אחיות יקרות ואחים יקרים!

כולנו התכנסנו היום לחוג את חגם הכל-עולמי של הפועלים, בהתאם להחלטה שנתקבלה לפני שלוש שנים על ידי נציגיהם של פועלי כל הארצות הנאורות, בהן שורר חופש גמור, שם שוקק וגועש הכל ביום ה-1 במאי; כל אחיותינו ואחינו, נשים וטף, נער וזקן, צועדים בגאון ובשירה לאורך הרחובות בליווי נגינתם הם, כשדגליהם מתנוססים וליבם הרונן מתנחם על סבל העבר הקשה ומלא תקווה לעתיד המאושר. ביום הזה רועדים הבורגנים כשהם אחוזי-צמרמורת; הם מבינים שהנה-הנה... חיש-חיש יסגרו להם את עיניהם לעולם ועד, את עיניהם החמדניות שאינן יודעות שובעה.

חג זה מוסיף כוח לפועלים במאבקם, מרומם את רוחם ומעודד אותם בשאיפתם להתקדמות האדם. עתה קוצרים הם את היבול שזרעו בדמעה מרה במשך שנים ארוכות; עתה משתמשים הם במדע, שהאיר את המאה ה-19, כדי לשחרר את המוני הפועלים השכירים המדוכאים ולהיהפך לבני אדם עצמאיים. עתה הם צועדים, כאילו בדרך סלולה, אל  אושרה של החברה האנושית כולה, כלומר – אל ביטולם של הקניין הפרטי והחלוקה למעמדות, אל עקירתה של השנאה בין העמים, אל מלכות "החופש, השוויון והאחווה"!

הם מאורגנים וחותרים להשגת זכויות מדיניות; זה מחנך את האנושות ומכשיר את האופי למשטר העתיד. הם פועלים בהדרגה, ללא קפיצות דרך, כי קנו את ניסיונם במחיר נחלי-דם ודורות של עמל.

כעת תובעים הם יום עבודה בן שמונה שעות. תועלת הדבר היא, ראשית כל, שבמשך שמונה שעות מייצרים פחות תוצרים, ואילו צריכת המוצרים עולה בתנאים של יום עבודה בן שמונה שעות. לפיכך, חיל המילואים של הפרולטריון – שחייו נהרסו, כחיי היהודים שגורשו ממוסקבה, ועל שום כך מוריד הוא את שכר עבודתם של שאר הפועלים – חיל מילואים זה, אף הוא יקבל עבודה. כעת משול העולם כולו לקרקס רומאי: הבורגנות יושבת בכורסאות וחוזה בלודרים המתגוששים בזירה, עד אשר יכרע אחד מהם לרגלי האחר... הלוא זה חיל המילואים, המבקש לתפוס את מקומם של הפועלים המועסקים!

שנית, לכשיונהג יום עבודה בן שמונה שעות, יהיה לפועלים יותר פנאי, אותו ינצלו להשכלה עצמית ויבינו שכל בני האדם הם שווי-זכויות. אדמה אחת נושאת את הכל, שמש אחת זורחת לכל, הכל נושמים אוויר אחד, ולכן אין בספר-החוקים האנושי, הוא המצפון, כל מקום לאפליה בין עשיר לעני. אז ייטיבו הפועלים להתארגן, יקימו גייסות וילמדו לאחוז בחרב המדע שתגדע עד היסוד את העולם הישן, עולם של גבולות, בכי, עוני, מחלות, בערות ואמונות-הבל. אז יימחה כתם העבדות וייכון עולם של אושר ואהבת אדם, עולם שבו ירגיש כל אחד שהוא בן החברה האנושית. בערותו של העולם הישן מנעה מבני האדם להתפתח, אולם אז מוט יימוט העולם הישן על כל פראותו. אוי לאלה שיחשבו כי המון הפועלים צריך לסבול, להתענות, להתייגע ולספק לקומץ אנשים תענוגות למיניהם!

