לפני כארבע שנים הופיע ספרו-מחקרו של מריו אופנברג, "קומוניזם בפלסטינה: עם ומעמד במהפכה האנטי-קולוניאלית". הספר הופיע ב-1975 בגרמניה המערבית, בשפה הגרמנית, ועדיין לא תורגם לשפות אחרות. מריו אופנברג הוא איש "מצפן" השוהה כעת בברלין, שם הוא מלמד באוניברסיטה החופשית. להלן אנו מגישים לקוראינו סקירה שכתב פרד הולידיי על ספרו של אופנברג. הסקירה הופיעה לראשונה בכתב-העת השמאלי האמריקאי "מריפ", גיליון מס' 56 (כתב-עת זה מוצא על-ידי "המפעל למחקר ולמידע על המזרח התיכון"). פרד הולידיי הוא איש שמאל בריטי, שהתפרסם באזורנו בעקבות הופעת ספרו על התנועה המהפכנית בחצי-האי ערב, "ערב ללא סולטנים". ‏

 

מחקרו של מריו אופנברג על ראשית התנועה הקומוניסטית בפלסטינה הוא אחת מהעבודות המעטות, שהתפרסמו בשנים האחרונות סביב השאלה הישראלית-ערבית, הפורצות דרך חדשה מבחינה פוליטית ואנליטית. תיאורו של אופנברג מכיל חומר רב לדיון בשאלות פוליטיות ותיאורטיות עכשוויות רחבות יותר, אף על פי שנושא מחקרו מוגבל והוא מפסיק את תיאורו בסוף שנות ה-20. כל מי שמתעניין בעתיד השאלה הפלסטינית ובעתיד הסוציאליזם במזרח התיכון חייב לקרוא אותו, וניתן רק לקוות שתרגום אנגלי יאפשר לתוכנו להגיע אל ציבור קוראים רחב הרבה יותר.

‏שניים הם מקורותיו של הקומוניזם הפלסטיני: המקור האחד הוא פלסטינה עצמה, בתקופה שלאחר המהפכה הרוסית וייסוד המנדט הבריטי, והשני הוא הזרם הקומוניסטי בתוך תנועת הפועלים היהודית באירופה. הספר פותח בשני פרקי רקע קצרים על התנאים בהם צמח הקומוניזם הפלסטיני. הפרק הראשון נותן תרשים של המבנה הסוציו-כלכלי של פלסטינה לפני מלחמת העולם הראשונה; הוא מזהה את המעמדות השונים בחברה הפלסטינית תחת השלטון העות'מאני ואת התפוררות הכלכלה הפלסטינית הקדם-קפיטליסטית במאה ה-19.

‏הפרק השני מנתח את מדיניות האימפריאליזם הבריטי בפלסטינה ואת הסיבות האסטרטגיות שהניעו אותו לכבוש את האיזור לאחר 1917. בפרק השלישי נותן אופנברג תיאור מפורט של הפילוג שהתפתח בין ציונים לבין אנטי-ציונים באירופה. המנהיגים הבולטים של הציונות הפרולטארית היו באירגון פועלי-ציון. הם ניסו להסתנף לאינטרנציונל הקומוניסטי לאחר המהפכה הרוסית ולרכוש את תמיכת הבולשביקים לקולוניזציה הציונית בפלסטינה וכן את תמיכתם באירגון פועלים יהודי נפרד באירופה. הם ניסו להציג את התנועה הציונית כתנועת פועלים מתקדמת הפועלת להבאת הסוציאליזם למזרח התיכון, והכחישו את הלגיטימיות של הכוחות הלאומיים הערביים, שהיו בתהליך של התפתחות לאחר מלחמת העולם הראשונה.

‏בתחילה ניסה הקומינטרן בסבלנות למשוך את פועלי-ציון מעמדותיהם, וטען כי על הפועלים היהודים להצטרף למפלגות הקומוניסטיות כמו פועלים אחרים, וכי אל להם לראות בהגירה לפלסטינה פתרון לבעיית האנטישמיות. הדרך היחידה לפתרון בעיה זו היתה במאבק משותף של פועלים יהודים ולא-יהודים. ויכוחים אלה נמשכו ארבע שנים עד שבשנת 1922 נותקו היחסים; אז הוקיע הקומינטרן את פועלי-ציון באופן רשמי.

