רבותי, הגם שאינני מפקפק אף לרגע קט, שרוב הנוכחים כאן יודעים על חג הפועלים הגדול בעולם כולו, על ה-1 במאי, בכל זאת אינני סבור שמיותר להגיד משהו עליו; אפשר נמצאים עימנו אנשים שבעיניהם חדש לגמרי הרעיון לחוג את ה-1 במאי; לפיכך, אפנה בדברי לראשית התהוותו של חג זה.
בשנת 1889, בימי התערוכה בפאריז, נערכה בעיר זו ועידה של נציגי מפלגות פועלים מכל הארצות, או, במילים אחרות, של הסוציאל-דמוקרטים. שם החליטו הסוציאל-דמוקרטים שהפועלים בכל מקום ומקום (הווה אומר שבכללם גם יהודי רוסיה) יחגגו את ה-1 במאי. עיקר מטרתו של חג-פועלים זה היה לדרוש מבעלי ההון יום עבודה של שמונה שעות, וגם להראות לעולם הבורגני כולו מה כוח יצר מעמד-הפועלים מעצמו.
לא אבוא כאן להסביר בפרוטרוט את ערכו העצום של קיצור יום העבודה בשביל הפועלים. סבורני שכל אחד מאיתנו מיטיב לדעת כמה טוב לפועל להקדים ככל האפשר ולהשתחרר מהאווירה המחניקה בסדנה ומהעבודה הקשה מעל לכוחו, להגיע בהקדם כדי לנוח בביתו, לקרוא ספר טוב ולעסוק בכל דבר שיש בו תועלת לו לעצמו; כל זאת במקום לעבוד עד כלות כוחותיו למען איזה הולך-בטל בורגני או אומן, ולקבל בתמורה מבעלי-טובות אלה, מלבד שכר זעום ביותר, רק גידופים. מכולנו לא נעלם גם זה, שככל שיתקצר יום העבודה בענף ייצור מסוים, כן ירבה מספר הפועלים הדרושים להפקתה של אותה כמות סחורות; או-אז אנשים שישבו בטלים מעבודה, יקבלוה.
אעמוד בעיקר על שתי שאלות: ראשית, מדוע נבחר לחג הפועלים דווקא ה-1 במאי ולא איזה יום אחר; שנית, מהי המטרה ומהי השותפות של הפועלים בני כל הדתות, האומות והארצות, ומהו הדבר המשמש, אם לומר כן, תמריץ עיקרי לכך שהפועלים מפסיקים בכל מקום את עבודתם באותו יום?
תחילה נשיב על השאלה הראשונה.
לפי מיטב הבנתי, נבחר אותו יום לחגו של עם-הפועלים על ידי בעלי חוש פיוטי: חג זה דומה מאוד מבחינות רבות לתקופת מאי הנהדרת. יום ה-1 במאי נמנה עם הימים הראשונים שבהם הטבע מתעורר לתחייה; כל הצמחים והעצים, שישנו שינה עמוקה ורצופה במשך מחצית שנה תמימה והיו עלובים ועצובים למראה, מתחילים ללבוש בימי מאי, הודות לקרני השמש הנעימות והחמות, מעין בגדים חדשים, דמיוניים, שמבטיחים לנו פרי בשפע לעתיד לבוא. כל העשבים, אשר היו שקועים בבוץ וברטיבות ונרמסו ברגליו של כל עובר-אורח עוד לפני זמן קצר, כי איש לא ראה בהם שום תועלת, מתעוררים עתה לתחייה, הודות לקרני השמש הללו, ועוטים לבוש חגיגי.
