הראיון של סיני פתר עם עודד פילבסקי
התפרסם בגיליון אפריל 1979
של כתב העת "במרחב" בעריכת מקסים גילן
בשלל התגובות הפוליטיות להסכם השלום, בישראל ובשטחים, לא נעדר קולה של קבוצת "מצפן" האנטי-ציונית. "האירגון הסוציאליסטי בישראל", הזעיר, שמספר חבריו ואוהדיו אינו עולה על כמה עשרות איש ואשה, זכה לא מכבר במקום מיוחד בתודעת ישראל. "מצפן" התפרסם כסמן שמאלי ואנטי-ציוני של הקשת המדינית בארץ. חבריו, המפיצים בעקביות את פרסומיהם בעברית ובערבית, מאז תחילת שנות ה-60, עברו תהפוכות רבות ופילוגים אירגוניים לא מועטים. באוגוסט 78' פרסמו חברי "מצפן" את עקרונותיהם המדיניים המחודשים בהם נאמר, בין השאר: "כחלק מן המאבק למען מהפכה כזו [סוציאליסטית, באזור כולו] מנהל "מצפן" מאבק למען הפלת המשטר הציוני וביטול כל המוסדות, החוקים, התקנות והנהגים עליהם הוא מתבסס".
בגיליון האחרון של ביטאון הקבוצה ("מצפן", פברואר/מארס 1979), פרסמה המערכת את השורות הבאות: "אנו, כסוציאליסטים מהפכניים, איננו רואים כל צורך להתנגד לנורמליזציה בורגנית בחסות ארצות הברית, בין ישראל לעולם הערבי בכלל ולמצרים בפרט. זאת בתנאי שתובטחנה הזכויות האלמנטריות של הפלסטינים להגדרה עצמית ולהשתתפות שווה בתהליך האזורי הזה".
לאחרונה הופיע נציג האירגון, עודד פילבסקי, בדיון מדיני פומבי אותו ערכה חד"ש ("במרחב"/7). בכנס זה סינגר פילבסקי על "ההסדר הבורגני" וגילה התקרבות לעמדותיה של רק"ח ביחס לסכסוך. האומנם שינוי בקו האנטי-ציוני של האירגון? האם חלה התקרבות בין רק"ח לבין "מצפן" ובין האחרון לבין "בני הכפר"? על שאלות אלו ואחרות השיב עודד (עודיק) פילבסקי (47), ממייסדי האירגון ב-1962, שנה בה פרש עם חברים אחדים ממק"י – המפלגה הקומוניסטית הישראלית של אותם ימים. פילבסקי הוא יליד הארץ ואחיו של ח"כ מאיר פעיל. הוא עובד מזה שנים רבות כפקיד בחברת מכס. השיחה בינינו התקיימה בראשית מארס, ערב בואו של נשיא ארצות הברית לירושלים.
האם אתם מצדדים ב"שלום בורגני"?
מעולם לא התנגדנו לשלום הכרוך בהקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית, אלא שאנו משוכנעים שהקמתה לא תפתור דבר. אני רואה לפחות שלוש בעיות שתלכנה ותחרפנה –
(א) מצבם של בני העם הערבי־הפלסטיני בתוך ישראל יוחמר עם נסיגת ישראל לגבולות 67' (הקו הירוק). ייהוד הגליל יימשך ויתעצם. הדיבורים על גירוש הערבים מתחומי ישראל הם ביטוי למרירות הכרוכה בהתנגדות לנסיגה. דיברו על החזרת פליטי איקרית ובירעם – היום ברור שהעניין הזה מאתנו והלאה. כמו כן אני צופה החרפה ביחס השלטונות לפעילותן של קבוצות אנטי־ציוניות.
(ב) בעיית הפליטים הפלסטינים מ-1948 לא תיפתר, אלא תחריף. מצבם לא ייראה עוד כארעי, זמני ובר-חלוף, אלא כמצב של קבע, כ"פתרון" – לפחות בעיני כמה מהשותפים להסדר, אם לא כולם.
(ג) חוסר היכולת של המעמדות השליטים בחברה הערבית לבצע מהפכה תעשייתית בורגנית נוסח אירופה. השלום יעלה לבמה את הבעיות המעמדיות, ואני האחרון שיצטער על כך. לפחות מן הבחינה המעמדית, שלום בורגני הוא תרומה חיובית. על כן לא צריך כלל להיתפס לפאניקה ולעצבנות כשבעלי־הדבר מנסים ליישמו… המינימום ההכרחי כדי שנשלים עימו – הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בנוסח תוכנית רק"ח ושל"י ומתן שיווי-זכויות מלא לערבים הפלסטינים החיים בישראל.
האם פירושו של דבר, הכרה של ארגונכם בלגיטימציה של קיום מדינת ישראל?
במישור העקרוני מהפכנים סוציאליסטים הם אנשים ריאליים המכירים במציאות, ומציאות זו כוללת את המדינות, לרבות ישראל. הכרה כזאת אין פירושה עשיית העניין למטרת מאבק חיובית. אף סוציאליסט מהפכן בעולם לא ייאבק למען מדינה כלשהי, אלא נגד המדינה הבורגנית ולמען משטר מהפכני האמור לחולל את גוויעת המדינה כמוסד דכאני ונצלני. הפאשיסטים הם המקדשים את המדינה.
