אוזניים לנו ואנו שומעים, עיניים לנו ואנו רואים:
ההסכם המשולש שנחתם בוושינגטון, בין האדונים בגין, אל-סאדאת וקארטר, נועד לייצב סדר פוליטי חדש באיזור, שבו תשחקנה ישראל ומצרים, בניצוחה של ארצות-הברית, את התפקיד העיקרי.
מוח לנו ואנו מבינים:
הסדר הפוליטי החדש נועד לשמור ולהגן על הסדר החברתי הישן.
פירוש הדבר: פועלי האיזור ופלאחיו ימשיכו לשאת את עול הניצול על צווארם; ואילו הרווח, פרי עמלם, ימשיך לזרום לכיסי מנצליהם, הלוא הם המעמדות השליטים בכל אחת ממדינות האיזור.
ב-1 במאי 1979 אנו מפגינים ‒
- נגד משטרי הניצול !
- נגד המנצלים!
- נגד הבורגנים והפיאודלים, ונגד פטרוניהם האימפריאליסטים שמעבר לים!
- נגד הבריתות שלהם, נגד החוזים שלהם, נגד ההסכמים שלהם ונגד ה"אוטונומיה" שלהם ‒ למען שלום צודק, שיתבסס על כיבוד מלוא זכויותיהם באנושיות והלאומיות של בני העם הערבי הפלסטיני!
- למען שוויון מלא בין שני עמי הארץ ‒ העם הערבי-פלסטיני והעם היהודי-ישראלי!
*
בעלי ההסכם המשולש חוששים, פן ינסו ההמונים המנוצלים והמדוכאים להרוס את הסדר החברתי הישן, כדי לבנות תחתיו סדר-חברתי חדש.
ה ם מ פ ח ד י ם מ ן ה מ ה פ כ ה ה ס ו צ י א ל י ס ט י ת.
לכן נמנו וגמרו לעשות יד אחת, כדי לדכא כל מאבק מהפכני ביד נטויה ובזרוע חזקה, מצוידת במיטב כלי הנשק Made in U.S.A.
לא לחינם חוזרים ומשננים בגין ואל-סאדאת באוזני קארטר, כי אין כמוהם נכונים להגן על "המערב", לשמור על האינטרסים של "העולם החופשי" ולשמש בלם נגד "החתרנות הקומוניסטית". הריב ביניהם מתנהל סביב שאלה פשוטה אחת: מי מן השניים ישמש כשוטר-בכיר, ומי כשוטר-זוטר, בשירות האימפריאליזם. במילים אחרות: מי יהיה השריף ומי יהיה סגנו.
השריף וסגנו שונאים את המוני העם ויראים מפניהם, כשם שהשריף וסגנו בסרטי המערב-הפרוע שנאו את האינדיאנים. כאז כן עתה חוששים הם, ש"האינדיאנים" יפשטו לפתע ברחובות העיירה, ישתלטו על תחנת השריף, ישחררו את חבריהם הכלואים, יפתחו את מחסן הנשק ויטלו מכל הבא ליד, יעלו באש את הבנק המקומי, יטמאו את הכנסיה… והעיקר: ישתלטו על החוות החקלאיות, על בתי המלאכה, על בית המלון, על החנויות, על מכרה הפחם, על תחנת הרכבת ועל מגדל הקידוח שבפאתי העיירה.
שנאתם ופחדם של בגין, אל-סאדאת וקארטר מפני המוני העם הובלטו בשעה שניהלו ההמונים האיראנים מאבק-גבורה נגד מישטר הדמים של השאה. כל השלושה היו בעלי-בריתו של השאה, מי בגלוי ומי בסתר. כל השלושה סייעו לו והסתייעו בו. כל השלושה ביכו את מר גורלו.
קארטר תמך בו עד לרגע האחרון, בגין שמר על הקשרים הסמויים עימו, עד שנותקו בידי ההמונים האיראנים, ואילו אל-סאדאת קיבל אותו ב"כבוד מלכים", אחרי שהושלך כבר לפח האשפה של ההיסטוריה.
ב-1 במאי 1979 אנו מפגינים את הסולידאריות שלנו עם המוני העם האיראני, במאבקם נגד מנצליהם ומדכאיהם מבית ומחוץ.
*
בעלי ההסכם המשולש מתכסים באיצטלה של עושי-שלום. למה?
