170 פועלים נהרגו ו-100 אלף נפצעו, 5 מיליון ימי עבודה אבדו והנזקים הכלכליים הסתכמו ב-1.5 מיליארד ל"י – זה קציר תאונות העבודה בשנה האחרונה בישראל. סופר "הארץ" לענייני כלכלה מסר על כך מפי שר העבודה והרווחה, ד"ר ישראל כץ, בגיליון "הארץ" מ-20 באפריל 1978. ד"ר כץ אף ציין, בישיבת המועצה של המוסד לבטיחות וגיהות, כי בתאונות עבודה אבדו ימי עבודה פי 12 ויותר מאשר בשביתות !
שר העבודה והרווחה הצביע גם, בעקיפין, על האחראים העיקריים למצב. הוא אמר כי משרדו יפעל להחמרת העונשים על בעלי המפעלים המזניחים הוראות בטיחות…
כדאי גם לציין כי הידיעה ב"הארץ" לא הודפסה בעמודו הראשון, ובוודאי שלא בכותרת הראשית שלו. ואילו "מעריב", שדפיו מלאים בכתבות-ענק הרצופות עלילות והשמצות כנגד פועלים שובתים, לא מצא לנכון אף להזכיר, ולו במילה, את דבריו של השר כץ.
אך "מעריב" ראה לנכון לציין את דבריו של השר כץ בנושא אחר. ב-23 באפריל מדווח עיתון זה כי "כץ נגד לוי – בנושא קיצור שבוע העבודה". ובהמשך נמסר ששר העבודה והרווחה אמר, כי לפי הניסיון הבינלאומי מעבר לשבוע עבודה של 5 ימים ו-45 שעות בשבוע, ייצור לחצים לקיצור שבוע העבודה ל-40 שעות, "מצב שהמשק הישראלי לא יוכל לעמוד בו, בלי שתיפגע קשות רמת התפוקה, שגם כיום איננה מניחה את הדעת".
מכאן קל להסיק כי הד"ר כץ, נציג אמיתי של התנועה ה"דמוקראטית" בממשלה, אינו מעוניין כל כך בשיפור תנאי הבטיחות של הפועלים לטובת הפועלים. שהרי האינטרס הראשון הניצב לנגד עיניו הוא "המשק הישראלי" הסובל מאובדן ימי עבודה, ולא מעמד הפועלים הישראלי הסובל עשרות הרוגים ורבבות פצועים בשנה. שהרי האינטרס העליון שלו אינו קיצור שבוע העבודה למען רווחת הפועל, אלא קיצור שבוע העבודה אך ורק אם הדבר לא יפגע "ברמת התפוקה, שגם כיום איננה מניחה את הדעת"…
בנושא זה מצא הד"ר כץ סיוע מגוף חשוב, הלוא הוא "המשק הישראלי" בכבודו ובעצמו. לשכת התיאום של האירגונים הכלכליים מוחה על ניסיונו של השר דוד לוי להביא לדיון בממשלה הנהגת שבוע עבודה מקוצר, בלי שהדבר נבחן כראוי "על-ידי כל הגורמים במשק". דברים אלה כלולים במברק ששלח ב-19 באפריל דב לאוטמן, ממלא מקומו של אברהם שביט, נשיא התאחדות התעשיינים. התעשיינים, המזהים את צרכיהם עם צרכיה האמיתיים של ישראל, כתבו במברקם כי "עצם העלאת נושא זה לדיון ציבורי היום, יוצרת בציבורים רחבים ציפיות ואווירה הנוגדים את צרכיה האמיתיים של ישראל"!!!
ובהמשך המברק הם מציינים כי השר לוי "מתעלם לחלוטין מן המציאות הכלכלית בישראל ואינו ער למשמעויות החמורות שיש להפעלת הצעתו על בעיות כגון: האינפלציה, התוצר הלאומי הגולמי, ניצול ציוד, יבוא הון, פריון העבודה, המחסור בכוח-אדם, תרבות ניצול שעות הפנאי ובעיות נוספות".
אין צורך להתעכב על הטענות הדמאגוגיות השונות, הבאות לכסות על הנימוק העיקרי העומד מאחוריהן והוא הדאגה לגודל הרווחים הזורמים לכיסי התעשיינים. אך לפתע מתברר כי התעשיינים גם דואגים לאופן בו ינצלו הפועלים את שעות הפנאי שלהם… עתה אפשר להבין, סוף סוף, כי התעשיינים משלמים משכורות נמוכות (יחסית לאלו המשולמות על-ידי הממשלה או ההסתדרות) ומאלצים את הפועלים לעבוד שעות נוספות אך ורק מתוך דאגה שהפועל יהיה עסוק רוב הזמן, כדי שלא ייתקל בקשיים בבואו לנצל את זמנו הפנוי. העובדה שכ"תוצאת לוואי" מכך מרוויח התעשיין רווחים עצומים איננה חשובה כל כך; שהרי לתעשיין אין כל קושי לנצל את זמנו הפנוי. שלא כפועל, לתעשיין יש מספיק כסף לשם כך. אך משום מה חסר לו הכסף הזה, כשהמדובר במילוי קפדני אחר הוראות בטיחות.
פנים רבות למלחמת המעמדות בישראל. 170 ההרוגים ו-100 אלף הפצועים הם הקורבנות השקטים של הקפיטאליזם הישראלי. עד מתי הם ישתקו?