נציגי הפועלים במערב אירופה ובאמריקה, שקיבלו בקונגרס פאריז של שנת 1889 החלטה לארגן מדי שנה בשנה הפגנת 1 במאי למען יום עבודה בן שמונה שעות – ספק אם פיללו כי שנתיים בלבד אחר כך ייטלו חלק בהפגנה בינלאומית זו גם פועלים רוסים, ושלוש שנים בלבד אחר כך יצטרפו אליה אף פועלים יהודים-רוסים.
יש לשמוח על מאורע זה, המעיד על התהוות תנועת פועלים עצמאית ברוסיה, ובייחוד שהוא נתגלה על רקע הדממה ודיכאון הרוח הכלליים, שנשתררו בקרב המהפכנים הרוסיים. אמרנו: יש לשמוח, ובייחוד על כך שעובדה זו מבליטה בבהירות יתרה את עצמאותה של תנועת הפועלים הנוצרת אצלנו, וממילא גם את חיוניותה. זאת ועוד, נאומי מאי של פועלינו – הן הנאומים שנשאו פועלי פטרבורג ב-1 במאי 1891, הן הנאומים המוצעים בזה שנשאו הפועלים היהודים-רוסים ב-1 במאי 1892 – מעידים בבירור בעצם תוכנם שמחוללי תנועת הפועלים הרוסית אינם נופלים במשהו מטובי הפועלים המתקדמים של אירופה המערבית מבחינת סגולותיהם הרוחניות והמוסריות.
אותה התודעה המעמדית הבהירה, אותם הרעיונות וההנחות של הסוציאליזם הפועלי הבינלאומי, שחושבו באורח עצמאי, אותה התודעה העמוקה של אחידות האינטרסים של כל הפועלים והסולידאריות ביניהם ללא הבדל דת, לאום ומין, אותו להט התשוקה אל הדעת, אל ההשכלה העצמית, אותו להט הצימאון למאבק, אותה הנכונות לכל קורבן, להקרבה עצמית למען דעותיהם, אותה התודעה הגאה של התפקיד ההיסטורי, של התעודה ההיסטורית אשר לפרולטריון, ולבסוף אותו הביטחון-שאין-לערערו בניצחון, בקצרה – כל תכונות היקר של דיוקנם הרוחני והמוסרי של פועלי אירופה המתקדמים, מציינות גם את הפועלים הנואמים שלנו.
לנאומים המובאים כאן נועד ערך מיוחד, כיוון שהשמיעו אותם פועלים יהודים-רוסים. לראשונה מאז התהוות התנועה המהפכנית הרוסית, מתגלים יהודים-פועלים במעשה כה מהפכני וסוציאליסטי כעריכת חג ה-1 במאי והשמעת נאומים חדורי-רוח הסוציאל-דמוקרטיה הבינלאומית והסוציאליזם הפועלי הבינלאומי. לראשונה מנתקים יהודים-פועלים ברוסיה, במודע ובתוקף, את כל קשריהם עם המסורות וההשקפות צרות האופק של הלאום היהודי כדי להיצמד אל צבא הפועלים הבינלאומי הגדול, הלוחם לשחרור מעמד הפועלים בפרט, והעם הסובל בכלל. ואימתי מתרחש מאורע זה? בשעה שממשלת הצאר רודפת בחמת-זעם מיוחדת את היהודים, את כל היהודים, את הלאום היהודי, ללא הבדל דרגה, מעמד ומשלח-יד (אומנם, הממשלה "שוחרת העם" מפלה ברוב חסדה לטובה את היהודים העשירים. עשירי היהודים הם בני-חורין – הן על פי החוק, הן באמצעות שלמונים לפקידים בכירים וזוטרים – בני-חורין למלא כיסם וכרסם על חשבון המון הפועלים, בדומה לעשירים מן הנוצרים. כך מגן הצאר על העם הרוסי מפני חמסנים עשירים בני כל הלאומים!).
נגיד כאן כמה מילים על הרדיפות הללו נגד היהודים. הממשלה, שרוששה את כל העם הרוסי במיסיה, רוצה בכל זאת לשכנע את "נתיניה הנאמנים" השוטים שהיא טורחת תמיד וללא הרף לאושרו של העם. לפיכך החלה לרדוף את היהודים כדי להראות שלא תנקה את אויבי העם. אולם כל בר-דעת יודע שבחלקה העצום של רוסיה – ברוסיה הפנימית, ברוסיה הגדולה, באגן הוולגה וכו', שם היהודים הם כמעט בבחינת לא ייראו ולא יישמעו – סובל העם הרוסי מחסור לא פחות מאשר ברוסיה הדרום-מערבית, שבה מרוכז כל המון היהודים הרוסים. להיפך, הרעב הנורא שעשה כלה במיליוני מוז'יקים אומללים, השתולל – ובמידת מה אף מוסיף להשתולל – באגן הוולגה וברוסיה הפנימית, לאמור – דווקא במקומות בהם, כפי שצוין, אין כמעט יהודים.