וגם אנו היהודים, "הנתינים הרוסיים", מוותרים על חגינו שלנו ועל דמיונות שאין בהם ברכה לחברה האנושית; אנו מצטרפים אל שורות הסוציאליסטים והננו דוגלים בחגם, אותו השיגו בעזרת המדע ובכוחות עצמם, חג אשר יתקיים לעולמי-עד, משום שתכליתו היא לכרות עד היסוד את עמודי העולם הישן, שבו כאילו שואבים במשאבות את תמצית דמו של מעמד העניים, ולכונן על חורבותיו עולם של שלום לכל.

ואילו החגים שלנו, שהורישו לנו אבותינו, סופם שייעלמו יחד עם המשטר הישן. דעתנו היא, שלא אל ולא שטן עשויים לשחרר את ההמון המדוכא מעול השיעבוד המכריע אותו לארץ; רק המדע והמרץ האנושי, בכוחם להוציא מן החושך לאור החיים.

אם כי ברוסיה נרדף העם על כל צעד בדרכו להשתחררות ממצבו הרע, הרי הממשלה מבינה שהמשטר הקיים יתמוטט במהרה ושכל אוכלי לחם-חינם ייאלצו לוותר על התענוג למצוץ את דמו של מעמד הפועלים. ימתק למצוץ כעלוקה את דם הזולת כשאין הקורבן מגלה כל התנגדות; אך כאשר יאמרו הפועלים הדלים, או אף כל המון המדוכאים "לא ולא! איני רוצה!" – או אז רע ומר יהיה לטפילים. לא לשווא מתאמצים הם להחזיק את העם בחזקת מכשיר קהה; לא לשווא עמלים הם במיטב יכולתם במוסדות החינוך כדי לעקור משורש כל תכונה טבעית טובה של תלמידיהם, ומפטמים את מוחותיהם בדת, במלחמות, בכתפות-קצינים; לא לשווא מפתים הם את העם להאמין שצריך להשתחוות לעגל-הזהב ומשחיתים את שכלו של האדם. הם משחקים בכל המון המדוכאים כבבובה, ואך יפנה מישהו אל העם בדברי-אמת, מייד יעשו כל מאמץ כדי לכבות את הניצוץ. ואילו על השאלה, על שום מה נפרעים הם באכזריות כזאת, תשובה אחת בפיהם: באונייה צריך לציית לקברניט.

אור המדע של המאה ה-19 מראה לנו את הדרך. המדע נוהג באונייתנו כקברניט מנוסה, נבון ומרחיק-ראות. כאם אוהבת יישאנו המדע, בריאים ושלמים, ויעבירנו בים של דמעות וצער לארץ החיים.

אשרי האיש שרוחו לא ייפול וליבו לא ייחרד לקול רעם התותחים ולברק חרבות האויב, ואף לא בשעה שהסער מאיים לקרוע את מפרשי הספינה הדלה! איש כזה מופיע תמיד בגלוי ואומר דברי אמת דרך חירות; לא ירתיעוהו בתי הכלא והמבצרים, לא סיביר, לא מכרות ולא רובים טעונים, אף לא המוות עצמו. ירעימו הם בתותחים כאוות נפשם, ימטירו עלינו מטר כדוריהם – כיוון שלבשנו שריון של אנושיות וחגרנו את נשק המצפון, נעמוד כחומה בצורה אליה יתנפצו פגזים, יישברו חרבות, ולבסוף יתעייפו אף מלאכי החבלה מלרדות בנו ומלכבול אותנו בכבלים.

הרבה דוגמאות לכך רואים אנו בחוץ לארץ. אולם גם למען אושרה של רוסיה כבר נפלו קורבנות לרוב: האדמה שעליה דורכת כף רגלנו רוותה דם ודמעות של רבבות אחינו ואחיותינו. שום מכשול לא הרתיעם ממאבק – לא הרים, לא תהומות, לא מרחקים, לא עבודה מפרכת ואף לא אויבים מטילי אימה; הם נלחמו עד יום מותם ונפחו את נשמתם למען ההמון המשועבד.