דבר דומה מוצאים אנו גם אצל הפועלים. המעמד החברתי הזה, שעל כתפיו הפצועות עוד רשומים עקבות התענות ממושכת, המעמד שהיה תמיד קורבן למירמתה הגסה של הבורגנות והקריב את שארית כוחו כדי להעשירה, המעמד הזה, שנידון תכופות למות ברעב וששקע בבערות, עבדות ופריצות, כאשר העז סוף סוף, כאיש אחד, לתבוע לחם ממדכאיו, קמו הללו ועשו בו שפטים עד שפלגי דמו זרמו במשך שבוע שלם. אותו מעמד אשר, לאחר השפטים העקובים מדם שנעשו בו, נראה בעיני כל החברה הבורגנית כמת, והבורגנות הניחה שכבר גמרה איתו את כל חשבונותיה אחת ולתמיד והחניקה בו כל רגש וכל שאיפה לחירות, אותו מעמד עצמו מתחיל פתאום, אט-אט, לקום לתחייה הודות לאור המגיע אליו. דופק החיים מתחיל לפעום בו יותר ויותר, וביום ה-1 במאי, שעה שהוא זוקף את קומתו השחוחה והמיוסרת ומתייצב תחת הדגל המשותף האחד: "החירות לכל המשועבדים והגשמת העתיד הטוב", הוא מוכיח בזה לעולם הבורגני מה מרה היתה טעותו בסוברו שהפועל כבר הוצמת.
לא! עוד לא מת הפועל – הוא מאמין והוא יודע שלא ירחק היום ויתלקטו בעם די כוחות למלחמת-המעמדות. ומשיחוש בקרבו את הכוח הזה, יעשה הוא עצמו שפטים במדכאיו, ינתק וינתץ את הכבלים שריתקוהו, ומרתקים אותו עד היום למצבו המאוס. אז יבואו על הפועל ימי מאי, ימי האביב, שבהם לא יהיה עוד עבד להון, הימים שלהם מצפה הפועל בכיליון עיניים.
זאת התשובה על שאלתנו הראשונה. הבה נשוחח עתה על השאלה השנייה, כלומר – על סולידאריות האינטרסים של כל הפועלים. כדי להשיב על שאלה זו כהלכה, עלינו לזכור ולשוות לנגד עינינו תמיד דבר אחד, והוא שיחסי הגומלין השונים בין האנשים, וכן המושגים השונים בחברה, התרקמותם תלויה רק באופן הייצור.
אם נחזור לזמן שבו שרר בכל מקום אופן-הייצור הזעיר, הרי אז היו הפועלים מפוזרים ומפורדים, וההבדל בין הפועל למעבידו לא בלט כפי שהוא בולט היום; בזמן ההוא יכול היה אדם להיות פועל היום, ומעביד מחר. אז, כמובן, אי אפשר היה לדבר על סולידאריות האינטרסים של כל הפועלים; כל פועל מוכרח היה ללחום במעבידו לבדו.
משבאה המאנופאקטורה והחליפה את אופן-הייצור הזעיר, כבר נתבלטו הרבה יותר היחסים בין הפועלים למעבידים, אבל עדיין לא היה מקום לסולידאריות גמורה בין הפועלים. זאת משום שבייצור על דרך המאנופאקטורה הם עוד הרגישו את עצמם עצמאיים למדי, כי המעביד היה זקוק למומחיותם. אולם, כאשר במקום המאנופאקטורה בא אופן הייצור הממוכן, דהיינו הייצור הקפיטליסטי, התחיל מצבם של הפועלים להשתנות.
ככל שהתפתח הייצור במכונות, נאלצו כל היצרנים הזעירים, שלא היו יכולים לעמוד בתחרות, לנטוש את הייצור העצמאי ולהתלכד יחד עם פועליהם-לשעבר תחת גג אחד בבתי החרושת, שבהם עמדו כולם פנים-אל-פנים מול המכונה הדוממת, שהופכת את כוח החיים של האדם למטילי זהב וכסף, וזוללת כמפלצת אשר לא תדע שובעה את בשרו ודמו של האדם ללא הבדל מין וגיל.
בגלל התחרות קיים כבר אופן ייצור זה בכל מקום, לרבות רוסיה. וכך מגיעים פועלי כל הארצות לאט-לאט לכלל מצב אחד. ככל שמתפתח יותר אופן ייצור זה, מתגלה ניגוד האינטרסים שבין המעבידים והפועלים בצורה חריפה יותר. והפועלים מכירים לדעת יותר ויותר שאין טעם במאבק ביחידות. לפיכך, כדי שתיקל המלחמה בהון, מתלכדים הפועלים בכל הארצות להמוני המונים. הכרת התועלת המרובה שנובעת מליכוד זה, העלתה בהתמדה את הרעיון בדבר סולידאריות האינטרסים של כל הפועלים.