על אחת כמה וכמה אנו סבורים שאי-אפשר לקבל את המדינה הציונית הישראלית. כדי שהשלום יהיה בעל משמעות – יש לחולל שינוי פנימי שיבטיח שיווי-זכויות מלא ליהודים ולערבים. זה כרוך בביטול מוסדות כמו הסוכנות והקרן הקיימת… זו אכן תהיה מדינה בורגנית מתוקנת.
ובכן, ויתרתם על המטרה של פלסטין מאוחדת וסוציאליסטית.
חס וחלילה. גם היום אנו תומכים לא רק במדינה סוציאליסטית בפלסטין אלא במזרח-תיכון סוציאליסטי. כמובן, עם הזכות המלאה לכל העמים לקיום מדיני נפרד. אלא שזה לא עומד עתה על הפרק. על הפרק עומד שלום בורגני. כאשר ייכון שלום בורגני, הציונים המתונים ייכנסו ממילא לקונפליקט הולך ומחריף בין הציונות לבין הדמוקרטיה או הסוציאליזם שלהם.
האם חלו שינויים ביחסיכם עם רק"ח?
בתחום האידיאולוגי לא חל שום שינוי, אם כי באחרונה מורגש מצידם של אנשי רק"ח וחד"ש הרצון לקרב אותנו. הם חדלו להשמיץ אותנו, כפי שעשו בעבר ("סוכנים", "הרפתקנים", "חשישניקים" וכו'). הם טוענים, כי נתברר להם שאיננו נוקטים עמדות לאומניות בקרב הציבור הערבי. האמת היא, שכאשר מתחנו ביקורת על רק"ח, בשל סתגלנותה לממסד הציוני – לא עשינו זאת מתוך ערבופיליות, אלא על בסיס השקפה סוציאליסטית. מה שצריך להיות ברור הוא, שהשינוי לטובה ביחס אלינו חייב לכלול גם את בני-הכפר. אנחנו רוצים להאמין ויש לנו סיבה להאמין, שקיים ניסיון כן בכיוון הזה.
מה מידת מעורבותכם ומעורבות קבוצות שמאל אנטי ציוניות אחרות בקרב בני הכפר?
לנו אין קשרים פורמאליים עם בני הכפר. אנחנו מזמינים אותם לפעולותינו ומוזמנים בעצמנו להשתתף בפעולותיהם.
בעבר הצענו להקים חזית דמוקרטית למען "דה ציוניזציה" של ישראל. זו נועדה גם לאותם שאינם יכולים ליישב את הסתירה בין היותם ציונים לבין אמונתם בדמוקרטיה. מטרת "החזית" היתה, בין השאר, לאפשר לערבים הפלסטינים החיים בישראל קיום אוטונומיה תרבותית לאומית מלאה בתנאים של שיווי-זכויות מלא.
בעניין "התנועה הלאומית המתקדמת", אין לנו קשרים פורמאליים איתה. אני מתנגד למסמך שפרסמו, ולו בשל העובדה שאינו כולל אף מילה בזכות מאבק יהודי-ערבי משותף. זהו מסמך לא־אינטרנציונליסטי, שנכתב דווקא על-ידי קבוצה המכונה "פרוגרסיבית". כמובן, אנו שוללים את כל הצעדים המנהליים שננקטו נגד מחברי המסמך ונאבקים נגד דיכויים ורדיפתם.
האם אתם שוקלים היום הצטרפות לחד"ש?
אם חד"ש תציע לנו להצטרף – לא נדחה הצעה זו על הסף. נבדוק רק על בסיס איזה מצע. עקרונית לא נתעקש לכפות על אחרים דעה שאינה מקובלת עליהם. ייתכן גם שחילוקי הדעות לא יאפשרו שותפות כזו.
הבעיה עם חד"ש היא ההתלהבות שלהם להיפתח ימינה, עם נטייה אופורטוניסטית. היענות שלנו לפנייה כזו תהיה מותנית בפנייה דומה אל בני-הכפר. לא נסכים שהם יוחרמו. על כל פנים, אין לנו שום תסביך פרלמנטרי. אנחנו משוכנעים שהמהפכה באזור, ובישראל בכלל זה, לא תתחולל בפרלמנט אלא מחוצה לו. אך אם אפשר לקדם את העניין בפרלמנט – מדוע לא?
האם ההסכם הנרקם בין ישראל למצרים בתיווך אמריקאי הוא השלום הבורגני?
אחרי שאנואר סאדאת חשף את עצמו ברבים כ"שוטר אמריקאי" – איך יכול סוציאליסט לצדד בהסכם כזה? צריך לבדוק באיזו מידה יקדם שלום זה את בואו של שלום בורגני. לא צריך לצאת מיד לרחוב, כמו רק"ח, שעיקר התנגדותה טמון בעובדה שהשלום הזה הוא "שלום ללא ברית המועצות". אך אין מה להתלהב מן השלום הזה –- שאיננו אפילו "שלום בורגני".