‏בתארו את פועלי-ציון מזהה אופנברג רבים מהטיעונים ‏ה"סוציאליסטיים" כביכול, אשר היטעו סוציאליסטים יהודים ולא-יהודים מחוץ למזרח התיכון, ואשר נפוצים גם היום. עניין מיוחד מעורר הדיון במייסד "הציונות הפועלית" בר ברוכוב. ברוכוב טען שהחברה היהודית מצטיינת בשתי אנומליות: היעדר טריטוריה והיעדר מעמד פועלים (התיאוריה של "הפירמידה ההפוכה"). המשימה היתה לתקן שני חסרונות אלה באמצעות בניית מעמד פועלים יהודי בארץ יהודית – במקרה זה, פלסטינה. עם זאת, ברוכוב לא עצם עיניו מראות כי בכך מעורבת תוכנית קולוניאליסטית, והוא לא היה דיפלומט שיסתיר זאת. כדי להצדיק מדיניות קולוניאליסטית זו טען ברוכוב כי התושבים הפלסטיניים המקומיים חסרים תרבות משלהם, וכי הם "חסרי יכולת לנהל מאבק לאומי". הם "יאמצו בקלות כל תרבות מיובאת שהיא מפותחת משלהם" (עמ' 54). מייסד הזרם השמאלי ביותר של הציונות ציין בבירור, יותר משאר האנשים, את האופי הקולוניאליסטי והאפלייתי הטבוע בציונות.

‏יותר מאוחר ניסו הציונים לטשטש את העובדה שבפלסטינה היו ערבים. זה ממש מרתק לקרוא את תיאורו של אופנברג על אותם פועלים שהגיעו לפלסטינה וניצבו בפני המציאות העובדתית שאילצה אותם לשים סימן-שאלה על הנחותיהם הציוניות. פעיל אחד כזה היה יעקב מאירסון, יהודי אוקראיני שהיגר לפלסטינה ב-1912. בקונגרס פועלי-ציון (וינה, יולי 1920) העלה מאירסון עליו את חמת יתר הצירים בכך שהוקיע את המפעל הציוני בפלסטינה, מפעל שנהג אפליה כנגד "ההמונים הערביים". על כך גורש מאירסון מהמפלגה כ"בוגד". מקרה אחר הוא מקרהו של יוסף ברגר, שהיה אחר-כך אחד הפעילים הבולטים של הקומינטרן במזרח התיכון. ברגר סיפר לאופנברג עד כמה היה מופתע, בהגיעו ב-1920 ‏לחיפה, למצוא את עצמו בארץ ערבית: עוד לפני שעזב את נמל חיפה כבר החל לפנות כנגד הציונות.

‏בששת הפרקים הנותרים של הספר מספק אופנברג תיאור מפורט של גידולו של שמאל אנטי-ציוני בתוך הישוב היהודי בפלסטינה, ושל יחסיו של שמאל זה עם מטה הקומינטרן במוסקבה מצד אחד, ועם התנועה הלאומית הערבית מצד שני. האירגון המוגדר הראשון היה מפלגת פועלים סוציאליסטית (מפ"ס), אשר הוקמה באוקטובר 1919‏ כתוצאה מפילוג בתוך הסניף הפלסטיני של פועלי-ציון. המפ"ס הפכה למפלגת פועלים סוציאליסטית יהודית (מפס"י), וב-1921 כינתה את עצמה בשם חדש: המפלגה הקומוניסטית היהודית. מפלגה זו עצמה התפלגה ב-1922 ‏למפלגה קומוניסטית פלסטינאית (פק"פ) ולמפלגה הקומוניסטית של פלסטינה; האחרונה היתה יותר אנטי-ציונית בעמדותיה, וסירבה להמשיך בפעילות ציונית, כפי שהמשיכה הפק"פ לעשות. ב-1923 התאחדו שתי המפלגות מחדש תחת השם מפלגה קומוניסטית פלסטינאית (פק"פ). ב-1924 הכיר הקומינטרן במפלגה כסניף שלו בפלסטינה.

‏חמש שנים של פילוגים ואיחוד מחדש נדרשו להופעתה של מפלגה קומוניסטית מוגדרת מפורשי פועלי-ציון. הולדתה של מפלגה קומוניסטית זו היתה הרבה פחות נקייה מהולדתן של מפלגות קומוניסטיות אחרות, אשר נוצרו מפילוגים ישירים בתוך מפלגות סוציאליסטיות אחרי 1917 ‏(כמו באיטליה ובצרפת) או מאיחוד של יסודות שונים להקמת גרעין קומוניסטי (כמו בארצות-הברית, בריטניה וסין).