אכן, על רקע כלכלי זה פיתח ההוגה הגדול והגאוני, אשר שמו יחיה לעד בזיכרון הפועלים, את הרעיון המטיל פחד-בלהות על כל החברה הבורגנית; הרעיון, שנגדו מזדיינת הבורגנות בכל נשק שתשיג ידה ואפילו נוכח הפגנות-פועלים שקטות ביותר, והיא מתכוננת כל שעה לשלח בו את מלוא כוחותיה; הרעיון, שלמרות כל ההגבלות, בתי הכלא, התליות ושאר מיתות בית-דין, ועל אפה ועל חמתה של הבורגנות, מתפתח ויוסיף להתפתח עד שיתגשמו בעולם "שוויון, אחווה וחירות" לכל.
אנו רואים אפוא שהרעיון הזה, הסוציאליזם, הוא תוצאה ישירה של אופן הייצור הקפיטליסטי, או של מלחמת מעמדות פשוטה, וממילא אין שום טעם בטענתם של רבים שחטא ופשע הוא ליהודים הרוסים להשתתף במלחמת מעמדות מהפכנית זו. אפשר היה להסכים לדעה זאת רק אילו כולם היו קפיטליסטים, או אילו היתה היהדות כולה מורכבת אך ורק מבורגנים.
אך כלום נכונה דעה זו? כלום אין גופו המיוסר של הפרולטר היהודי מרגיש את כל לחצו של הקפיטל? כלום אין הקפיטל מוצץ את כל לשד החיים של הפועל היהודי הדל כשם שהוא מוצצו מכל הפועלים? כלום ממיין הקפיטל ומבחין בין דם לדם? כלום אין הפועל היהודי מתנוון באותה מצוקה ככל שאר הפועלים? כלום חסים החרושתנים והאומנים על היהודי ואינם מנצלים אותו? – על כל השאלות האלה יש רק מענה אחד, וכל איש בר-דעת וישר, מכל אומה ומכל אמונה, יענה שאין הפועל היהודי נבדל כלל משאר אחיו למצב.
נניח שבין היהודים נמצא אומנם אחוז מבוטל של מלווים בריבית, חרושתנים, סוחרים, אומנים וכיוצא-באלה נצלנים. אולם, לעומת זאת, מה עצום ורב מספר הפרולטרים שביניהם. הנתונים הסטטיסטיים מראים בבירור שאין כמעט שום מלאכה שהיהודים אינם עוסקים בה. אם אנו רואים איפוא מכל הנתונים, שהפועל היהודי הוא עבד להון, כמוהו כפועלים מכל שאר האמונות, נשאלת השאלה: האם נוכח כל זה צודקת הדעה הנ"ל של אנשים מסוימים?
דומה שאין כל צל של ספק, שדעה זאת היא אווילית וסרת-טעם, ממש כאילו אמרו שחטא ופשע הוא לאדם להגן על עצמו מפני התנפלות או מפני סכנה. אם צפויה לפועל היהודי אותה מלחמה שנלחמים כל השאר, מי יילחם לו אם לו הוא עצמו?
כעת נשאר עוד להשיב על שאלה זו: האם ראויה האינטליגנציה היהודית לגנאי על שהיא עוסקת בפעילות בלתי לגאלית?
אימרו-נא, רבותי, מה, למשל, היינו עושים אילו נקרה לנו אדם הסובל ממחלה קשה ביותר, שריפויה תלוי בנו? סבורני שלא היינו מהססים אף רגע, אלא עושים כל מאמץ כדי להציל איש זה בכל אופן שהוא. והנה, אם אנו שומעים את קול אנקתו של מעמד הפועלים, ההולך ורם מיום ליום, ואת שוועתו לעזרה; אם עולו של ההון מכביד והולך על המון הפועלים, ואם החלק הטוב והמתקדם ביותר בתוך האינטליגנציה היהודית שלנו, שאינו משתחווה לעגל הזהב, מטה אוזן רגישה לאנקות אלה ומושיט יד מושיעה להמון הפועלים והוא נכון תמיד להקריב את עצמו למען שחרור המשועבדים – האומנם אפשר אחרי כל זה להאשים את האינטליגנציה היהודית?
