עצם הצגת השאלה "מיהו יהודי?" מעורר בי תחושה מוזרה, כאילו נקלעתי לאחד מאותם נושאים ידועים המצויים ברומנים מודרניים למן קפקא ועד ניג'ל דניס. כיצד ניתן בכלל לצפות מאינטלקטואל יהודי שיזדהה עם מסורות יהודיות מקובלות, ארכאיות-אורתודוכסיות, כאשר אינטלקטואלים רבים כל כך דוחים פולחנים, איסורים ומצוות "עשה" ו"אל תעשה" המצויים בכל דת?
לפני שלושים שנה עשוי הייתי לחשוב כי שאלת זהותו של היהודי, או האינטלקטואל היהודי, היא בלתי רלוונטית לחלוטין, ובמידת-מה סבור אני כך גם כיום. לא אסכים להסתפק בהצגת שאלת זהותו של האינטלקטואל היהודי במופשט, ואינני סבור שיהיה זה בגדר דיון פורה לדון בו כאילו היה ה"אגו" בה"א הידיעה, השוכן אי-שם בחלל ריק של איזו נצחיות יהודית. זהותו של אינטלקטואל יהודי – אמנם כן; אבל באיזה עולם, באיזו סביבה, תוך איזו זיקה לבעיות זמננו? כך, אם בכלל, צריך היה להציג את השאלה לפי מיטב הבנתי.
כל ניסיון להתמקד באורח בלעדי בסוליפסיזם [תיאוריה שעל פיה אין ה"אני" יכול להכיר אלא את עצמו בלבד] של האינטלקטואל היהודי, המבקש להגדיר את עצמו מבלי להתייחס לחשיבות העצומה הנודעת לעולם הסובב אותו, לניגודים ולסתירות שהוא שסוע בתוכם (כשם שכלל האנושות נקרעת בתוכם) – כל ניסיון כזה הוא בלתי מציאותי ונידון מראש לכישלון. ואם כבר דנים אנו במקומו של היהודי בחברה, עלינו לברר מיד איזה יהודי עולה בדעתנו, ומה טיב החברה הנדונה. יהודי בחברה אמריקאית או סובייטית? בבריטניה? בצרפת? בגרמניה או בישראל? בכל אחת מן החברות הללו שונה מעמדו של היהודי. איזה מכנה משותף קיים בין מצבם, מקומם ותפקידם של יהודים בנסיבות שונות כל כך?
חשוב ומעניין לציין כי דווקא בתקופתנו, יותר מבתקופות אחרות, חש היהודי בצורך להגדיר את מעמדו מול סביבתו הלא-יהודית. הוא יודע שתפקידו שונה שוני איכותי מהתפקיד שממלא אינטלקטואל אירי בארצות-הברית. כלום חיטט אי-פעם הנשיא קנדי בשאלת זהותו כאינטלקטואל אירי? אבל היהודי מודע – מודע לדאבונו – לכך שקיים הבדל עצום בין מעמדו-שלו לבין מעמדו של האירי בצפון אמריקה. הוא חש איכשהו שהוא "כושי אחר", בעל עור לבן, ב"דמוקרטיה הגדולה". וכיצד הוא עצמו מפנה את זעמו לעתים תכופות ביותר כלפי השחור: תופעה שכיחה היא שדווקא היהודי נמנה עם הקנאים שבין חסידי עליונותו של הגזע הלבן במדינות הדרום של ארצות הברית. אכן, לא קל לאתר את זהותך, וספק אם ניתן להגיע להבנה מספקת של הסיטואציה על כל מורכבותה, בתוך סבך זה של רגשות, פחדים, דעות-קדומות ושחצנות גזענית.
דומה כי לפני שלושים או שלושים וחמש שנים, לא חש אינטלקטואל יהודי בצורך להגדיר את מקומו וזהותו. אני עצמי, דרך משל, לא הייתי דן בשאלה כזאת. לא מפני תלישותי מן המסורת היהודית; נהפוך הוא: גדלתי בסביבה יהודית וחונכתי בישיבה אדוקה. פאות וקפוטה היו חלק ממני עד הגיעי לגיל שבע-עשרה. בשלב מוקדם בחיי מרדתי באורתודוכסיה היהודית הדתית, אך הדבר לא מנע ממני להימשך אחרי אלמנטים בתרבות האידית החילונית שמצאה את ביטוייה בספרות ובתיאטרון. אני עצמי כתבתי ונאמתי בשפת האידיש לפני קהל גדול, ולא רק במפגשים בעלי צביון פוליטי. זכורים לי עדיין יפה אותם צעירים וזקנים, פועלים, בעלי מלאכה ואביונים, שנהרו בהמוניהם בערבים להאזין לפרקי שירה ודרמה כשהם מופיעים בסרבליהם ומריעים בהתלהבות לפרץ מארקיש או לאיציק מאנגער שהיו קוראים משיריהם, ליוסף אופאטושו או לי.נ. וייסנברג שהיו קוראים מסיפוריהם, או לזיכרונות על סופרי אידיש מן העבר שהיה מעלה ה.ד. נומבורג. אין מקום בעולם התרבותי, פרט אולי למוסקבה דהיום, שבו הרטיטו אנשים מהתרגשות בהאזינם לסופריהם ולמשורריהם כמו הפועלים היהודים של וארשה ושל חבלי ליטא ופולין. ותהליך זה של היווצרות תודעה תרבותית יהודית חדשה, צמח כאן על רקע של קרע חריף ביותר עם התודעה הדתית.