בנוסף על כך, מיטיב כל איש נבון לדעת, שקולאקים פושטי-עור ובעלי-גוף מן הנוצרים, עושקים את המון הפועלים ללא נקיפות מצפון, בדיוק כמו חוכרים, מוזגים ומלווים בריבית מן היהודים. לבסוף, יודע כל איש נבון גם זאת, שרובם המכריע של היהודים חיים בדלות בדומה להמון הפרבוסלאבי העני; שיהודים עניים, פועלים ובעלי מלאכה, סובלים מעושק המעבידים והחרושתנים, כמוהם כפועלים ובעלי המלאכה הנוצרים. כל זה ידוע היטב לכל איש נבון ובר-דעת. יתרה מזאת, כל זה ידוע אף לממשלת הצאר חסרת-הדעת. ואף על פי כן החלה ממשלה זו לרדוף את היהודים, כאילו היו היהודים אויביו היחידים והמסוכנים ביותר של העם הרוסי! כל כך למה? משום שרצתה להסיח את דעת העם, להשכיח מלבו שהיא עצמה, הממשלה, הגורם העיקרי לכל אסונותיו! משום שרצתה להתהלל ברוב שקידתה לטובת העם. גם במקרה זה, נוהגת הממשלה בעם כדרך גנב זריז בכלב טיפש: גנב העושה דרכו אל רכוש זרים, משליך לכלב השמירה פיתיון כלשהו, עצם, כדי שהלה יטפל בעצם שהושלכה ולא יפריענו מלגנוב. היהודים – הם הם העצם שמשליכה ממשלת הנוכלים לעם לשם הסחת דעתו.
אכן, הצאר, משרתיו ועושי דברו, שיקרו ורימו את העם הרוסי בטענתם שהם רודפים את היהודים כדי להגן על עמם מפני עושק יהודי. הדבר עולה בבהירות מן העובדות הבאות. מה אכפת לעם הרוסי, אם ירבו רופאים ומשפטנים יהודים ברוסיה או ימעטו? אפילו היו כל יהודי רוסיה רופאים ועורכי דין, דבר זה לא יועיל ולא יזיק לעם. לא כי, צריך לומר שרצוי לו, לעם, שירבו הרופאים ברוסיה; ידוע לכל עד כמה סובל העם, העם הכפרי, בשל מחסור ברופאים. הנה, לדוגמה, אשתקד – בימי מגיפת הכולרה, נקראו לעזרת העם בלית-ברירה סטודנטים לרפואה, משמע רופאים שלא השלימו את לימודיהם, כי מעטים מאוד ברוסיה הרופאים ממש. ולמרות זאת, הגבילה הממשלה את כניסת היהודים לכל מוסדות ההשכלה, ובפרט לאוניברסיטאות. במה איפוא מוסבר הדבר? רק בכך שהממשלה פועלת כתמיד לתועלתה שלה, ואין זה מדאגתה אם האמצעים הנקוטים על ידה מועילים לעם או מזיקים לו.
ראשית, השלטון מעוניין להמעיט ככל האפשר את מספר המשכילים ברוסיה. ככל שהעם משכיל פחות, ככל שיפחת מספר המשכילים ברוסיה, כן ייקל לממשלה לעשוק, לדכא ולרמות את העם. ידוע שממשלת אלכסנדר ה-3 מאמצת את כל כוחה כדי לקיים את העם בבערותו. על אחת כמה וכמה היא חוסמת, ככל שניתן, את הדרך להשכלה ודעת בפני היהודים – מה עוד שהיא יכולה על ידי כך למשוך לצדה את אותם רופאים ועורכי הדין מן הנוצרים, אשר, בדומה לחנוונים ולבעלי המסבאות, מעדיפים על הכל לא את טובת העם אלא את תועלתם הפרטית, והודות לממשלה הם נפטרים מן התחרות מצד הרופאים ועורכי הדין היהודים.
שנית, ממשלת הצאר טורחת ביתר-שאת להמית את התשוקה ללימודים אצל היהודים, כיוון שהנוער היהודי הלומד הקים מקִרבו סוציאליסטים-מהפכנים לרוב, דהיינו – לוחמים למען העם ונגד אויביו, נגד ממשלת הצאר. לכן נוקם הצאר – בעל שלטון-היחיד – ביהודים בכלל, וביהודים השואפים להשכלה בפרט.
