מי מזלזל בזכויות האדם

10 במרץ 1979

in גיליון-86-85: פברואר-מרץ 1979, דבר המערכת

 

בגיליון זה של "מצפן" ימצא הקורא, בדף נפרד, את ה"הכרזה על זכויות האדם" של ארגון האומות-המאוחדות, עליה חתומה גם מדינת ישראל. אנו מפיצים הכרזה זו למרות שאין אנו חסידיו של ארגון האומות-המאוחדות, כמו שאין אנו חסידיה של הדמוקרטיה הבורגנית, אשר הכרזה זו מהווה ביטוי מרחיק-לכת ביותר של הצד הדמוקרטי שבהם. למעשה ניתן לומר כי זוהי "מגילת זכויות האדם של המשטר הבורגני". ולכן, דווקא לכן, מעניין לראות כיצד – כמאתיים שנה לאחר המהפכה הצרפתית (שהיתה המהפכה הבורגנית הדמוקרטית הקלאסית) ­עדיין מהווים עקרונות הדמוקרטיה הבורגנית ביטוי לרצוי ולא למצוי ברוב מדינות העולם, כולל אלה המתקראות "דמוקרטיות".

‏ישראל מתיימרת להשתייך למחנה הבורגני-דמוקרטי. אנו מזמינים את הקורא/ת לעקוב יחד עימנו אחר סעיפי ההכרזה, ולגלות עד כמה רחוקה ישראל מלעמוד בתביעות ההכרזה הזו.

‏כל הסעיפים המדברים על שוויון האדם בפני החוק אינם מתמלאים, כידוע, במדינת ישראל. שהרי מדינה זו אינה מכירה בזכויות שוות (חוקיות) ללא הבדל דת, כמו שאין היא מכירה בזכויות שוות (חוקיות) ללא הבדל מוצא ולאום. החוק בישראל מפלה לרעה בצורה גלויה את הזרמים הלא- אורתודוקסיים שבדת היהודית, כמו שהוא ‏מפלה בצורה גלויה בין אנשים ממוצא יהודי לבין אנשים ממוצא לא-יהודי (חוק השבות מעניק אזרחות אוטומטית לאנשים ממוצא יהודי בלבד).

סעיף ט' מופר על-ידי ישראל מדי יום ביומו. שהרי גם כיום עצורים יותר מעשרה אנשים (תושבי הגדה המערבית) באופן שרירותי, ללא העמדתם לדין, במה שנקרא "מעצר מינהלי". הגליית תושבים אל מעבר לגבול – לירדן – היא נוהג מקובל על שלטונות ישראל.

סעיף י"ג/1 קובע חופש תנועה ומגורים של כל אדם בתוך כל מדינה. אך אזרח ישראלי, אם הוא ערבי, מנוע מלהתגורר בכל מקום ישוב שנמצא על אדמת "הקרן הקיימת לישראל". הדוגמה האחרונה למניעה זו היא ההתנכלות (בחסות החוק) לבדואים המתגוררים ליד מקומות עבודתם ולתושבי המושבים המעסיקים אותם. כמו כן ישנם כמה וכמה אזרחים ישראליים (ערבים, כמובן) שחופש התנועה שלהם מוגבל באופן שרירותי על-ידי "צווי הגבלה" המוצאים על-פי "תקנות ההגנה לשעת חרום" המנדטוריות הידועות לשמצה.

סעיף י"ג/2 קובע את זכותו של כל אדם לחזור אל ארצו. אך מדינת ישראל שוללת, כבר יותר מ-30 שנה, ממיליון פליטים פלסטיניים את זכותם לחזור לארצם!

סעיף ט"ז מפנה את תשומת-ליבנו לכך שחוקי האישות במדינת ישראל עומדים בניגוד לזכויות האדם, כפי שהן מוכרות על-ידי האומות-המאוחדות. שהרי אזרחים ישראליים רבים אינם רשאים – על-פי החוק! – לבוא בברית נישואים ולהקים משפחה, וזאת בגלל הגבלה מטעמי דת (מה שקרוי "פסולי חיתון" בדת היהודית, או אנשים שלהם או להוריהם היו דתות שונות).