‏דבר נוסף שאיפיין מפלגה זו היה היווצרותה כתוצאה מהתפתחות בתוך הישוב היהודי פנימה, גם אם התפתחות זו שיקפה את מעמדו של הישוב היהודי בפלסטינה, שהיתה ברובה ערבית. בנייתו של אירגון אנטי-ציוני זה באה דרך שרשרת של ויכוחים מוגדרים, שבמהלכם התנפצה אשליה ציונית או חצי-ציונית אחת אחרי השנייה ונדחתה הצידה.

‏הראשונה באשליות הללו היתה אולי הפשוטה שבהן: ‏האמונה שעם תום המהפכה הרוסית יפרוץ הצבא האדום דרך הקווקז וירד אל המזרח התיכון לייסד מדינה סוציאליסטית בפלסטינה. רעיונות מסוג זה דעכו מהר, כמו שהיה גורלם גם באירופה. ‏אז החלו להאמין, כי הפועלים היהודים הבאים לפלסטינה יהוו גורם מתקדם, או סוציאליסטי, שיוזרק לגוף הארץ. היו גם דיבורים על "דיקטטורה של האינטליגנציה היהודית על הערבים", או על הקמת מרכז פועלים קומוניסטי-יהודי בפלסטינה (זו היתה סיסמתה של המפלגה הקומוניסטית היהודית ב-1921, עמ' 214).

ב-1922 וב-1923 ‏הושפעה הפק"פ (לפני האיחוד מחדש) מתיאוריה שנודעה בשם "ישוביזם". בהתאם לתיאוריה זו יתחיל הישוב היהודי לפתח הבדלים מעמדיים בתוכו בתהליך גידולו, ויופיע פרולטאריון יהודי אשר יכרות ברית עם הפלסטינים כנגד ההון היהודי וכנגד האימפריאליזם הבריטי (עמ' 282). אופנברג מראה בבירור כי תיאוריה זו, עליה הגנו כמה אנשים כאילו היא "ציונות ללא ציונות", היתה בעצם אשליה שהתעלמה מן הניגוד הבסיסי שבין המפעל הציוני לבין האוכלוסייה הפלסטינית המקומית ככלל.

‏אי-הוודאות בקרב הפעילים היהודים התבטא גם בעמדות המעשיות שאימצו. כמה מהם קראו למאבק משותף של פועלים יהודים וערבים, והוקיעו את הציונים על בגידתם בסוציאליזם ועל סירובם להתייצב לצידם של ערבים מתקדמים. נקודה מיוחדת של מחלוקת היתה השפה: הציונים התעקשו על החייאת השפה העברית, בעוד האנטי-ציונים נלחמו לשימור שפת הפועלים היהודים באירופה – האידיש. במידה שניסו עוד להתערב בקהלם של חסידי הציונות, ניסו האנטי-ציונים להיאבק בתוך ההסתדרות ולהביאה לידי החלטה להתיר קבלת חברים ערבים לשורותיה. בוועידת-היסוד של ההסתדרות, בדצמבר 1920, ניסו חברי המפ"ס לקרוא למאבק משותף עם ההמונים הערבים כנגד הבורגנות הציונית. היה זה ניסיון ראוי לציון להציג משקל-נגד לשליטת הציונות: אולם, ניסיון זה, כמו התיאוריות שנדונו למעלה, העיד גם על אי-הבנת אופיה וכוחה של התנועה הציונית.

‏אפילו כאשר הוקמה הפק"פ המאוחדת מחדש ב-1923 ‏היא לא הסיקה, כנראה, מסקנות נחרצות מעמדותיה האנטי-ציוניות ומהתנערותה הסופית מהצדקת המפעל ‏הציוני, שהרי אם היתה הציונות בשנות ה-20 בעיקרה מפעל קולוניזטורי, היו האנטי-ציונים חייבים להתנגד לפעילות הראשית של הציונות, קרי – להגירה ולהתיישבות. לא היה די בהתנגדות ליחסי האפליה שנוצרו בפלסטינה. יחד עם זאת, חוץ מתקופה קצרה – מצד המפלגה הקומוניסטית של פלסטינה – נראה כי עמדה כזאת לא ננקטה בצורה מפורשת.