ועתה, אם נכונה הסטטיסטיקה שלנו, ואם אין כמעט מלאכה שיהודים לא עוסקים בה, נשתדל-נא לגלות מדוע הממשלה הרוסית, יחד עם הבורגנות, טופלת על היהודים כינויים הרחוקים משבח, כגון "ז'יד, מנצל, נוכל" וכו' וכו'? מדוע בזים ליהודים ברוסיה ורודפים אותם? האם, כדברי היהודים האדוקים, משום שחרגו מתחומם הלאומי, התערבו עם הנוצרים יותר מדי, התחילו לדבר רוסית, לאכול בשר חזיר וכו'? האומנם רודפים את היהודים מטעמים אוויליים כאלה? האם אין די בשר חזיר גם בשביל הנוצרים? או, האם נפגמת הלשון הרוסית משום שגם יהודים מדברים בה?
הבה נתבונן ונראה אם אין פה סיבות מהותיות יותר, אם כי אי אפשר שלא להסכים שיש כאן גם רקע לאומי. אין להכחיש גם שהיהודים, בשנות נדודיהם המרובות, על פני כדור הארץ כולו כמעט, הספיקו לרכוש להם קצת תכונות בלתי-נעימות. אולם לא זו הסיבה העיקרית.
הסיבה העיקרית לסבל היהודים ברוסיה, כמו בכל מקום אחר, נעוצה בתנאים הכלכליים. עובדה זו הוכחה על ידי ההיסטוריה בלי ספק: בכל המדינות ובכל הזמנים, במקום שהיהודי הגיע אליו, סבלו אותו כל עד הביא תועלת ודאית למדינה. ואילו ברגע שהיהודי החל להפריע לאוכלוסיה הילידה, מייד קמו להילחם בו: לחצוהו, החניקוהו, שדדוהו, גרשוהו וכו' וכו'. והוא הדין ברוסיה. כל עוד סייעו יהודי רוסיה בפיתוח הקפיטליזם, סבלו אותם; ואילו ברגע שנעשו מתחרים, התחילו רודפים אותם כאילו היו האנשים המסוכנים ביותר למדינה. ממשלת רוסיה יודעת להפליא עד כמה היהודים מוכשרים יותר משאר התושבים מהבחינה התעשייתית. לפיכך, וכדי למנוע תחרות קשה מצדם בבורגנות הזעירה הרוסית, התחילה ממשלת רוסיה לרדוף את היהודים ולגרשם מהערים הגדולות, לאסור עליהם לשמש כמוזגים, מלווים-בריבית וכו'.
ממשלת רוסיה עושה זאת, כפי שקובעים חוקיה, משום שהיהודים מנצלים כביכול את העם יתר על המידה; אולם, האם הקולאק או המוזג הרוסי טובים יותר? האין הללו מוצצים את דמו של עמם? – ראיה לדבר, שהיהודים מגורשים מהערים הגדולות משום התחרותם בבורגנות הזעירה הרוסית, משמשת העובדה שהתעשיינים והסוחרים הגדולים היהודים רשאים לדור אפילו בפטרבורג גופה, שבה שוכן אל-הארץ בכבודו ובעצמו.
כישועה ממצב בלתי-נעים כל כך, מצאו ליהודים בתור מקום מקלט את "פלשתינה הקדושה", שלדעת היהודים הם זכאים לחיות שם משום שבה קבורים אבותיהם אשר בילו בה כמה שנים של אושר. מובן הוא, ואין זה פלא, שהעם היהודי האומלל נופל בפח הזה: בקרבו פועם הרצון להשתחרר סוף סוף מההתעמרות בו, הנמשכת זה אלפי שנים; הוא מאמין, שפעם יבוא "המשיח" ויוליך את כל היהודים לפלשתינה, ורק אז יתחיל לחיות חיי-אנוש ראויים לשמם. והנה בדיוק נמצאו לו מנהיגים מתאימים – "הפלשתינאים" [הכוונה כמובן היא לציונים].