כי הם יודעים שהשלום הוא משאת-נפשם של המוני העם בכל אתר ואתר. שהרי המוני העם הם הנושאים האמיתיים בעולה של כל מלחמה. המוני העם הם הראשונים ‒ ומעשה היחידים ‒ המהדקים בעת מלחמה את חגורתם. המוני העם הם הראשונים ‒ ולמעשה היחידים ‒ המקיזים בה את דמם ומשלמים בעבורה בבריאותם ואף בחייהם.
ואילו אנו ‒ קומוניסטים, סוציאליסטים, בני-הכפר ואחרים ‒ הנאבקים למען שלום צודק, המבוסס על כיבוד זכויות הפלסטינים, ממשיכים כתמול-שלשום, כאילו בגין, אל-סאדאת וקארטר פועלים בעולם אחר, רחוק.
לא השכלנו לבנות אחדות-לוחמת של כל הכוחות, שחרתו על דגלם את המאבק נגד האימפריאליזם, נגד הציונות ונגד המעמדות המנצלים השולטים בעולם הערבי.
תחת זאת שקועים אנו בפירוד ופילוג עמוקים, מלווים האשמות-שווא, השמצות והחרמות. מי שהשתתף בעצרות יום-האדמה בדיר-חנא, בכפר-כנא ובטייבה, ראה במו עיניו כיצד האשמות-שווא הופכות להתכתשויות, השמצות הופכות לתגרות והחרמות ‒ למהלומות.
כדי לקדם את השגת האחדות הלוחמת של הכוחות המהפכניים והדמוקרטיים ‒ למפלגותיהם, אירגוניהם ותנועותיהם ‒ יש לחדול לחלוטין מהשמצות והחרמות ולפתוח דף חדש: ללבן ולהבהיר את העמדות הפוליטיות של כל אחד מן השותפים הפוטנציאליים, במגמה למצות את המשותף ולפעול בצוותא.
הדבר אפשרי. הדבר חיוני.
הנהגת רק"ח, למשל, יכולה לתרום תרומה מכרעת בכיוון זה, בהיותה הכוח הגדול ביותר, המלכד בשורותיו ערבים ויהודים כאחד. אך לשם כך עליה לחדול, לדעתנו, מן הנוהג הנפסד לחרף ולגדף אירגונים אחרים ‒ כגון בני-הכפר ו"מצפן".
בגילוי-דעת מטעם הוועד האזורי של רק"ח במשולש, שהופץ כמה ימים אחרי יום-האדמה, אנו מכונים בתואר "אינפנטילים שמאליים" ואילו בני-הכפר זוכים בתווית של "בוגדנות גלויה". אנשי מצפן ובני-הכפר גם יחד מתוארים כ"אגרופו השמאלי של אמנון לין", כ"זוהמה" וכ"מחלה ממאירה".
סגנון כזה אינו תורם להשגתה של האחדות הלוחמת, אלא מרחיקה ומחבל בה. הוא מבטא גם גישה של אני-ואפסי-עוד, השוללת את זכות קיומם של אירגונים לאומיים-פלסטיניים, כבני-הכפר, ושל אירגונים סוציאליסטיים-מהפכניים כגון מצפן.
לדעתנו לא רק המפלגה הקומוניסטית ראויה לביקורת וזקוקה לחשבון-נפש. תחת שבט הביקורת יש להעמיד גם גישות ומגמות אחרות, שקנו להן אחיזה בשורות בני-הכפר ובכמה אירגונים שמאליים.
כוונתנו, למשל, לאנטי-קומוניזם (היונק, אגב, מן הלאומיות ומן הדת), לכיתתיות מתנשאת, לסטרטגיה המכוונת להרס המפלגה הקומוניסטית ולתפיסת מקומה, לגישות נציונליסטיות המטיפות להפרדה בין יהודים לערבים וכו'.
*
חרף כל אלה לא נאמר נואש.
ב-1 במאי 1979 אנו קוראים את המוני הערבים והיהודים בישראל להתלכד למאבק ‒
- למען השלום!
- למען הדמוקרטיה!
- למען הסוציאליזם!
האירגון הסוציאליסטי בישראל ‒ מצפן
1 במאי 1979
(כרוז זה מופץ בשתי שפות: בערבית ובעברית)