המהפכן מעמק הבכא
מאותה תקופה ביליתי את מיטב שנותי, את שנות פעילותי הפוליטית, בין פועלים יהודים. כתבתי בפולנית ובאידיש וחשתי יפה כי זהותי מתמזגת עם תנועת הפועלים המזרח אירופית בכלל והפולנית בפרט. בתור מרכסיסטים, שללנו באורח תיאורטי את קיומה של זהות נבדלת לתנועת הפועלים היהודית – ראינו בה חלק של תנועה כללית אחת. באותה תנועת פועלים יהודית, מצא האינטלקטואל היהודי את מקומו ולא נזקק לתחוב את ראשו לתוך בעיית הגדרתו. פריחתה של הספרות האידית מקורה היה במעמד הפועלים היהודי במזרח אירופה. ולשון זו, החיונית, העסיסית והנמרצת כל כך, המתחדשת ומתעשרת ללא הרף, הפכה כמעט בין-לילה ללשון מתה. אותם סופרים יהודים שהיו מושרשים בתנועת הפועלים, שקעו לפתע אל תהום הבלימה ונעלמו, כאטלאנטיס
הכל מכירים את הצד המכוער בהווי החיים של יהודי המערב, אותו הווי שאין בו דבר פרט למעט איסורים והרבה ממון. ואילו הווי החיים כפי שהכרתיו אני, היה הפוך: ממון לא היה, איסורים לא היו, אך שפע של תקוות, רעיונות ואידיאלים היו גם היו. בלבנו רחשנו בוז עמוק ליהודים מן המערב. חברינו קורצו מחומר אחר.
בשלהי שנות השלושים, נזדמן לי לעבוד במחיצה פוליטית אחת עם אדם שהיה קשיש ממני בעשרים שנה לערך. אדם זה, בן למשפחת עניים מרודים מהלומפן-פרולטריון של תחתית הסולם החברתי, לא ידע צורת אות עד גיל שבע-עשרה. אולם כשהכרתיו, היה הוא אחד האנשים המשכילים ביותר מבני מעמד הפועלים שנזדמן לי להכיר אי פעם בארץ כלשהי. מעולם לא ידעתי בדיוק היכן למד האיש קרוא וכתוב. בין כותלי בתי הכלא של רוסיה הצארית ופולין-של-פילסודסקי, בקורסים לניניסטיים במוסקבה ובחוגי מחתרת מהפכניים – שם מן הסתם ספג האיש בלהיטות ובתשוקה את שיכול היה לספוג מספרות העולם ומספרות הסוציאליזם הקלאסי. בשביל אדם כזה, שיצא מאשפתות העוני המנוול, פירור של ידע היה עדיף תמיד על פירור של לחם.
המהפכה הרוסית הראשונה (1905) היתה בבחינת קרן אור שהאירה את תקוותיו וחישלה את רצונו לקרוא ולקנות השכלה – בבתי הסוהר ומחוצה להם – מכתבי מרכס, אנגלס, קאוטסקי; מן הרומנים של טולסטוי, השירים של מיצקביץ והמחזות של פרץ. "אלמלא המהפכה הייתי שוקע בביצת הפשע של העולם התחתון שברחוב סמוצ'ה", מעיר האיש בזיכרונותיו [האיש הוא הירש מנדל, וספרו – "זכרונותיו של מהפכן יהודי" – הופיע לפני כמה שנים בעברית בהוצאת "ניומן"]. אך הוא נטש את רחוב סמוצ'ה, על בתי-הזונות, הכייסים והגנבים שלו, על הניוון המוסרי והגופני שלו. ומעמק הבכא של ילדותו עלה וטיפס אל גובהי השחקים של רוח זמנו. איש זה היה תאב לדעת על מה הוא נלחם, והדבר עלה בידו. הוא לא מצא את מקומו בחברה שבתוכה נולד, הוא הקדיש את חייו כדי לשנותה. באזור מוראנוב שבוורשה הוא נמנה עם חיל-החלוץ של הפועלים היהודים; זהותם היתה חתומה בארשת פניהם, בעיניהם, בידיהם שחוקות-העמל. וגם אנו, משכילים יהודים, שקשרנו את גורלנו בגורלם, בהתפתחותם ובחינוכם, בשאיפותיהם ובמאווייהם, זהותנו היתה גדורה היטב מבלי שנצטרך לתור אחריה.