אולם אילו יכול היה העם היהודי האומלל להתבונן מקרוב באימת החיים שמכינים לו שם, אין ספק ששוב לא היה חולם עליהם.
אפשר היה לאהוד תנועה זו, אילו לא הוכיח הניסיון בן אלפי השנים, שאין פינה בעולם שבה לא קידם היהודי בבואו אליה את התרבות, ואף-על-פי-כן לא הכירו בזכותו החוקית להישאר במקום כאזרח שווה-זכויות. מי יגיד, כי בפלשתינה לא יחזור אותו מעשה. אפשר היה להסכים לרעיונם של ה"פלשתינאים" אילו ניתן היה להעביר את כל היהודים לפלשתינה ולהנהיג בקרבם שוויון, אחווה וחירות כללית במלוא משמעותה של מילה זו; אז היינו יכולים לומר, שיחדל אביון והכל יחיו חיי אושר במידה שווה.
אולם נשאלת השאלה, האם יכולים היו ה"פלשתינאים" להגשים דבר זה גם אילו רצו בו? – כדי לקבל תשובה על כך, נפנה-נא לתולדות האנושות.
בכל ההיסטוריה אנו רואים, שהמלחמה בין בני האדם מתחוללת מחמת הקניין הפרטי, כלומר, סיבת המלחמה היא באי-השוויון הכלכלי. נשאלת איפוא השאלה, לאיזה שוויון אפשר לצפות בפלשתינה, אם גם שם – כמו כאן – מקנה הכסף לאנשים את מעמדם בחברה: העשיר יותר בכסף, הוא גם עשיר יותר בקרקע, הממלאת שם, צריך לומר, את התפקיד העיקרי. אדם בעל הון גדול יכול לרכוש שם שטחי-קרקע נרחבים, ואילו אדם בעל הון קטן, או חסר כל הון, יגווע שם ברעב ויסבול אולי יותר מאשר ברוסיה. כן, רבותי, אם "הפלשתינאים" מודים שגם שם יתקיים אותו סדר קפיטליסטי, אותם בתי-החרושת, אותה שיטת תעשייה, כל מה שאנו רואים כאן, הרי נשאלת השאלה, איפה וממה תצמח ישועה ליהודי העני?
למען יובהר הדבר יותר, עלינו לדמות לנו את היחסים שבין העבודה השכירה לבין ההון. אם בארץ כלשהי מופיע הון ייצור, דהיינו ייצור תעשייתי, אי אפשר לו בלי פועלים שכירים, כדי שיוכל לנצלם. להון כדאי יותר, שהפועלים הם עניים ונבערים; אז הפועלים נוטים יותר להסכים לכל התנאים שקובע ההון. מכאן העניות והפגעים מזה, וצבירת הון מופלגת מזה.
ברור שהיהודי שיבוא לפלשתינה (למדינתו שלו, כפי שהוא חולם לו), ימצא שם אותה מפלצת-אימים, שצריכה לטרוף מאות-אלפי חיי אדם לשם קיומה. אם בפלשתינה יהיו בנות-ישראל שנידרדרו, כמו ברוסיה; אם יימק שם היהודי בבערות בדיוק כמו כאן, נשאלת השאלה, האם יש – או עתיד להיות – איזשהו הבדל בין מצב היהודים פה למצבם שם. ברור שאין כל הבדל כזה, מלבד זה שבפלשתינה ירכבו על היהודי אחיו-לאמונה, ואילו על פני כדור הארץ כולו, משתמש ביהודי כל מי שרוצה; אולם האם יהודי הרוכב על גבו של יהודי מכביד פחות מכל אחד אחר הרוכב עליו?
