ואיננו חובשו בצינוק!כי חוגרי כלי לוחם, ואנחנו איתם,
מי בפועל
ומי בטפיחת הסכמה,
נדחקים, במלמול של "הכרח" ו"נקם"
לתחומם של פושעי מלחמה.