יהודי המערב, הבורגנות והפלוטוקרטיה, נושאים היו עמם את הטלית והתפילין כמי שמפגינים בקולניות את כבודם, שלא לפגר חלילה אחר שכניהם הנוצרים הנושאים לכנסיה מדי יום ראשון את ספר התפילות שלהם. ואילו אנו – כבודנו היה במקומו מבלי שנצטרך להכריז עליו בקולי קולות. התלמוד היה שגור בפינו ובחסידות היינו משוקעים ראשנו ורובנו. כל ניסיון לעשות מהם אידיאליזציה לא היה לדידנו אלא בגדר זריית חול בעיניים. אנו הרי חונכנו על ברכי העבר היהודי הזה. המאות ה-11, ה-13 וה-16 של ההיסטוריה היהודית שכנו בקרבנו, צפינו בהן מבעד לדלת הסמוכה של שכננו ומתחת לגגותינו; בכל מאודנו נכספנו לברוח מהן ולחיות במאה ה-20. מבעד למעטה סמיך של זוהר חיצוני, מעשה ידיהם של רומנטיקנים נוסח מרטין בובר, ראינו וחשנו עד כמה חשוכים הם אותה דת ארכאית ואותו אורח חיים שלא השתנו למן ימי הביניים. געגועיהם של יהודי המערב לשוב אל המאה ה-16, האמורה לסייע בידיהם להשיב לעצמם או לגלות מחדש את זהותם התרבותית היהודית, כיסופים מעין אלה נראים לאדם בעל רקע כשלי, נטולי כל ממשות ובעלי צביון קפקאי.
"משומד" ושמו מרכס
ומזיכרונות אישיים נעבור לעניינים כלליים יותר: מי שמציג את בעיית הזהות היהודית, נוטה להניח מראש את קיומה של זהות חיובית. אולם, היש מקום להניח הנחה שכזאת? כלום אין התודעה היהודית, בתקופה היסטורית זו, מהווה בעיקרה השתקפות של לחצים אנטישמיים? סבורני שאלמלא הוכיחה האנטישמיות ששורשיה כה עמוקים, מתמידים ובעלי עוצמה חזקה כל כך בציביליזציה הנוצרית-אירופית, לא היו היהודים קיימים עתה כעדה אתנית נבדלת; הם היו מתבוללים לחלוטין. סביבה עוינת של גויים היא שבראה תמיד מחדש את היהדות והקנתה לה תמיד כוח חיות מחודש.
לפני שלוש-מאות שנה ציין שפינוזה כי אינו רואה כל פלא בכך שהיהודים המשיכו להתקיים מפוזרים זמן רב לאחר אובדן ממלכתם. הם, לדברי שפינוזה, "העלו עליהם את שנאת כל העמים מאחר שהבדילו עצמם לחלוטין מכולם" [שפינוזה, "מאמר תיאולוגי-מדיני", פרק שלישי]. שפינוזה סבור היה ששנאת העמים היא שמקיימת במידה רבה את היהודים. הוא מזכיר כי כאשר מלך ספרד הכריח בשעתו את היהודים לקבל את דת מלכותו או לצאת לגולה, נמצאו יהודים רבים מאוד שקיבלו את הדת האפיפיורית; ולפי שהוענקו להם כל הזכויות של הספרדים-מלידה, והם נחשבו ראויים לכל מעלות הכבוד, הם נתבוללו עד מהרה בקרב הספרדים במידה כזאת שכעבור זמן קצר לא נשאר מהם לא שריד ולא זכר. ואילו בפורטוגל היה המצב שונה לגמרי. כשמנואל הראשון, מלך פורטוגל, כפה על היהודים את דת ממלכתו, הרי אף-על-פי שהמירו כביכול את דתם ("אנוסים"), הם חיו תמיד בנבדל מן הקהילה הפורטוגלית מפני שהמלך פסל אותם מלקבל את כל מעלות הכבוד.
אפשר אמנם לטעון כי מה שמעורר רגשות שליליים כאלה, חייב הוא בעצמו להיות בעל אופי או זהות המוגדרים באורח חיובי. ואולם, לפני זמן-מה – במפנה המאה – נמצאה אותה "זהות חיובית" בתהליך התפוררות. הציונות נוצרה ככלות-הכל בתור מחאה נגד אותה התפוררות, בעוד שהסוציאליזם האירופי קיבל לרוב בברכה את ההתבוללות היהודית כאחד הביטויים של תנועה רחבה ומתקדמת שבעקבותיה אמורה החברה המודרנית להשיל מעליה מסורות פרטיקולריסטיות ולאומיות.
במשך דורות רבים היה המרכיב החיובי של הזהות היהודית מעוגן בתפקידו יוצא-הדופן של היהודי בחברה האירופית. בתקופת הפיאודליזם ובראשית צמיחתו של הקפיטליזם, ייצג היהודי את כלכלת-הכסף ואת רעיונותיה כלפי אנשים שהלך מחשבתם היה מושרש בכלכלה הטבעית. לא במקרה מקובל היה בתודעה הנוצרית לזהות את היהודי עם דמויות כשיילוק וכפייגין, סמלים החוזרים ומופיעים בספרות העולם בנוסחים ובגוונים רבים; כשם שלא היתה זו כוונת זדון מרושעת של "משומד" מצד מרכס, כשאמר שהאל האמיתי של היהודים הוא הממון. בכך לא התכוון מרכס לגינוי מוסרי, אלא לקביעת עובדה בנוגע לפונקציה המיוחדת שמילאו היהודים בחברה הנוצרית. הוא הוסיף וטען שככל שהחברה הנוצרית נעשית קפיטליסטית יותר, כך "התייהדה" יותר. והוא היה משוכנע כי ככל שתתקדם החברה האירופית מקפיטליזם לסוציאליזם, כך יחדלו הנוצרים והיהודים להיות "יהודים", או אם תרצו – נוצרים. ובתקופת מרכס, שהיתה תקופה של התבוללות, נתונה היתה הזהות היהודית בתהליכי התפוררות, על כל פנים לפחות באירופה המערבית.