‏אופנברג (עמ' 247) מותח ביקורת על המפלגה הקומוניסטית של פלסטינה (קפ"פ), משום טענתה כי מהגרים יהודים חייבים לעזוב את הארץ. הוא טוען כי עמדה זו, כמו עמדת הציונות באירופה, מתנגשת עם הצורך להיאבק באפליה בכל מקום שהיא מופיעה. אולם, גם אם נודה כי גיוס תומכים לשם שילוחם מן הארץ יהיה עבור אירגון אנטי-ציוני בבחינת כריתת הענף שעליו הוא יושב, הרי לא היתה הצדקה להימנעותם מהתנגדות לכל הגירה נוספת לפלסטינה(*).

‏מבחינה מעשית היתה חולשתה הגדולה של הפק"פ ‏היותה מורכבת אך ורק ממהגרים יהודים, ובתחילה חסרה כל קשר עם האוכלוסייה הערבית. אך היו גם מקרים של פעולה משותפת ליהודים וערבים: כבר ב-1907 סייעו יהודים לשביתתם של פועלי-פרדסים ערביים; ב-1924 ‏אירע המקרה המפורסם של אל-פולה (היום – עפולה). הפק"פ תמכה בהתנגדותם של 8,000 ‏הפלאחים, אשר נושלו מאדמותיהם לאחר שמשפחה לבנונית, משפחת סורסוק, מכרה את האדמות לציונים.

‏אך היו אלה מקרים בודדים שלא ביטאו לא יצירת קשרים מתמידים בין כוחות יהודים וערביים ולא הוכחה ליכולתם של יהודים אנטי-ציונים לארגן התנגדות רצינית לתהליך הקולוניזציה. לעומתם יש לציין את המהומות ב-1 במאי 1921, כאשר התנגשות בין מפגיני ההסתדרות לבין מפגיני המפס"י גררה התקפה מצד ערבים על שכונה יהודית ביפו. שני פעילים של הפק"פ נהרגו עת ‏השתתפו, יחד עם אחרים, בהגנת השכונה היהודית. כפי שמצביע אופנברג, ניסו הבריטים להטיל את האשמה לתקריות אלה על הקומוניסטים, דבר שהעמיד אותם במצב של התגוננות למשך זמן מה. יותר חשוב מזה הוא כיצד מסמל מקרה זה את המציאות האכזרית של קונפליקטים כאלה: ההמונים הפלסטיניים הנזעמים, ללא ספק בעידודם של יסודות שוביניסטיים, לא הבדילו בין יהודים ציונים לבין יהודים אנטי-ציונים. הפעילים האנטי-ציונים נלכדו במצב שממנו, בעיתות משבר, לא יכלו להתחמק, ואשר לא איפשר להם שום מרווח לתמרוּן פוליטי.

‏רק באמצע שנות ה-20 החלה הפק"פ לגייס מספר חברים ערבים לשורותיה. אופנברג, המצטט מקורות מודיעין בריטיים, מדווח כי החבר הערבי הראשון הצטרף ב-1924, כי ב-1925 היו שמונה חברים ערביים וכי ב-1927 נשלחו ארבעה חברים ערבים לקבל הדרכה פוליטית ברוסיה. ב-1925 יצרה הפק"פ קשר עם כמה חברים של אירגון פועלים ערבי-פלסטיני, והיתה מסוגלת, בעת ובעונה אחת, לנהל דיונים עם כמה מהמנהיגים היותר מוכרים של הקהילה הפלסטינית. מקור אירוני של התעניינות בא מאותם נוצרים-אורתודוכסים פלסטיניים שהיו חסידי הכנסייה האורתודוכסית הרוסית ואשר משום כך רחשו אהדה לרוסיה. אהדתם זו התמידה גם לאחר 1917; מאחר שגם הם, כמו רבים מהמהגרים האנטי-ציונים, דיברו רוסית, סייע הדבר להתפתחות מהירה יותר של הבנה הדדית (עמ' 383).