עלינו לזכור את המאורות המזהירים, כמו ז'ליאבוב, שהפקירו את גופם להתעללות האויב, בקורעם את מסווה הרמייה מעל פניו של "אבא-צאר". ברם, נשמותיהם צרורות בחיינו, ורוחם תחיה ותפעל עד אשר יתבצר סדר דברים חדש. האומנם אין אוכלי-האדם הללו מבינים, כי ככל שיתאמצו לכבות את הניצוץ, כן ימהר להתלקח ללהבה גדולה, וכי במקום לוחם אחד שנטרף בכפם יבואו עשרות לוחמים חדשים?

[אנדריי ז'ליאבוב – מהפכן רוסי, ממנהיגי מפלגת "רצון העם" ("נארודנאיה ווליה"). יומיים לפני ההתנקשות המוצלחת בחיי הצאר אלכסנדר ה-2, ב-1881, נעצר. תבע שיצרפוהו אל הנאשמים בהתנקשות, שעימם הזדהה ומקרה בלבד מנעהו מהשתתפות במעשם. מבוקשו ניתן לו, הוא נידון למוות והוצא להורג.]

ההיסטוריה והקִדמה צועדים קדימה. אין זה חזון-שווא ותוחלת כזב: ההיסטוריה מורה לנו שמשטר אחד יוצר את משנהו. כך למשל, חרף טענותיהם של גדולי העולם העתיק (שאין בכוח האדם לבטל את העבדות, משום שמשטר העבדות עוצב כביכול על ידי הטבע עצמו), עשתה הקִדמה את שלה: העבדות נעלמה, שלא כדעתם של אותם גאונים. ואשר למשטר הקפיטליסטי הקיים, מסביר לנו מורנו מרכס שהקפיטל נבט בתקופת הפיאודליזם. ואילו כעת, כלשון מרכס, כאשר תתבקע קליפת המשטר הרכושני הקיים, ייחשף גרגיר הסוציאליזם ויצמח ויגדל. ואנו רואים שאמנם כן הוא: רעיונות הסוציאליזם נפוצים כבר על פני כדור הארץ כולו ובארצות רבות הם אף הופיעו במלוא זוהרם; בכל ארץ לפי ההיסטוריה שלה: כאן הנצו ניצני הסוציאליזם, שם הוא צומח וגדל, ובמקום שלישי כבר הגיע למלוא פריחתו.

האומנם יש בכוחם של הבורגנים השפלים לעצור בעיני-הבשר שלהם את מהלך מאורות השמים? לאו! ואילו הם חולמים לקטול את נפש האדם, גיבורי חיל מגוחכים שכמותם! לכבול את הרוח – זה חפצם! הלא קרן אור אחת דיה לקרוע את מסך הצלמוות!... אישים כז'ליאבוב יישארו לעד בדפי ההיסטוריה הרוסית, כראשוני גיבוריה. לא בדיו נרשם הדבר, אלא בדם ליבם. מעשה ה-1 במארס העיר רבבות אנשים משנתם העמוקה. הוא אף הוכיח שהצאר אינו משיח-אלוהים: המלאך-הגואל לא הועיל לו במאומה.

אפילו פוסעים אנו כעת על גוויותיהם של הקורבנות שנפלו למען שחרורה של רוסיה, אפילו נאלצים אנו אף כעת לשלם מדי יום ביומו מחיר יקר בעד העניין הזה, אל לנו – הפועלים הרוסים – להירתע, אל לנו לפחוד! וכך עלינו לפעול: ללא מורך-לב, בהתעלמות מסכנה, בלי שים לב לאויבים, בשכחת עצמנו! בסופו של דבר, ההיסטוריה תסדיר את הכל, ושמות האינקביזיטורים שהתייצבו לשטן לנו יירשמו לדיראון עולם. אמנם נמצאים אנו עתה בתוך ביבר, ובתעותנו בליל אפלה מגיע לאוזנינו ממרחקים ילל כלבים; אף-על-פי-כן יודעים אנו אל-נכון שבמרחק מה מצוי מקום נושב, משכנם של סוציאליסטים, שם ניתן לבני אדם לחיות באושר גמור. עלינו רק למצוא מוצא מן הביבר, ונגיע למקום ההוא. אל נפחד מכלבי השרשרת: בוודאי לא היו נובחים לולא פחדו מהמקל. נגלה איפוא מרץ! כל צעד קדימה מקרב אותנו אל מטרתנו. אם כי רובנו משוכנעים שהסוציאליזם בוא יבוא, או שאנו הגע נגיע אליו, בכל זאת הכרח הוא שאנו עצמנו נגלה מרץ; שכן אנו יודעים שהסוציאליזם יבוא לא בדרך נסים ונפלאות: תורת הסוציאליזם לא תרד מן השמים להר סיני בקולות וברקים וכאש לוהטת. כדי להנהיג את הסוציאליזם בעולם כולו, לא יופיע בבוקר לא-עבות אחד משיח רכוב על חמור לבן; הסוציאליזם הולך ובא לאיטו! ברם, לא יספיקו אלף לילה ולילה כדי לתאר את הסוציאליזם העולה ומתגלה במלוא יפעתו מנבכי המשטר הקיים המאוס.