היטלר והזהות היהודית
המאורעות הטרגיים שהתחולל באירופה בתקופת הנאציזם, אינם גורעים, לדעתי, מערכו של הניתוח המרכסיסטי הקלאסי של הבעיה היהודית, ואינם מחייבים רוויזיה של ניתוח זה. למותר לציין שהמרכסיזם הקלאסי לא הביא בחשבון משהו דוגמת "הפתרון הסופי" של הנאצים, או הסתבכויות חמורות של הבעיה כפי שאירעו בברית המועצות בתקופת סטאלין ולאחר מכן. המרכסיזם הקלאסי סבור היה שהתפתחותה הכללית של הציביליזציה שלנו תתנהל בצורה תקינה ובריאה יותר, כלומר – שהמעבר מחברה קפיטליסטית לחברה סוציאליסטית יתחולל בעִתו. הוא לא הביא בחשבון שהקפיטליזם יתעקש כל כך להתקיים לאחר שעבר זמנו, ועל כן לא התייחס לגילויי ההתנוונות העלולים להתפתח בציביליזציה שלנו כתוצאה מכך. עם זאת, אל לנו לשכוח שמרכס, רוזה לוכסמבורג וטרוצקי, חזרו והטעימו כי המין האנושי ניצב לפני הברירה בין סוציאליזם לבין ברבריות, וכי אין אפשרות שלישית. יתכן מאוד שהם עצמם לא ידעו עד כמה צדקו ועד כמה ממשית היתה האלטרנטיבה. ואולם, הם לא יכולים היו לדעת מראש מה עמוקה תהיה אותה תהום של ברבריות שלתוכה ישקע המין האנושי משלא יעלה בידו להגיע לסוציאליזם.
הנאציזם לא היה אלא מעשה של התגוננות מצד הסדר הישן נגד הקומוניזם. הנאצים עצמם הבינו שזה תפקידם; החברה הגרמנית כולה ראתה בכך את תפקידם; ויהודי אירופה שילמו את המחיר כדי שהקפיטליזם יוסיף להתקיים, כדי הקפיטליזם יעמוד בהצלחה בפני המהפכה הסוציאליסטית. עובדה זו בוודאי שאינה מחייבת רוויזיה של הניתוח המרכסיסטי הקלאסי. נהפוך הוא: היא מאשרת אותו. רופא שנתקל בסוג מיוחד במינו של סרטן, בוודאי לא יחוש צורך או הצדקה לרוויזיה של מדע הרפואה. גורל היהודים אין בו איפוא כדי להחליש את אמונתי במרכסיזם, אדרבא, הוא מחזק את השקפת עולמי המרכסיסטית.
המרכסיזם כמתודה וכתפיסה מטריאליסטית של ההיסטוריה, משמש מכשיר-מסייע לניתוח ולהבנת הכוחות המעצבים של החברה. אלה שהשתמשו במתודה זו, ידעו להקדים במחשבתם את כיוון ההתרחשות העתידה. במקרה שלנו, היה זה בעיקר טרוצקי אשר ניחן בכושר ראייה יוצא-דופן, בחזותו מראש את נחשולי הברבריות המאיימים להציף את אירופה. אולם מלוא הזוועה, הניוון ואופייה הפתולוגי של התיאוריה הנאצית ושל המעשה הנאצי, חורגים הרחק מעבר לכל דמיון אנושי נורמאלי ושפוי.
אושוויץ – עריסתה של אומה חדשה
אמת מקאברית וטרגית היא, כי מי ש"הגדיר מחדש" את הזהות היהודית היה היטלר; וזהו אחד הניצחונות הקטנים שהותיר לאחר מותו. אושוויץ היתה עריסתה הנוראה של תודעה יהודית חדשה ושל אומה יהודית חדשה. אנו, שדחינו מעלינו את המסורת הדתית, משויכים עתה לאותה קהילה שלילית שפעמים כה רבות בהיסטוריה – ולאחרונה אף בצורה טרגית במיוחד – שימשה אובייקט לרדיפות ולהשמדה. ועל אותם החוגים שנהגו להטעים תמיד את רציפותה של היהדות, נגזר להשקיף במרירות ובתמיהה כיצד הכחדתם של שישה מיליוני היהודים העניקה ליהדות סיכוי לחיים חדשים. אני לכשעצמי, הייתי מעדיף ששישה מיליוני גברים, נשים וטף יוסיפו להתקיים ושהיהדות תחדל. הפניקס של היהדות קם לתחייה מתוך אפרם של שישה מיליוני יהודים. איזו תחייה!