‏הפנייה אל עבר האוכלוסייה הערבית הגיעה לשיאה בסוף שנות ה-20. ב-1928 ‏עשה הקונגרס השישי של הקומינטרן תפנית, שבמהלכה התרחק מבריתות עם יסודות לאומיים בעולם הקולוניאלי. הפק"פ, בהשפעת התפנית הזו, ניתקה את קשריה עם הנכבדים הערבים. במקום זאת ניסתה המפלגה להציג את עצמה כגיבורת העניין הערבי. ב-1930 ציווה הקומינטרן לערוך "ערביזציה" בהנהגת הפק"פ, כלומר – להחליף את הפונקציונרים היהודים הנוכחיים בפלסטינים. אופנברג מותח ביקורת על מהלך זה, בהיותו ויתור מצד הפק"פ לציונות (עמ' 363): המפלגה חשה כאילו אינה מסוגלת לגייס תמיכה ערבית כל עוד היא מונהגת בידי יהודים, ובכך היא שיקפה את הצלחת הניסיונות הציוניים להכחיש כל הבדל בין יהודים ציונים לבין יהודים אנטי-ציונים. לרוע המזל, כאן מסתיים תיאורו של אופנברג: אין הוא מספק לנו די חומר על הקאדרים הערבים שעמדו להנהיג את הפק"פ ולכן אין אנו יכולים להעריך את טיעונו לגבי הערביזציה; והוא גם אינו ממשיך את סיפורו הלאה, כדי שנוכל לשפוט אם הערביזציה הצליחה או נכשלה, לפחות מבחינה מעשית.

‏אחת המסקנות המרשימות, הנובעות מתיאורו של אופנברג, היא שהיו בעצם שתי סיבות נפרדות להתנגד לציונות; ההיסטוריה של הופעת תנועה אנטי-ציונית באירופה מתרכזת סביב הסיבה הראשונה, בעוד האנטי- ציונים בפלסטינה ביססו את עצמם על השנייה. הסיבה הראשונה היא שהציונות מספקת תשובה לא-נכונה לבעיית האנטישמיות באירופה; היא מפלגת את תנועת הפועלים ומונעת את ייסודה של חזית משותפת לפועלים יהודים ולא-יהודים. הסיבה השנייה היא שהציונות הינה תנועה קולוניאליסטית, מכיון שהיא דוחקת את העם הפלסטיני מאדמתו ומייסדת מושבה (קולוניה) במזרח התיכון.

‏מעניין לראות כיצד, בתקופה שלאחר המהפכה הרוסית, עברה התנועה הקומוניסטית בהדרגה ובאיטיות מן הטיעון הראשון אל השני. ויכוחיו של לנין עם הבונד ב-1903, וכתביו המאוחרים על השאלה הלאומית ברוסיה, מתרכזים סביב העניין הראשון. לנין אף פעם לא ניתח את השפעת הציונות בפלסטינה עצמה. אפילו ב-1920, כאשר הקונגרס השני של הקומינטרן גינה את הציונות, היה זה על בסיס משני במהותו – בגלל העובדה שהציונים הפקירו את האוכלוסייה הערבית של פלסטינה ומסרו אותה לידי האימפריאליזם הבריטי. אפילו בהוקעה הסופית של פועלי-ציון ב-1922 ‏היתה ההאשמה העיקרית ניסיונם של פועלי-ציון להרחיק פועלים יהודים מן המאבק המעמדי. גם בפלסטינה ציינו היסוסיהם של כמה מהסוציאליסטים הראשונים ותיאוריות כמו הישוביזם חוסר-יכולת דומה לתפוש בבירור את אופיו הקולוניאלי של המפעל הציוני ככלל.

‏היום, כמובן, מבוססת שלילת הציונות על הסיבה השנייה. בשעה שהאנטישמיות ממשיכה להתקיים בארצות הקפיטליסטיות המתקדמות וגם בארצות הקומוניסטיות, הרי שאלת הציונות בתוך תנועת הפועלים האירופית אינה שאלה אקטואלית. האימפריאליזם הבריטי כבר נטש מזמן את פלסטינה. ומכאן – הדיכוי העיקרי הוא הדיכוי שמדכאת הציונות את העם הפלסטיני.

 

(‏*) בנקודה זו אין חילוקי דעות ביני לבין הולידיי; זוהי פשוט שגיאה עובדתית מצידו. אינני מותח ביקורת על קפ"פ, על קריאתה ליהודים לעזוב את פלסטינה; אני מבקר את פנייתה אל אותם יסודות פוליטיים אשר פנו עורף לציונות. אנשים אלה חיפשו תשובה פוליטית, עיונית ומעשית לבעיות הארץ ולבעיותיהם שלהם, והם נתבקשו על-ידי הקפ"פ "לעזוב את הגיהנום". והרי דווקא הם, בהיותם יהודים אנטי-ציונים, יכלו להמשיך לפעול בקרב המתיישבים היהודים ולנסות לחולל אצלם מפנה אנטי-אימפריאליסטי ואנטי-ציוני. – מריו אופנברג.