רבותי! היום אנו חוגגים את חג ה-1 במאי. לגבינו יום זה אינו כשאר החגים המקובלים אצלנו: הללו רק חגים לעשירים, שאינם מתעניינים אם בו-בזמן חוגגים גם אחיהם העניים אם לאו. משמעותו של היום הזה בעינינו היא אחרת לגמרי: ביום הזה, הגם שאינו נמנה עם המועדים, מפסיקים פועלים בעלי מקצועות שונים בכל הארצות את עבודתם, ומתלכדים כדי לחגוג במשותף. בשנת 90' נצטרפו לחג הזה הפועלים שלנו בוורשה.
צביונו הכלל-עממי של חג ה-1 במאי מראה לנו, שהפועלים ברובם הגדול כבר הבינו את האינטרסים שלהם, והם מתארגנים ומתלכדים למטרה משותפת, מבלי לשים לב להבדל שבין מקצועות ולאומים. אולם, למרבה הצער, לא השתתפו עד עתה הפועלים בעירנו ובערים אחרות ברוסיה באירוע החגיגי הנעלה הזה. נתאמץ-נא איפוא אנו, ידידים, לבלות יום זה על הצד הטוב ביותר ובמירב התועלת.
התכנסנו היום יחד כדי להחליף דברים על מצבנו העגום, ולשקול מה ניתן ליזום לשיפורו. בשום ארץ אין מצב הפועלים כה מחריד כמו אצלנו, ברוסיה. מעבידינו כופים עלינו לעבוד יומם ולילה; בעיניהם איננו בני אדם כלל, אלא מין בעלי-חיים; נוגשים בנו, רודפים אותנו על כל צעד ושעל… הלב נשבר למראה פועל המבקש ממעבידו את שכרו ורועד מפניו, כאילו ביקש מידו נדבה ולא את כספו שלו, שאותו השתכר בדמו… האומנם אין אנו רשאים לחיות וליהנות, בדומה למעבידינו? משום מה איפוא בא לנו כל זה? האם משום שאנו מכלכלים אותם בעמלנו? האם משום שהם חיים על זיעת-אפנו ודמנו?
אך אין בכך די. הלוא יש עוד להגן על אדונינו מפני אויביהם, מבית ומחוץ, והנה עוד צפויים אתם, אחים, לעבודת הצבא. אז ישתדלו לעקור מלבכם כל רגש אנושי, להפוך אתכם לאוטומטים המבצעים בעיניים עצומות כל פקודה תפלה של המפקדים. היא – עבודת הצבא – תגזול מכם את שנות חייכם הטובות ביותר, תתיש את כל כוחותיכם ומרצכם, ולאחר מכן תופקרו לגורלכם, מיוגעים ואדישים לחייכם שלכם ולכל המתרחש סביבכם. אך גם בכך אין די. לפתע ישמיעו אחיכם הפועלים את תביעותיהם הצודקות, ואז יאלצו אתכם להדביר את אחיכם, או אף להרוג אותם. המצב הזה נראה עגום למדי. כן, מלאה כוס התרעלה, כשל כוח הסבל. כניעתנו ושתיקתנו אין בהן תכלית – בדרכי שלום לא נשיג דבר. שומה עלינו להיאבק עם אויבינו. אך, כמובן, על כל אדם לבחון את כוחו, לבל ייטול על עצמו דבר שאין ביכולתו לעשותו. ידוע לנו היטב כי אין לשנות את הכל בבת-אחת; לפיכך, צריכים אנו להיאבק, בינתיים, עם אויבינו הישירים, עמם מתנגשים אנו יום יום, לאמור – עם מעבידינו.
תנאי ראשון להצלחת המאבק הוא הסולידאריות המלאה בין הפועלים: יהיו נא ענייני האחד לענייני הכל, ולהיפך. כדי למנוע פירוד בינינו, כדי להתאחד, עלינו לארגן פגישות תכופות, אסיפות פועלים. על כולנו להשקיע מאמצים בייסוד קופות ולשקוד על הרחבתן. עלינו לערוך שביתות. ודווקא לצורך שביתות זקוקים אנו לקופות, המהוות בימים האלה משענת יחידה. אבל לערוך שביתה! מילה זאת בלבד דיה להפחידנו. בשל כך בלבד עלולים אנו להפסיד בכלל את מקום העבודה!
כן, ידידים, אני מרגישה ומבינה זאת היטב. יודעת אני מה פירושו של אובדן מקום העבודה בשביל אחד משלנו – פועל; הלוא אין באפשרותו לחסוך משכרו למען יום המחרת. אולם, האין גם כעת פועלים מיותרים? האין כעת אנשים מחוסרי עבודה, הגוועים מרעב יחד עם בני ביתם? על שום מה איפוא קורה הדבר הזה כעת? כעת, כשאנו נושאים בדומיה ובראש מורכן את כל המהלומות והנגישות מידי אויבינו. הנה על שום מה.
הפועל עובד לא 12 שעות ביום – כפי שכבר קבע החוק – אלא 15 או אף 17 שעות. נמצא שהוא עובד עבודה של שניים. ואומנם מסתפק המעביד בשישה פועלים בלבד, במקום שיעסיק עשרה. מה איפוא יעשו ארבעת הפועלים הנותרים? ובמה, ככלות הכל, אנו זוכים כאן?…
רבותי! האם לא מוטב היה שנכוון את הכוחות שאנו משקיעים בהגדלת הונם של מוצצי דמנו לשיפור מצבנו? הזמן המיותר שאנו מוציאים כעת בעבודה – האם לא מוטב היה שננצל אותו להתפתחותנו הרוחנית, כדי לגרש במקצת את האפילה השוררת בסביבתנו? סבורה אני שכל הפועלים מבינים כבר שאין לנו על מי לסמוך, אלא על עצמנו. הפועלים – ורק הפועלים – יכולים לתקן את מצבו של מעמד הפועלים. דבר זה הוכח על ידי אחינו הפועלים בחוץ לארץ.
עינינו הרואות כי כל בני האדם נתפלגו לשני מעמדות עוינים: מעמד העשירים – הטפילים, ומעמד הפועלים האומללים, וכי הראשונים הם אויבינו בנפש. ברם, קומץ קטן זה של עשירים הוא כאין וכאפס לעומת המוני העם העניים; לא יקשה עלינו לנצחם, אם יבינו כל הפועלים מה הם האינטרסים שלהם וישתפו עצמם במאבק. בל ירפה כישלון ראשון את ידינו. עלינו לחתור למטרתנו עד יומנו האחרון. בל נרגיש את עצמנו בודדים, כי חברים לרוב – אף בחוץ לארץ – נכונים לחוש בכל עת לעזרתנו. ובכן, מותר לנו לבטוח בניצחוננו, כי לנו הכוח.
נתלכד-נא איפוא, אחים ואחיות, וניאבק בכוחות משותפים עם אויבינו למען חירותנו!
יחי הפועל!
תחי החירות!
(1 במאי 1892)
[דפים אדומים מס' 6. תוכן העניינים. הפרק הקודם: ארבעה נאומי פועלים, הקדמה מאת בוריס קריצ'בסקי; הפרק הבא: נאום של פועלת מאת ילנה גלפאנד]