והנה אותה זהות חדשה שקמה לתחייה באורח טרגי, נאבקת להגדיר את עצמה ולמצוא את מקומה בתוך מציאות שהתמוטטה לא מכבר. מאבק נואש זה יהיה לשווא אם יתבסס על גישה כל-יהודית. מיהו היוצא לחפש אחר זהותו היהודית: סיר איזאק וולפסון או פייר מנדס-פראנס? בן-גוריון או לאזאר כגנוביץ? רבה הראשי של בריטניה הגדולה או אני עצמי?
ושוב: הקהילה היהודית, לדידי, היא עדיין בגדר שלילה. אין שום מכנה משותף ביני ובין יהודי "מאה שערים", או ביני לבין ישראלים לאומיים מכל סוג שהוא. מאידך גיסא, קרובים ללבי המרכסיסטים מן האגף השמאלי בישראל, אולם אותה קִרבה חש אני גם כלפי אנשים בעלי עמדות דומות בצרפת, איטליה, בריטניה ויפן, או כלפי קהל אמריקאי שלפניו נאמתי באסיפות מחאה המוניות בוושינגטון ובסן-פרנסיסקו נגד מלחמת וייטנאם. כלום נאמץ עתה לעצמנו את תורת הקשרים הגזעיים או "עבותות הדם" המעצבים את הקהילה היהודית? האם לא יהיה הדבר בגדר עוד ניצחון להיטלר ולתורתו המנוונת?
אם לא הגזע, מהו איפוא המעצב את הזהות היהודית?
הדת? – אני אתיאיסט. לאומיות יהודית? – אני אינטרנציונליסט. מבחינות אלה איני חש עצמי איפוא כיהודי. מאידך גיסא, רואה אני את עצמי כיהודי מכוחה של סולידאריות בלתי מותנית עם הנרדפים והנהרגים. אני הנני יהודי באשר אני חש שהטרגדיה היהודית היא טרגדיה שלי; באשר אני חש את פעימתה של ההיסטוריה היהודית; כיוון שרוצה הייתי לעשות כל שאוכל כדי להבטיח את הביטחון והכבוד העצמי האמיתיים – לא הכוזבים – של היהודים.
ההבדלים ברקע, בתנאי הקיום, בהשקפת העולם, המפרידים למשל בין סיר איזאק וולפסון או הרב הראשי של בריטניה הגדולה לבין חברי מאיזור מוראנוב בוורשה (שאת דיוקנו שירטטתי לעיל) ואני, חושפים את הסתירה המונחת ביסוד הגישה הכל-יהודית לבעיה המעסיקה אותנו. הגדרת היהודי היא מתעה וחמקנית מפני שהיהודים היו חשופים בתפוצות מגוריהם להמון לחצים שונים והשפעות שונות, ולאמצעי התגוננות שונים ומגוונים שנקטו נגד איבה ורדיפות. כך, למשל, מעורבותי בעניינים יהודיים בפולין שלפני המלחמה, תיחשב בוודאי בעיני קהל מתפללי בתי הכנסת של ניו יורק, פאריז ולונדון כהרסנית ואפיקורסית.
דיבורים על "קהילה יהודית" כאילו היתה ישות חובקת-כל הם איפוא נטולי משמעות, על אחת כמה וכמה בעיניו של מרכסיסט, שכן המרכסיסט משקיף על כל החברות בראש ובראשונה מזווית ראייה של חלוקתן המעמדית. אבל "הקהילה היהודית" אינה כוללת רק מעמדות חברתיים מנוגדים; היא גם מפוצלת מבחינה גיאוגרפית. מסורת תרבותית מקומית בכל ארץ שחיו בה יהודים כמיעוט, השפיעה עליהם השפעה שונה והטביעה חותם שונה על השקפתם הרוחנית (מתיחויות ורגשי איבה בין יהודי גרמניה לבין יהודי מזרח-אירופה, למשל, קיימים עדיין ומהווים נושא לבדיחות עוקצניות גם בישראל).
תרבות אידית חילונית
חיי התרבות האידית החילונית במזרח-אירופה קשורים היו בקשר אמיץ ביותר עם תנועת הפועלים. אולם חיים אלה ותנועה זאת שוב לא ניתן להחיות. רסיסים של תרבות זו, בארצות הברית ובמקומות אחרים, ללא ספק הולכים וכלים מן העולם. כמובן, אפשר לטפח וללמוד אידיש כשם שאפשר ללמוד כל מסורת אחרת שלא ניתן להוסיף עליה. זכור לי דיון שהתקיים בבעיה זו לפני כארבעים שנה בהשתתפותו של משה נדיר, מגדולי אמני לשון האידיש. כבר באותה תקופה התקיימו ויכוחים על סיכויי קיומה והתפתחותה של האידיש באמריקה. נדיר היה ספקן: "אינני מאמין", אמר, "שהאידיש תוסיף להתקיים, אך לא אכפת לי אם היא תחדל להתקיים. אם נגזר על לשוננו למות, בטוחני שאותנו – סופרי האידיש – יקראו וילמדו כשם שקוראים ולומדים אמנים של כל ספרות מתה אחרת – יוונית או לטינית. אנו ניהפך לקלסיקונים. הדורות הבאים יקראו את הסאטירות שלי כשם שקוראים ולומדים עתה את הוראציוס או אובידיוס".
