על החוברת

בראשית אוגוסט 1979 הוקם ועד להפסקת המעורבות הישראלית בלבנון. הוועד לקח על עצמו להפיץ עובדות על תוצאות המעורבות הישראלית בלבנון על-מנת לארגן התנגדות רחבה ככל האפשר.

חוברת זו כוללת קטעים מתוך קשת של עיתונות ישראלית ובינלאומית שסוקריהם מקובלים כמהימנים הן על ידי גורמים בעולם הערבי והן על ידי ישראל.

החוברת מופצת בעברית ובערבית והפצתה מלווה בהחתמה על פטיציה נגד המעורבות הישראלית בלבנון. הוועד קיים משמרת מחאה ב-26 באוגוסט מול בית סוקולוב [בית העיתונאים בתל אביב]. בעקבות מכירת החוברת וההחתמות על הפטיציה, מתוכננות פעולות מחאה נוספות.

הערה אל הקורא: הוועד מסתייג מהמונח "מחבלים" המופיע ברוב המאמרים כמונח סטנדרטי במקום "הארגונים הפלסטיניים" או "אש"ף".

המאמרים המקובצים בחוברת זו אינם משקפים בהכרח את עמדת האירגונים היוזמים. עמדת הוועד מנוסחת בגב החוברת.

גב החוברת:

תופסק המתקפה נגד העם הפלסטיני!

ישראל החוצה מלבנון

זה מספר חודשים מבצעת ישראל, מדי יום ביומו, הפצצות מסיביות כנגד העם הערבי הפלסטיני במחנות הפליטים וכנגד האוכלוסיה האזרחית של דרום לבנון.

עד כה נהרגו ונפצעו מאות אזרחים בהפצצות והפגזות מהאוויר, הים והיבשה.

הפצצות אלו משקפות מדיניות שיטתית של הממשלה המכוונת נגד העם הערבי הפלסטיני.

מאז מארס 1978 איבדו אלפי אנשים, נשים וטף ואת ביתם והפכו שוב לפליטים כתוצאה מפלישת צה"ל ["מבצע ליטאני"], מההפצצות המתמשכות ומפעולותיהם של כוחות ה"מייג'ור" חדד ‒ עושה דברה של ממשלת ישראל בדרום לבנון.

מתקפה זו כנגד העם הערבי הפלסטיני בלבנון חושפת את העובדה שמדיניות הממשלה פירושה מלחמה בלתי פוסקת ושמדיניות זו חוסמת כל דרך לשלום עם הפלסטינים והעולם הערבי.

ועד להפסקת המעורבות הישראלית בלבנון

תל אביב * אום אל-פחם

הגופים היוזמים:

בני הכפר * מפתח * תל"ם ‒ אוניברסיטת ירושלים * מצפן * ברית הפועלים * לק"ם

*

להלן ציטוטים נבחרים מתוך הכתבות והמאמרים שפורסמו בחוברת:

מלחמת ההתשה בדרום לבנון: "פגיעות במטרות אזרחיות בדרום הלבנון, דחקו באחרונה את מדינת ישראל לעמדה נחותה במערכה על דעת-הקהל ברחבי העולם. שום תירוץ לא יכול לעמוד מול מראות של ילדים בוכים, נשים מורטות שיער וכתלים בקועים מהפגזות" ("ידיעות אחרונות, 7.8.1979).

ארצות הברית מגנה: "התקפות כאלו חייבות להיפסק; רוגז על העיתוי ועל ריבוי מספר הנפגעים האזרחיים" ("הארץ", 24.7.1979).

"הישראלים זרעו מוות וחורבן באזורי המחבלים בלבנון; החיים בנבטיה בלתי אפשריים: מ-40,000 תושבים נותרו 4,000-3,000 בלבד" ("ידיעות אחרונות").

"יומן לבנון" מאת כריסטופר בורן: "…אלפי אנשים נעים עתה צפונה לעבר ביירות, וכמאתיים אלף איש נעקרו מבתיהם, כתוצאה ממערכת הטרור הצבאי שהצבא הישראלי מנהל נגדם באמצעות הצי וחיל האוויר ובעזרת בעלי בריתו הנוצרים. בני אדם משמשים מטרה להפגזות, הפצצות וירי בכל רחבי דרום לבנון" (מאמר שהתפרסם במקור בשבועון הבריטי "ניו סטייטסמן" ותרגומו לעברית פורסם ב"דבר", 14.8.1979).

