אחת השאלות המרכזיות הקובעות ביותר בקשר להערכת הסכם השלום הישראלי-מצרי היא: האם יצאה המדיניות הישראלית ברווח או בהפסד יחסי מן ההסכם שנחתם. זאת גם שאלה השנויה במחלוקת חריפה בציבור הישראלי, ומסתבר שגם בתוך האירגון ("מצפן") יש בנדון זה דעות שונות.

לדעת כמה חברים באירגון, כך התרשמתי, הרי שלמעשה ספגה המדיניות הישראלית מפלה יחסית. אומנם, אם נסתכל על הנוסח של הסכמי קמפ-דייוויד (והמסמכים האחרים שבאו אחריהם ועל-יסודם) נוצר כאילו הרושם שישראל לא נאלצה לוותר כמעט שום ויתור חשוב במישור הקובע ביותר – המישור הפלסטיני. אבל, אם הבינותי נכון את עמדת אותם חברים, הרי שלדעתם לא הנוסח המילולי הוא הקובע. הנוסח הזה הוא כביכול רק הציפוי המתוק של הגלולה המרה (מרה מבחינת הציונות). בחוזים מדובר על אוטונומיה מטושטשת ומוגבלת, ואילו למעשה תהיה אוטונומיה זאת רק שלב הפתיחה לתהליך של הקמת מדינה פלסטינית עצמאית. אם אומנם הבנתי נכון את הערכתם של אותם חברים, הרי שאינני מסכים איתה בשום פנים.

מצד שני תיתכן עמדה הפוכה לגמרי: ההסכם מהווה נצחון מוחץ לציונות, וסותם, בין היתר, את הגולל על העם הפלסטיני ועל זכותו להגדרה עצמית למשך העתיד הנראה לעין. האוטונומיה היא במציאות בדיוק כפי שהיא נראית על הנייר – אליבי וכסות לא להקמת מדינה פלסטינית, אלא להתנחלות וסיפוח מהירים פחות או יותר של הגדה והרצועה לישראל.

אני חייב לומר שאני אישית נוטה יותר לכיוון הערכה שנייה זאת. נראה לי שבהסכמים האחרונים זכתה המדיניות הציונית להצלחה רבתי; בגין השיג חוזה שלום עם מצרים ללא כל ויתור משמעותי בזירה הפלסטינית (אם כי במישור בישראלי-מצרי, כלומר בסיני, הוא ויתר יותר ממה שהיתה מוכנה ממשלת ה"מערך" לוותר); ואילו סאדאת ויתר על כל דרישותיו ההתחלתיות כמעט ללא יוצאת מן הכלל.

אומנם, במובן מסויים יתכן כי האוטונומיה תתגלגל בסופו של דבר להקמת מדינה פלסטינית ריבונית; אבל זאת לא משום שאוטונומיה זאת היא מטבע ברייתה ומלכתחילה מין נבט של הגדרה עצמית, אלא מסיבה אחרת וכמעט הפוכה. הנסיון לכפות את האוטונומיה עשוי להביא להחרפה ללא תקדים של המאבק בגדה וברצועה. כל זמן שמהלכי ההסדר היו בשלבי ההכנה, היה שיתוק מסויים במאבק הפלסטיני (ובמיוחד במאבק האוכלוסיה בשטחים הכבושים) משום שאנשים רבים חיכו להתבהרות המצב. היסודות היותר מתונים, כלומר היותר שמרניים, קיוו שאולי יבוא הסדר כזה שיוכלו להשתלב בו. עכשיו התברר כי לא מדובר אף על זכויות מינימאליות של שלטון עצמי אמיתי. נוסף לכך גם ירדן הוצאה ממעגל ההסדר, ולכן גם חסידי חוסיין בגדה נדחפו אל מחנה ההתנגדות.

הפגישה שנערכה לאחרונה (מאמר זה נכתב בסוף מארס 1979) בין חוסיין לערפאת מסמלת לא רק את הידרדרות התנועה הפלסטינית הקיימת, אלא יש בה גם אישור והכרה שבמצב הנוכחי מוצאים גם הפלסטינים וגם המישטר הירדני את עצמם בחזית ההתנגדות להסכם. מצד שני, עם חתימת ההסכם נעלם אחד המעצורים הזמניים לתנופת ההתנחלות הישראלית בשטחים. יש להניח בוודאות כי המחנה שאריאל שרון מייצג אותו בממשלה יפתח עתה במערכת התנחלות ללא תקדים. עתה, לאחר חתימת ההסכם, אין סום סיבה ממשית שתמנע מבגין ושרון לגלות לחלוטין את הקלפים ולהבהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי ה"אוטונומיה" שעליה מדובר היא למעשה ריקה מכל תוכן, ופירושה האמיתי הוא הרעת מצב הפלסטינים. וכפי שכבר רמז דיין, גם אם הדבר לא ימצא חן בעיני ארצות הברית או מצרים, לא יהיה לאל ידן לשנות הרבה. סאדאת כבר הוכיח שאינו עקשן גדול במה שנוגע לעניין הפלסטיני.

ובכן, לדעתי צפויה החרפה גדולה משני הצדדים: החרפת המאבק הפלסטיני מול החרפת לחץ ההתנחלויות והדיכוי הישראלי. הנסיונות להגשים את האוטונומיה המזוייפת רק יחמירו את המצב ויגבירו את המאבק. אחת הסיבות לכך היא שבחירת מוסדות מייצגים כלשהם, גם אם לא תהיינה להם סמכויות ממשיות כלל, תכניס גורם של אי-יציבות, ותיצור מוקדים של מאבק (בקשר לכך נזכור את השפעת בחירת ראשי הערים אוהדי אש"ף על התגבשות המאבק בגדה, וזאת למרות העובדה שראשי ערים אלה משוללים סמכויות פוליטיות). לדעתי האוטונומיה המזוייפת תהווה גורם חשוב של אי-יציבות, לא מפני שהיא מעין נבט של ריבונות פלסטינית, אלא בדיוק משום שאינה כזאת.