הפרדוקס שתיאר נדיר הקדים להתאמת ולהתגשם, וזאת בצורה מחרידה הרבה יותר מכפי שהוא היה יכול להעלות על הדעת. אין לי ספק שנדיר היה שמח להעביר לקורא האנגלי את שפעת ניחוחה של השירה והפרוזה האידית, את המורשת העשירה של הספרות האידית, למרות שוויון הנפש כביכול שביטא לגורל לשונו. אך גם אם ייעשו בכיוון זה מאמצים כנים מתוך אהדה ושכל-ישר, יהיה בהם תמיד סממן של מחקר ארכיאולוגי, של אותה עבודת שיחזור המציגה שברים של איזו פומפיי ענקית. נכון אמנם שאלפי, או עשרות-אלפי יהודים מדברים עדיין אידיש, אך זהו בסיס צר מדי להתפתחותה של ספרות או תרבות חיה. שרידים יהודיים מפוזרים בכל קצוות תבל ומסורת חילונית מסוימת מוצאת ביטוי בלשונות אחרות. כך קנה לעצמו האלמנט היהודי שביתה ברומן האמריקאי המודרני.
לפני זמן רב החל להתפתח ויכוח, המוסיף להתנהל עד היום בין סופרים יהודים, על הבעיה: האם היינה הוא סופר יהודי? וברנה? האם ניתן לראותם כיהודים או פשוט כגרמנים? חושבני שאין למצוא לכך מענה חד וחלק, כיוון שלא יכול להיות כזה. היינה התמודד כל חייו עם הדילמה היהודית שלו, וכן ברנה. כשברנה המיר את דתו ועבר לנצרות, העיר עליו היינה: "אתמול עוד היית גיבור, והיום כבר נבל'. אך היינה עצמו חש ללכת בדרכו של ברנה כדי לזכות ב"כרטיס כניסה" לתרבות האירופית. בדור הבא, קל היה יותר לסופרים בגרמניה לשאת את נטל היהדות על שכמם. סופרים כפרנץ ורפל, ארנולד וסטפן צווייג, ואסרמאן ואחרים זכו לתהילה עולמית בתקופה שלפני הנאציזם.
סופרים פולנים ממוצא יהודי, כמו יוליאן טובים ואנטוני סלונימסקי, המקובלים כגדולי השירה הפולנית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, הם מעטים. המוטיב היהודי הופיע לפרקים ביעף ביצירותיהם, עד שטבח הגטאות העניק לשירתם מימד חדש. אולם גם אז לא היתה תודעת יהדותם עמוקה כמו, למשל, זו של יצחק בבל, הבולשביק שלחם במלחמת האזרחים, חי בים המהפכה הרוסית וטבע בין גליו.
תחום-המושב ברוסיה הצארית מנע כל אפשרות של התפתחות רוחנית אורגנית משותפת ליהודים ולסלאבים. בפולין גרו היהודים בגטאות למעשה עוד לפני 1940. הלאומיות הפולנית, האנטישמיות והקלריקליזם הקתולי מזה, והבדלנות היהודית, הדת היהודית והציונות מזה, חברו יחדיו נגד קיום חיים משותפים ופוריים. יש לזכור שהתיאורטיקנים של הציונות, ולא רק אלה של הסוציאליזם, דיברו על אופייה הבלתי-פרודוקטיבי של ה"כלכלה" היהודית בגולה. ומכל מקום, הניגוד בין האלמנטים הפרודוקטיביים והבלתי-פרודוקטיביים בחברה היה בלתי נמנע. על רקע הניגוד החברתי-כלכלי, התפתח במרוצת הדורות בניין-על עצום של ניכור אידיאולוגי. בפולין, לדוגמה, התבטא הניכור בכך שמעולם לא היתה נקודת-מגע כלשהי בין הספרות הפולנית והאידית. סופרים פולנים, אקדמאים ומשכילים אף לא היו מודעים לעובדת היותה של ורשה מרכז תרבותי פורח לספרות האידיש, ספרות שנקראה בהערצה על ידי יהודים (ולא רק יהודים) בכל רחבי העולם.
בסוף המאה שעברה ובראשית המאה הזאת היה המצב ברוסיה עוד יותר מורכב. השפעתה המבוללת של התרבות הרוסית היתה חזקה ביותר, במידה רבה בגלל האופי האוניברסאלי של הרעיונות שהפיחו בה רוח חיים חדשים בזמן החדש – רעיונותיהם של טולסטוי, של פלכאנוב, של לנין. מאידך גיסא, קשה למצוא איזו השפעה יהודית מיוחדת על התרבות הרוסית. יהודים אף לא החלו להיכנס לטרקלינה של הספרות הרוסית לפני שנות ה-90 של המאה שעברה. הם נכנסו לתוכה לצמיתות רק עם פרוץ המהפכה, שהיוותה את "כרטיס הכניסה" שלהם לתרבות שהורחקו ממנה דורות על גבי דורות. לא היה מי שקדם ליצחק בבל, ואמן הפרוזה הרוסית בדור המהפכה היה היהודי לב טרוצקי, אף על פי שאת השפעתו השפיע לאו דווקא בתור יהודי. לספרות הפולנית חדרו נושאים יהודיים הרבה לפני כן, והבעיה היהודית העסיקה באינטנסיביות רבה משוררים ומספרים פולנים ממיצקביץ' עד אורז'שקובה וקונופניצקה. אולם דומני שהמוטיבים היהודיים בשירתם ובסיפוריהם נשמעים אקזוטיים ומכוונים לחוג מצומצם, ואולי אף עמומים, בשביל הדור החדש של פולנים שגדל בפולין-ללא-יהודים.