המוני הפועלים הדלים שם, אם יעזו לדרוש מאת בעל ההון היהודי את זכויות האדם שלהם, הסבורים אתם שלא יעמידו להם אותו גרדום כמו אצלנו ברוסיה? האם בעל ההון היהודי לא ישתדל להיפטר מהפועלים המטרידים, כמו בכל מקום אחר?
ואם כך הוא, אם כל זה נכון, במה מצטיינת פלשתינה משאר הארצות? בקיצור, אינה מצטיינת במאומה. דוגמאות נוכל למצוא לנו אצל הבורגנות היהודית כאן ואצל האומנים היהודים כאן. מי מאיתנו אינו יודע כיצד הם נוהגים באנשים המשועבדים להם? האם בפלשתינה יהפכו את עורם או ייטיבו את מעשיהם? אם כך, היכן הוא העתיד המאושר שמנבאים ליהודים בפלשתינה? – איננו ולא יהיה.
עתה נשאר עוד להשיב על שאלה אחת. אם בפלשתינה רע, וכן גם ברוסיה, מה איפוא יוכל לעשות העם היהודי הדל? כיצד ישתחרר ממצב ללא-נשוא זה? התשובה פשוטה: אם קיים אצלנו, היהודים, אותו קפיטליזם כבשאר המדינות, ואותו פרולטריון כבכל מקום, צריכה גם המלחמה בין הפרולטריון והבורגנות אצל היהודים להיות אותה מלחמה.
אירופה המערבית עשויה לשמש לנו דוגמה. שם, לפני רוסיה, הקדימו הפועלים להתאחד ולייסד מתוכם חוגים, תחילה קטנים, שהלכו וגדלו מאוד עם צמיחת התעשייה ועם התפשטות הפרופגנדה בין הפועלים. לבסוף קמו מחוגים אלה אגודות גדולות, שכבר יש להן כיום צירים בפרלמנט.
באותו אופן צריכים להילחם גם היהודים. אשר למלחמה בהון העומדת לפנינו, צריך, קודם כל, שיהא ברור לכל אחד מאיתנו שתפקיד חייו הקדוש של כל פועל בעל הכרה אינו בכך שימלא את כרסו ככל האפשר, אלא שכל אחד מאיתנו יעשה כמיטב יכולתו משהו למען אושר האנושות, ובכל מה שנעשה במובן זה, נביא תועלת רבה לדורות הבאים.
אין אנו יכולים לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין לעזרה משמים: שחרורנו ותשועתנו תלויים בנו בלבד. כל אחד חייב, לפי האפשר, להתאמץ וללמד את עצמו ואת זולתו, ולעזור בדרך זו להקים תחילה לפחות חוגים זעירים. ואילו חוגים אלה יתנו לנו ברבות הימים אפשרות מלאה להתאחד ולהיות לחברים במפלגת הפועלים העולמית, הגדולה והלוחמת, הפועלת מתוך סולידאריות, וסופה להגיע לזכויות אנוש. אז יקומו חירות אמת, אחווה ושוויון בשביל האנושות כולה, ובכלל זה היהודים.
אין עוד להטיל ספק בניצחון הפועלים לעתיד. ההיסטוריה מוכיחה לנו עד כמה רעוע סדר-החברה, שבו עלולים למות בני אדם מרעב על מפתני המותרות. אנו היהודים, אל לנו ליפול ברוחנו ולהתבייש בהשתייכותנו ל"גזע היהודי הבזוי". ההיסטוריה של היהודים נותנת לנו את הזכות לכך. יש לה גם דפים מזהירים משלה: לא היתה בעולם אף אומה אחת, שדמתה לאומה היהודית ביכולתה למות בגבורה כזאת למען אמונתה. אף אנו, בני הדור הצעיר, הבה ניקח לדוגמה את אבות-אבותינו ונגלה את גבורתנו במאבק לשחרור האנושות!
(1 במאי 1892)
[דפים אדומים מס' 6. תוכן העניינים. הפרק הקודם: נאום של פועל מאת אברהם מרדכי (מוטל) מייזל; הפרק הבא: היהודי הלא-יהודי מאת אייזיק דויטשר]