אם נכונה תחזית זאת, הרי שצפוייה תקופה ארוכה, תקופה של שנים לא מעטות, של מאבק הולך ומחריף, ובסופו של דבר יתכן שתקום מדינה פלסטינית ריבונית בשטחים הכבושים. אבל גם אם תצא לבסוף תוצאה זאת, הרי שהיא תהיה לא צמיחה טבעית של נבט האוטונומיה, אלא בדיוק להיפך: תוצאה של מאבק חריף נגד האוטונומיה. לכן, תמיכתנו בזכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני מחייבת אותנו לנקוט עמדה חריפה ביותר נגד האוטונומיה, ולהוקיע אותה כמשהו הגרוע יותר אפילו מהבאנטוסטאנים של דרום אפריקה.

כמובן, ההוקעה הזאת חייבת להיות מכוונת בעיקרה נגד המדיניות הישראלית בשטחים. אם יימצאו בקרב מנהיגי הגדה והרצועה אנשים שיסכימו לשתף פעולה עם האוטונומיה (אם מתוך מניעים אישיים מושחתים, ואם מתוך גישנ טאקטית שמטרתה להפיק את כל התועלת האפשרית מהזכויות המעטות שיוצעו לפלסטינים) אז בוודאי שאין זה עיסקנו לתקוף אותם ולגנות אותם כ"בוגדים". את זה נשאיר לטרוצקיסטים, האוהבים להטיף לכולם כיצד עליהם להתנהג. המאבק שלנו הוא בעיקר נגד המדיניות הציונית, נגד המישטר הישראלי.

כאמור, לדעתי עלינו לצאת בחריפות נגד תוכנית האוטונומיה. בצאתנו נגד האוטונומיה, סיסמה שאותה ניתן להעמיד נגד האוטונומיה היא כמובן סיסמת זכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני, ובכלל זה גם הזכות להקים מדינה ריבונית משלו. וכאן אני מגיע לנושא אחר, שיש לו קשר עקיף בלבד לנושא ההסכם. כוונתי לשינוי לטובה שחל ביחסה של רק"ח לאירגוננו.

אני מקווה שאין באירגון מהלכים לעמדה כיתתית ומסתגרת, שלפיה יש לדחות את חיזורי רק"ח, ולהמשיך בבדידות מזהירה. ברור שעלינו לקדם בברכה את הפתיחה, ולשתף פעולה עם רק"ח בכל הנושאים שבהם שיתוף פעולה כזה הוא אפשרי. רק"ח אינה האויב אלא בעל-הרית בשורה שלמה של נושאים. אבל, מצד שני, יש לדעתי להיזהר מאוד שהשימחה על המיפנה החיובי בגישת רק"ח אלינו לא תעביר אותנו על דעתנו, ולא תדחוף אותנו לוותר על עקרונותינו. רק"ח לא הצליחה להרוג אותנו במכות, ואין שום סיבה שנרשה לה להרוג אותנו (או לעזור לנו להתאבד מבחינה פוליטית) בחיבוקיה.

אחת הנקודות שבהן נבדלנו תמיד מרק"ח הבדל עקרוני, ועליה אזור לנו לדעתי לוותר ויתור כלשהו, היא היחס להקמת מדינה פלסטינית בשטחים הכבושים ולקיום מדינת ישראל הציונית.

לגבי רק"ח, הקמת מדינה פלסטינית בצד מדינת-ישראל (אף בצורתה הנוכחית, הציונית) תהווה למעשה פתרון של הבעיה הלאומית, והגשמת "הזכויות הלאומיות הצודקות של שני העמים". אנחנו הדגשנו תמיד שמבחינתנו אין הקמת מדינה פלסטינית מהווה פתרון, ובוודאי שאינה אידיאל. הקמת מדינה זאת היא זכותו של העם הפלסטיני, וכל נסיון מצד ישראל למנוע ממנו זאת מהווה דיכוי לאומי חמור. מצד שני, אין אנו משלימים עם קיום מדינה ציונית, ולפי השקפתנו אין לפתור את הבעיות הלאומיות של האיזור ללא מהפכה שתפיל את כל המישטרים הנוכחיים בו, כולל המישטר הציוני. לדעתי אסור לנו לרכך את עמדתנו בשאלות אלה.

הבדלים אלה אינם צריכים, כמובן, למנוע שיתוף פעולה מועיל בינינו לבין רק"ח בנושאים חשובים ורבים.

בסיכום: כהמשך ישיר ולגיטימי לעמדת האירגון בעבר, שלדעתי הוכחה כנכונה בכל קוויה העיקריים, אני ושב שעמדת האירגון בעקבות חתימת הסכם השלום הישראלי-מצרי צריכה להתמקד סביב הנקודות הבאות:

  • המשך ההתנגדות לכיבוש, גם בצורתו החדשה – החמורה יותר – הנקראת בשם "אוטונומיה".
  • תמיכה בזכות העם הפלסטיני להגדרה עצמית, ובכלל זה הזכות למדינה ריבונית משלו.
  • הימנעות מאידיאליזציה של מדינה כזאת ומהצגת כ"פתרון" של הבעיה הפלסטינית.
  • שלילת זכות קיומה של מדינת-ישראל כמדינה ציונית.
  • שלילת "תורת השלבים" המפרידה בין שלב "בורגני-דמוקראטי" שבו תיפתרנה הבעיות הלאומיות של האיזור תוך המשך קיומם של המישטרים הנוכחיים, לבין שלב המהפכה הסוציאליסטית.