כלום יתכן שלא יישאר איזה חותם של נוכחות יהודית במזרח-אירופה? סימנים מסוימים נשארו, אך האם יהיה זה חותם יותר משמעותי מזה שהותירו אחריהם האינדיאנים בתרבות האמריקאית של היום? – זו כבר שאלה אחרת. בשביל יהודים מהדור שלנו, קשה מאוד לעכל מציאות של אירופה המרכזית והמזרחית שהיא "נקייה מיהודים" ("יודנריין"), כלומר, שחוסל אלמנט חברתי שלם שהיה פעם בעל משקל עצום.
בישראל מתחוללת כיום, אם אפשר לומר כך, תמורה עברית; ובאשר תמורה זאת שואבת את מקורותיה ההיסטוריים מן המקרא, התלמוד והתפילות של ימי הביניים, הריהי ניזונה מרוחות העבר. יהודי "מאה שערים" לא יצרו כלל ספרות, מפני שלגבי יהודי דתי באמת, כל יצירה חילונית בעברית כמוה כחילול קודש. אין זה חשוב כיצד יטעים סופר מודרני צעיר את הקרע שלו עם המסורת הדתית ואת אי-תלותו בה, עליו להעלות לשם כך מנבכי העבר שפה, שכמו הלטינית, היתה מתה קרוב לאלפיים שנה, כדי להחיותה. שפה שהוסיפה להתקיים בתחום התיאולוגיה וכעת לא בנקל ניתן להופכה לחילונית. למסורת יש היגיון אובייקטיבי משל עצמה, ותהיה לה השפעה מכרעת על הדור החדש של אנשי הספרות הישראלים. אני לכשעצמי אינני יכול לקבל תמורה עברית זאת בתודעה היהודית ולספוג אותה לתוך זהותי. וזאת משום שחונכתי ועוצבתי על ברכי מסורת אירופית בינלאומית, פולנית, רוסית, גרמנית ואנגלית, ומעל הכל – מרכסיסטית. העברית היתה לדידי נחלת ימי הנעורים וגיל ההתבגרות. כיוון שניתקתי את עצמי ממנה ודחיתי אותה מעלי – לא אוכל לשוב אליה עתה.
מחאה נצחית
אם כן, באיזה מובן אני יהודי, בהיותי מרכסיסט חסר-פשרות, אתיאיסט ואינטרנציונליסט? מה מקרב אותי אל "הקהילה השלילית" הזאת. מוצא אני קִרבה מפתיעה במה שנוגע לחששותיו של היהודי האורתודוכסי או הציוני. – אינני סבור שהאנטישמיות אבד-עליה-הכלח. חושש אני שמא עלולים אנו לחיות בגן-עדן של שוטים, ושמא תחושת השאננות והביטחון כאילו אנו חופשיים כבר מן האנטישמיות עלולה בהחלט להתגלות כאשליה הנובעת מ"חברת הרווחה" המערבית שלנו.
טרוצקי, שניצב נוכח תופעת הנאציזם, תיאר אותה כ"דחייה קיבוצית של המחשבה הפוליטית הבינלאומית" שחדרה אל תוך "האוצרות האינטלקטואליים של המשיחיות הגרמנית החדשה". הנאציזם הזעיק וכינס את כל הכוחות הברבריים המסתתרים מתחת למעטה הדק של החברה המעמדית ה"תרבותית". במשפט שראוי לזוכרו, סיכם טרוצקי את מהות הנאציזם תוך תחושה טראומטית של תאי-הגזים: "כל דבר שהחברה היתה מפרישה ומרחיקה מעצמה אילו התפתחה באורח נורמאלי (כלומר, לקראת הסוציאליזם) בתור חלאת התרבות, פורץ עתה החוצה דרך גרונה: הציביליזציה הקפיטליסטית מקיאה את הברבריות שאיננה ניתנת לעיכול…".
אינני מאמין שהחברה הבורגנית המערבית (והוא הדין לדאבוננו גם לגבי החברה הבתר-קפיטליסטית בברית המועצות) מסוגלת לעכל ולסלק מתוכה את אותה ברבריות בת-דורות שייצג היטלר. אכן, בראשית תקופת הרציונליזם תבעו היהודים סובלנות אוניברסאלית ואמרו זה לזה: "הבה נחדל לשקוע בתלמוד ובתורה ונצא לחולל סביב אלת התבונה". אבל אלת התבונה הכזיבה, כיוון שהיתה זו אלילה בורגנית בתכלית, פטרונית של חברה שבכל מצב של אי-ביטחון חמור, מעוררת גזענות, שוביניזם, שנאת זרים וחרדה מפניהם. ומי זר יותר מן היהודי?
