הופעתם של ההמונים האיראניים ככוח פוליטי רב-עוצמה המחישה שוב את פשיטת-הרגל של כל האנשים, הארגונים והמפלגות המבססים את תוכניותיהם ואת תקוותיהם על המשטרים הקיימים ועל הסדר החברתי הנוכחי. כמעט כל הכוחות הפוליטיים בישראל, מהקואליציה של בגין ועד האופוזיציה של רק"ח, בונים את תוכניות-השלום השונות שלהם על הסכם בין ממשלת ישראל לבין המשטרים הערביים הקיימים. בימים רגילים הם נוהגים ללעוג למהפכנים מסוגנו, הבונים ומבססים את תוכניותיהם ותקוותיהם על כניסה פעילה של ההמונים לזירה הפוליטית ועל סילוקם של המשטרים הקיימים.
הם מכנים אותנו, במקרה הטוב, "חולמים" או "אוטופיסטים", ובמקרה הרע – "קיצוניים" או "הרפתקנים", או אף "מטורפים". אך בשעה שההמונים אומרים את דברם, כמו שאירע במצרים בינואר 1977, או בתוניסיה בינואר 1978, או באיראן היום, מצטיירים לפתע כל ה"ריאליסטים" למיניהם כשמרנים צרי-אופק, שאינם מאמינים ביכולתם של ההמונים לקבוע בעצמם את גורלם, ואשר אינם מסוגלים לראות קדימה מעבר לקצות אצבעותיהם.
חודשים אחדים של הפגנות המונים באיראן, ואפילו אם נערכו בהנהגה דתית, מטאטאים את כל התוכניות המבוססות על המשטרים הקיימים אל מזבלת ההיסטוריה. כסאות השליטים מתנדנדים, המהפכה החברתית אורבת להם מעבר לפינה, ואילו ה"ריאליסטים" למיניהם מוצאים את עצמם בפני הברירה הפשוטה:
- או לוותר על תוכניותיהם המבוססות על המשטרים הקיימים ועל הסדר החברתי הנוכחי,
- או לקוות בסתר לבם לכשלון המאבק ההמוני, כשלון שיאפשר להם להמשיך ולהציג בפני אותם המונים את התוכניות ה"ריאליסטיות" המבוססות על כשלון ההמונים, על נצחון המשטרים הקיימים, ועל המשך הסדר החברתי הנוכחי.
ראה/י גם המאמר "מט לשאח" המתפרסם בגיליון זה.
מערכת "מצפן" אל החלק הראשון של מאמר המערכת: השלום של בגין וסאדאת