סעיף י"ז מבטא אחת מזכויות היסוד החשובות של המשטר הבורגני. אנו, למשל, כסוציאליסטים, איננו מכירים בזכות קניין בלתי מוגבלת, ותומכים למעשה בשלילת קניינם של הקפיטליסטים – דהיינו, אמצעי הייצור – לטובת כלל החברה. ועם זאת, מעניין לגלות כי אפילו זכות בורגנית "קדושה" זו אינה מכובדת במדינת ישראל. במשך 30 שנות קיום המדינה נשללו קנייניהם של רבבות אזרחים בצורה שרירותית. הכוונה להפקעת אדמותיהם – מאות אלפי דונמים – ­של אזרחים ערביים, וזאת באלף ואחת צורות, תקנות וחוקים, שכל אחד מהם מהווה למעשה זלזול בוטה בעקרונות שעליהם מתיימר המשטר להישען.

סעיף י"ט מופר על-ידי ישראל מדי יום ביומו. לפני זמן לא רב נעצרה העיתונאית מרמאללה, רמונדה טאוויל, באופן שרירותי (מבלי שהועמדה לדין) בגלל שניסתה לבקש ידיעות, לקבלן ולמסרן בכל הדרכים וללא סייגי גבולות. עצם קיומם של מוסדות כמו הצנזורה על העיתונות והרדיו או המועצה "לביקורת" סרטים ומחזות מהווה כפירה בזכות הקבועה בסעיף זה.

‏את סעיף כ' זרק בית-המשפט העליון של מדינת ישראל לפח-האשפה, שעה שאסר על התארגנות (בדרכי שלום) של אזרחים במסגרת תנועת "אל ארד" באמצע שנות ה-60.

סעיף כ"א/2 עומד מעל לכל ויכוח. ברור לכל אדם בישראל, כי לאזרחי ישראל אין שוויון בכניסה לשירות במנגנון המדינה. זאת משום שבישראל נהוגה בנדון זה אפליה (ראו סעיף ב' בהכרזה) מטעמי דת, דעה פוליטית או דעה בבעיות אחרות, ובגלל מוצא לאומי, לידה וכד'.

‏על הסעיפים הנוגעים לרווחה חברתית ולתנאי עבודה אין צורך להרחיב את הדיבור. די לציין כי בחוק הביטוח הלאומי קיימת תקנה המאפשרת אפליית ערבים, היא התקנה המבטיחה שירותים ל"יוצאי צבא" בלבד [תקנה זו בוטלה בינואר 1997]. אחד הסעיפים ה"חברתיים", זה הנוגע לחינוך, אומר, כי "החינוך הגבוה יהיה פתוח לכל במידה שווה ועל יסוד הכישרון". שכר הלימוד באוניברסיטאות סוגר אותן בפני חלק מהאנשים; ואילו לאחרונה נתבשרנו כי יש הרוצים לסגור את האוניברסיטאות בפני אנשים בשל דעות פוליטיות מסוימות שהם מחזיקים בהן (הכרה באש"פ כנציג הפלסטינים).

‏כמו סעיף זה (כ"ו/1), כן גם השניים הבאים אחריו מופרים בישראל דרך-קבע. החינוך בארץ בוודאי שאינו מכוון לטיפוח יחס כבוד לזכויות האדם, אלא לעיתים ההיפך מזה הוא הנכון. על אף האמור בהקדמה להכרזה, אין זה נהוג במדינת ישראל להפיץ אותה בציבור, ועל אחת כמה וכמה ברור שאין מפיצים אותה בבתי-ספר ובמוסדות אחרים, ולא מקריאים אותה או מסבירים אותה שם. כדי להדגיש את ההבדל בין האמור בהכרזה לבין הנהוג בישראל, כדאי לצטט את המשך אותו סעיף (כ"ו/2): "...החינוך יטפח הבנה, סובלנות וידידות בין כל העמים והקיבוצים הדתיים והגזעיים...". אכן, המרחק רב מכאן ועד החינוך ל"העולם כולו נגדנו" ול"עם סגולה".

בחשבון פשוט ניתן לומר כי מרבית הסעיפים של הכרזת זכויות האדם, עליה חתומה מדינת ישראל, מופרים על ידי ממשלות ישראל דרך קבע, בצורה בוטה ושרירותית. אין דבר זה מפריע לממשלת ישראל, אשר חתימתה על נייר כגון זה שווה כקליפת השום, להטיל ספק בערכן של חתימות של אחרים על הסכמים. כמו כן אין עובדה זו מפריעה לממשלת ישראל להמשיך ולהתפאר בהיותה "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". יתכן שאין מדינה ערבית דמוקרטית במזרח התיכון, אך עובדה זו עדיין אינה הופכת את ישראל למדינה דמוקרטית, והכרזת זכויות האדם, המצורפת בזה, תעיד.

הפוסט הקודם:

הפוסט הבא: