אחד המושגים האומללים ביותר בהם שוטפים את המוח לאנשים בישראל, הוא מושג ה"ערכים", ונלווה אליו "חינוך לערכים" או "חינוך לאורם". על ידי כך מקבלים דווקא האנשים הטובים ביותר – אלה שנותרו – את הדיעה, שיש "ערכים" קבועים (שאין לשאול מי קבע אותם ובשביל מה!) שאליהם יש לשאוף, ואם כביכול נשיג אותם, יהיה הכל בסדר.

לדעתי, לא רק שאין הדבר נכון, אלא שכל ה"קונצפציה" הזאת גורמת להיעדר מחשבה. אביא כאן שתי דוגמאות. הדוגמה הראשונה היא מה שנקרא בישראל "שחיתות" – כדבר שלילי, ו"היעדר שחיתות" – כדבר חיובי. נשאל את עצמנו שאלה קונקרטית: הבה נניח שני פקידים במימשל הצבאי בשטחים, או, אם תרצו, בסווטו שבדרום-אפריקה. אחד מהם פקיד "ישר". עובד נאמן שמונה שעות ביום, לא עושה פרוטקציה, לא לוקח שוחד, ואחרי עשר שנות שירות נאמן למישטר הגזעני והמדכא הוא חוזר "הביתה" עני יותר משהיה כאשר החל את שירותו. לעומתו, פקיד מושחת ורודף-בצע, לוקח שוחד, עצל ורודף תענוגות. מי משניהם טוב יותר, בתנאים אלה, לבני-אדם שתלויים במישטר כזה, באמצעות פקיד כזה? לדעתי, אין ספק בכל שישנם מישטרים, כגון שתי הדוגמאות שהבאתי, בהם ה"שחיתות" נעשית פחות גרועה ולכן יותר טובה מאשר ה"יושר" אצל המנגנון השילטוני.

אבל אינני רוצה שהאנשים הקוראים מאמר זה יפלו מייד לידי קיצוניות הפוכה, ויסיקו (כפי שהסיקו רבים, ביחוד בארצות-הברית, לפני כעשר שנים) שהדבר תמיד כך, שהואיל וכל המישטרים הקיימים על פני כדור הארץ אינם מושלמים – זאת אומרת, הם רעים במידה גדולה או קטנה יותר – שבכל מקרה ובכל מישטר כל "ערך" מתהפך באופן אוטומאטי ושוב אין לנו צורך לחשוב. לשם כך אביא את הדוגמה השנייה: נניח את המישטר הרע ביותר הקיים עכשיו, וכל אחד רשאי לקחת את הדוגמה שלו. השאלה שאני שואל היא, האם "מותר" (או רצוי) שאדם המכיר בהיות מישטר זה מישטר נפשע, והנמצא בתוכו, יפר את חוקי התנועה כאשר הוא נוהג במכונית, ולא במקרה אלא כהרגל? או האם זה "מותר" (או רצוי), כמו שעשו לא מעטים בארצות-הברית, שאדם ירגיל את עצמו לא לעבוד ולא ללמוד אלא ינסה לחיות מרמאות (למשל, לבוא באופן קבוע לחתונות וכו', ולהציג עצמו כקרוב-רחוק) וזאת משום – והסבר כזה אומנם ניתן – שממשלת ארצות-הברית מפציצה את וייטנאם באופן אכזרי! אנו יודעים, כמובן, מה קרה לקבוצות אלה ולאנשים אלה. לדעתי, הסיבה העיקרית לכך היא שהם פטרו את עצמם מהחובה לחשוב, ולחשוב כל הזמן. שינוי אוטומאטי של "ערכים" אינו שונה מקבלת אותם ערכים עצמם.

אני כותב זאת כדי להזכיר לכולנו, שהעובדה שהצדק הוא – באופן כללי – איתנו, אינה פוטרת אותנו מלחשוב באופן קונקרטי ומתמיד ולשאול שאלות כל הזמן, אלא ליהפך – מוטלת עלינו חובה גדולה בהרבה לעשות כן.

אנו דוחים את ה"ערכים" של הציונות, אך אין פירושו של דבר שאנו דוחים אותם על ידי כך שאנו הופכים אותם על פיהם באופן אוטומאטי, זאת אומרת בצורה שלפיה כל מה שהציונים, או חלקם, אומרים – ההיפך הוא הנכון, ושכל מה שעושים נגד הציונות הוא תמיד צודק. הדחייה האמיתית את הציונות מובילה לדעתי למחשבה חופשית ומתמדת, מובילה לבן-אדם חופשי השואל את עצמו כל הזמן ומכריע בהתאם לנסיבות (לא "מתלבט" אחרי שעושה מה שאומרים לו, אלא עושה או אינו עושה בהתאם לשאלה שהוא שואל את עצמו והתשובה שהוא משיב לעצמו בהתאם לנסיבות!).

אפשר אפילו לשאול: איך נרגיל את עצמנו לדבר כזה? אינני מחדש דבר (פרט אולי לאלה שמלבד "החינוך הישראלי" לא יודעים דבר!) שהתשובה היא: לבדוק כל הכללה, כל משפט כללי, על פי הפרטים ולפי הנסיבות, ולא להאמין לסמכות, כלומר – לא לחשוב שהדבר הוא נכון מפני שאדם זה או אפילו שורה של אישים מסויימים הסכימו לו. כל דבר חייב להיבדק במחשבה ולפי דוגמאות קונקרטיות. תמיד צריך לשאול: איך? איפה? באילו נסיבות? מה יוצא מכך? וכדומה.

מוטב להיות מוכן לכך שהדבר קשה. להיות אדם חופשי, אחרי שמגיעים לזה, זהו אושר שאלה שהגיעו אליו מתקשים לתאר לאלה שלא יודעים מה זה. אבל המאמצים שאדם, שמוחו נשטף בחינוך הציוני, צריך להשקיע בעצמו כדי להשתחרר מהחינוך הזה וליהפך לאדם חופשי הרגיל לשאול את עצמו ואת האחרים שאלות מהותיות, מאמצים אלה קשים הם מאוד.

כאמור, אין שיחרור אמיתי שהוא אוטומאטי. כדאי אולי להזכיר כאן את הפיתגם היווני העתיק – "מוטב סוקראטס הבלתי-מרוצה מחזיר בתוך הבוץ". כדאי גם להוסיף שהחזיר המתפלש בבוץ אינו יודע זאת, ובכך אפשר להיווכח כל יום כאשר אנחנו מסתכלים סביבנו.