ובכן, למעשים. כל העולם התרבותי מתקדם ומתקרב אל משטר העתיד. רק רוסיה היקרה שלנו עודנה די רחוקה ממנו. פעילות האינטליגנציה למען רעיון הסוציאליזם לא זכתה להצלחה מזהירה, כיוון שהאינטרסים שלה חסרו שורשים עמוקים בחיים החומריים. אולם כיום, כאשר זזים הפועלים, ודאי שלא יפלו דברי האינטליגנציה על קרקע צחיחה. אנו צריכים איפוא, בכוחותינו הצעירים, ליישר את המסילה. בראש ובראשונה עלינו לחנך את כל אחיותינו ואחינו, להסביר להם ששחרורו של כל פועל יחיד יבוא עם השתחררותם של ההמונים כולם. אבל לנו, ברוסיה, מפריע קודם כל הדבר, שאין אצלנו חופש של עיתונות, אסיפות וארגון. לכן צעדנו הראשון צריך להיות השגת חוקה.

וכיוון שאנו מהווים מעמד נפרד בעל אינטרסים מיוחדים, דרושים לנו בבית-הנבחרים נציגים משלנו, לאמור – אסור לנו להיות ככבשים עיוורות, שנוהגים בהן ככל שעולה על הדעת. אין לנו לבטוח אלא בנו עצמנו. האומנם נבטח בכוהני הכלכלה המדינית, שטוענים שהמשטר הקיים – השולל מאיתנו את כל פרי עמלנו המפרך – הוא הטוב שבמשטרים? או שמא נבטח בכוהני הדת המנחמים אותנו בתקווה לעולם הבא, ולפי שעה הם ממלאים בעולם הזה את כרסם השמנה על חשבוננו? או נבטח בטפילים, הדשים את בשרנו והמוצצים את דמנו? כלום מכל אלה יבוא עזרנו? לא ולא! אסור לנו לסמוך על כנופיית שודדים וליסטים אלה...

אנו בלבד מהווים את חומר הבניין להיכל הקודש של העתיד; מאיתנו ייצא האור בשביל כל אחינו ואחיותינו, הנולדים ומתים כתולעי-עפר בטרם טעמו טעמה של חדוות העולם. נבעיר-נא לפיד ונישא אור להמוני הנדכאים, שהם חשובים כמתים בטרם חיו! נצרוב בלפידנו זה את עיניהם של אוכלי-האדם, יעמיק-נא ריח החריכה לחדור לחיק האדמה ויישא נחמה לקורבנות חפים מפשע, שאת נקמתם אנו נוקמים באוכלי-האדם ששפכו את דמם כמים על חטא מאבקם למען החופש, השוויון והאחווה!

נפקח את עינינו ונשטוף את כתם העבדות; ניאבק בעוז גיבורים למען אומתנו ולמען האנושות כולה! נניף ברמה את דגלם האדום של הפועלים, עליו רשומים הדברים שהדהדו ונשמעו בעולם כולו מפי מורנו המהולל והגאוני, קארל מרכס זכרונו לברכה:

פועלי כל הארצות, התאחדו!

(1 במאי 1892)

‏‏

[דפים אדומים מס' 6. תוכן העניינים. הפרק הקודם: נאום של פועלת מאת ילנה גלפאנד; הפרק הבא: נאום של פועל מאת ראובן גרשובסקי]