בל נשגה באשליה כי בשלהי הקיץ של עידן השגשוג הבורגני שלאחר המלחמה, אנו מרקדים שוב סביב אלת התבונה, וכי הפעם היא לא תכזיבנו אלא תעניק לנו את חסדיה אחת ולתמיד. ואפילו בחברה כה מתונה, כה ליברלית וכה תרבותית כמו החברה האנגלית, מבצבצים פה ושם צלבי קרס משורבטים על קירות הבתים באזורים ה"מכובדים". מניסיוני האישי יודע אני שכאשר אדם מחפש דירה בלונדון, באזור האמפסטד למשל, ייאמר לו שהשכנים מתנגדים שיתגורר ביניהם דייר כושי או יהודי, אך הם בוודאי יקדמו אותך בסבר פנים יפות, בתור "יוצא מן הכלל'. אכן, מתחת למעטה השברירי, עדין קיימת הברבריות, גסה, גולמנית ונכונה תמיד להתפרץ.
עלולים אנו להימצא תחת הרושם שהאנטישמיות היא דבר שאבד עליו הכלח, מפני שבמדינת הרווחה שלנו, הבריות הם בדרך כלל שבעי-רצון ומרוצים, וכי בעיותיהם הסוציאליות הורחקו מהם כביכול. הניחו לה לחברה זו להיפגע מזעזוע חמור כלשהו, שהיא מועדת להיפגע ממנו; ושוב יופיעו מיליונים של מחוסרי-עבודה, ושוב נראה את אותם מעמדות-ביניים נמוכים באים בברית עם הלומפן-פרולטריון, אלה השכבות שמתוכן גייס היטלר את תומכיו, ושוב נראה אותם כשהם משתוללים אחוזי אמוק אנטישמי.
כל עוד תוסיף מדינת הלאום להטיל את מרותה, וכל עוד לא תהיה חברה בינלאומית בת-קיימא, כל עוד יימצא עושרה של כל אומה בידיה של אוליגרכיה קפיטליסטית לאומית אחת – אזי יוסיפו להתקיים גם שוביניזם, גם גזענות וגם "גולת הכותרת" שלהם – האנטישמיות. על כן סבור אני שתפקידם של אינטלקטואלים – יהודים ולא יהודים כאחד – המודעים לעוצמת הטרגדיה היהודית ולסכנת הישנותה, הוא להישאר מוחים נצחיים: לתמוך באופוזיציה לכוחות הקיימים, להילחם באיסורים ובמוסכמות, להיאבק למען חברה שבה ללאומיות ולגזענות לא תהא סוף סוף שום אחיזה במוח האנושי. יודע אני שזאת איננה דרך קלה; היא עלולה להיות מצערת ומכאיבה; ואפשר שבידי אלה ההולכים לאורכה אין ניסוח מדויק של סדרת כללי פעולה. אבל אם לא נהיה מוחים, עלולים אנו לנוע בתוך מעגל קסמים מסוכן, מעגל של התאבדות.
התנהגותם של אינטלקטואלים יהודים במערב, יש בה כדי להוביל למסקנות די עגומות ומאכזבות. במיוחד מדהים הקונפורמיזם הלא-רגיל שלהם בתחומים הפוליטי, האידיאולוגי והסוציאלי. במרוצת המלחמה הקרה ששלטה בחיינו למעלה משלוש-עשרה שנה, בלטו במיוחד דווקא יהודים. אפשר אולי לנקות מאשמה זו את העוסקים בתחומי המחקר המדעי הטהור. אבל בתחומי מדעי הרוח, רואים אנו בין ההיסטוריונים, המדינאים, הסוציולוגים וכו', יהודים רבים השקועים במלחמה הקרה בשצף-קצף, לצִדה של אותה חברה שהברבריות הבלתי-מעוכלת היא חלק ממנה. וכשאתה מתבונן בצבא זה של מלומדים-משוררי חצר למיניהם, המכריזים ש"אורח החיים האמריקאי שלנו" או "אורח החיים הבריטי שלנו" הוא הטוב ביותר האפשרי, אתה עלול להתפתות לעתים להתפלל שיוטל איזה "נומרוס קלאוזוס" על אינטלקטואלים יהודים למקצועות אלה, שבהם הם כל כך קולניים ורבים יחסית.
ממני והלאה הוא הרצון למלא כלפי אינטלקטואלים אלה את תפקידה של קסנדרה, שכן עדיין מאמין אנוכי ש"המוחה הנצחי" (כהגדרתו של פרופ' דייטש) יזכה לראות בהגשמת האידיאלים שלו ובמילוי תקוותיו. החיפוש אחר הזהות היהודית יש לו, לדעתי, הצדקה – אם בכלל – רק אם יסייע לאינטלקטואל היהודי במאבקו לעולם טוב יותר בשביל כלל המין האנושי.
(1966)
[דפים אדומים מס' 6. תוכן העניינים. הפרק הקודם: הקדמה; הפרק הבא: ארבעה נאומי פועלים, הקדמה מאת בוריס קריצ'בסקי]