מכתב ששלח ח"כ אורי אבנרי אל חברי הכנסת ב-23.7.1979 ופורסם בשבועונו "העולם הזה" תחת הכותרת "פרשת פינטו" (רווחים ריקים הושארו בעיתון, סימן למחיקות הצנזורה הצבאית): "במבצע ליטאני חנתה הפלוגה המסייעת של אחד הגדודים בכפר הלבנוני עין-בעל, כחלק ממערך גדודי, שהיה חלק ממערך חטיבתי. כלומר: המאורעות קרו בתוך שטח שהיה כבוש בידי צה"ל, ללא קשר לפעולה קרבית. על הפלוגה המסייעת פיקד זמנית סגן דניאל פינטו, מ"מ חבלנים, אחרי שמפקדיו יצאו מכלל פעולה. לפי הגירסה שנתקבלה על ישי בתי המשפט, יצאו פינטו ושני רב"טים,                 , לציד-אדם, ותפסו ארבעה כפריים לבנונים, ביניהם נער בן 16. הם הובילו את הארבעה לבית, והכניסו כל אחד מהם לחדר נפרד, כשהוא כפות בידיו וברגליו בחוטי-ניילון. סגן פינטו נכנס לכל חדר, בזה אחר זה, ועינה את קורבנותיו במשך שעות בצורות שונות ואכזריות. בסופו של דבר רצח אותם בזה אחר זה בחניקה, בידיו ממש ובחוט-ניילון. לאחר מכן זרק את ארבע הגופות לבאר, במרחק של כמה עשרות מטרים מהבית.

"פינטו ושני הרב"טים קשרו קשר של שתיקה, ולא דיווחו על כך לאיש. כעבור כמה שבועות, אחרי שהכוח חזר לשטח ישראל, ואחרי שנתמנה מפקד פלוגה קבוע לפלוגה המסייעת, ישב פינטו עם מפקד זה,          , במסיבת-רעים. תוך כדי כך סיפר פינטו             על המעשה לפרטיו, תוך פירוט העינויים שבהם עינה את הארבעה טרם רציחתם, אך השביע אותו לשמור על הדברים בסוד.

"המ"פ התלבט במשך כמה ימים, אך כאשר שמע כי אחד משני הרב"טים,            , עומד לזכות בתואר חייל-מצטיין מידי נשיא המדינה, נשמע לקול מצפונו ודיווח על המעשה… בית המשפט הצבאי הרשיע את פינטו ברצח בכוונה תחילה. שני שופטים גזרו עליו עונש [מאסר] של 12 שנים, ואילו השופט השלישי, שדעתו היתה כדעת שני חבריו בכל, התחשב בנסיבות הזמן והציע עונש של שמונה שנים" ("העולם הזה").

"חיילי או"ם אוהדים לישראל בבואם לאזור ‒ ועוינים בצאתם" ("ידיעת אחרונות", 31.7.1979).

"מדוע החלו אנשי השלום של האו"ם לשנוא את ארצו של דוד" (תרגום מתוך העיתון הבריטי "גרדיאן").

"אל מעבר לליטאני", מאת אורי דן: "הדרך היחידה הפתוחה לפני ישראל בתחום זה לדעת מומחים צבאיים, היא נקיטת יוזמה צבאית ‒ בלי לברור באמצעים ‒ נגד הגוף היחיד הנלחם בה בלי הרף [הכוונה לאש"ף]. יוזמה זו, החייבת בהכנה מדינית מדוקדקת, צריכה ללבוש צורה של מתקפה כוללת מהירה ומתוחכמת על כל בסיסי אש"ף בלבנון… מהלומה רחבת היקף על אש"ף תחליש אותו צבאית, ותחזיר את קומתו המדינית לממדיה האמיתיים. בד בבד עם השתלטותה על חלקים ניכרים של לבנון, לרבות ביירות, תודיע ישראל כי תפנה את השטח תוך זמן קצר משיתמלאו התנאים הבאים:

• יוקם שלטון לבנוני נוצרי בחבל הכיבוש;
• השלטון הלבנוני החדש יתחייב לא לאפשר לאש"ף לחזור ולפעול משטחו;
• ישראל תתבע פינוי הצבא הסורי מלבנון…"

("מעריב", 7.8.1979)

"חששו של אסד: מבצע ליטאני מס' 2" ("גרדיאן", 1.8.1979).

"קשר השתיקה" ‒ ארי שביט, אז בן 21, זמן קצר לאחר שחרורו מהצבא, סיפר בראיון לעדנה פאר על הפלישה הישראלית לדרום לבנון במארס 1978, בעקבות הפיגוע בכביש החוף שנודע בישראל בכינוי "אוטובוס הדמים": "נכנסנו עם הרבה מאוד מרץ ללבנון, ועם כוונות אמת להעניש את המחבלים, ובצדק גמור! אבל אנחנו לא כל כך מצאנו אותם, ואז כל האנרגיה העצומה הזאת, הקפיץ הענק הזה שנדרך להלום ‒ לא היה לו במה להלום. ואז הוא התחיל להלום במה שנקרה בדרכו… היה רצון עז לירות, כמה שיותר לירות! התחושה היתה שאני נמצא על כוכב לכת אחר, היינו כמו איזה גוף שניתק מהציוויליזציה. כאילו כל מה שהתחנכנו עליו, על מה שהיה מוסכם, כל מה שהיה מובן ברחוב, בבית הספר, בצבא, בחברה ‒ כל הדברים שהם אבני היסוד שלנו ‒ הכל נשמט" ("מעריב", 20.7.1979).