למרבה האסון, השיגה הממשלה בכל זאת את מבוקשה. עלה בידה ללבות את אש האיבה הלאומית בין נתיניה הנוצרים והיהודים. עלה בידה לשכנע אנשים רוסים רבים, רבים עד מאוד, שאויבו העיקרי והיחיד של העם הרוסי הם היהודים, והיא – הממשלה – רודפת את היהודים מאהבתה את העם. עלה בידה לשסות ביהודים את חלקו הניכר של העם הרוסי ואפילו אנשים משכילים רבים מאוד.
תוצאות הרדיפות האכזריות הללו לגבי היהודים עצמם ידועות לכל. שנה-שנה עוקרים מרוסיה לצמיתות רבבות מבני ההמון היהודי העמל והעני, אותו דחסו השלטונות בתוך עריה ועיירותיה של רוסיה הדרום-מערבית (באזור המכונה "תחום המושב היהודי"). ליהודים העניים אין מוצא אחר: שלא כיהודים העשירים, אין ביכולתם לשדל את בעלי השררה הקפדניים בכסף, בשלמונים. ושוב, שלא כיהודים העשירים, הם גם ממאנים להתנצר מתוך צביעות כדי להשתוות ב"זכויות" לנתיני הצאר הנוצרים משוללי הזכויות. ואילו יהודים אמידים יותר, יהודים משכילים ומלומדים, נחלצים מן הנגישות באמצעות טבילה או הולכים שבי אחרי רעיון המדינה היהודית העצמאית ולוקחים חלק בתנועה ה"פלשתינאית", עליה מדובר בפרוטרוט באחד הנאומים המודפסים על ידינו. בשנים האחרונות קמים לפיכך פחות סוציאליסטים-מהפכנים מקרב היהודים המשכילים, מבני הנוער היהודי הלומד, פחות מאשר בעבר. גם זוהי תוצאה של רדיפות הממשלה נגד היהודים.
והנה דווקא בימים אלה, בימי הרדיפות האכזריות נגד הלאום היהודי, מכריזים פועלים-יהודים בקול רם ובתוקף על סולידאריות-אחים עם הפועלים בני כל העמים והדתות; הם מכריזים שעניין כל הפועלים הוא עניינם, ושהם נכונים להיאבק למען העניין המשותף יד ביד עם חבריהם לסבל ולמטרה; הם מכריזים שהחלוקה לעמים וללאומים אינה קיימת לגביהם, אלא ישנה רק חלוקה אחת – בין מדכאים ומדוכאים. בקיצור, הם מכריזים שאין להם שום משימות ומטרות יהודיות מיוחדות, אלא ישנן אך ורק משימות ומטרות המשותפות לפועלי כל הארצות והעמים!
בזאת ערכם המיוחד של הנאומים המודפסים.
הפעם עשו הנוגשים הכל-רוסיים, הצאר ומשרתיו, חשבון טעות. בטרם עת חגגו הם את ניצחונם על ה"קראמולה" (בשם "קראמולה" כינו בממלכת מוסקבה כל ניסיון להשתחרר משיעבוד הצארים המוסקבאיים). במקום הקראמולה הישנה, שעונתה ונתלתה בכלא הצאר, בעבודת-פרך ובסיביר, במקום הקראמולה שבה נטל חלק בעיקר נוער לומד, מתקוממת כעת קראמולה אדירה יותר, נוראה יותר – קראמולה של פועלים. תחת הלוחמים הקודמים, שהמפעל הכלל-עממי – מפעל שחרורה של רוסיה – נמצא למעלה מכוחותיהם – באה משמרת הפועלים, בני העם, הממשיכים את פועלם.
ואותו החיזיון חוזר ונשנה בקרב הנוצרים כבקרב היהודים: גם פה וגם שם באים פועלים במאותיהם במקום עשרות הסטודנטים. כמו באירופה המערבית, כן גם ברוסיה, מתגלים הפועלים במאבק למען העם כחלק המתקדם ביותר, האמיץ ביותר מכל האוכלוסיה, ואילו הפועלים היהודים-הרוסים, שידעו בשנים הקשות של רדיפות נגד העם היהודי לדחות לחלוטין כל דעה-קדומה לאומית, הוכיחו שהם חברים ראויים לפועלים הלוחמים בעולם כולו.
אנו מקדמים בברכת אחים את הלוחמים החדשים למען העניין הקדוש של שחרור העם הרוסי, העניין הקדוש של החירות, השוויון והאחווה הכלל-אנושיים!
(1892)
[דפים אדומים מס' 6. תוכן העניינים. הפרק הקודם: מיהו יהודי מאת אייזיק דויטשר; הפרק הבא: נאום של פועלת מאת פאניה לוין-רזניק]