מאמר מערכת: ועידת בגדאד

המשטרים הערביים שנציגיהם התכנסו לאחרונה בבגדאד אינם כועסים על עצם ההסדר שעשה סאדאת עם ישראל. הם מנסים רק להרבות את המחיר שישולם להם תמורת הסכמתם להצטרף להסדר דומה בעתיד. הם ניצבים כבר עתה, חלקם בגלוי וחלקם בסתר, באותו צד של המתרס – יחד עם ישראל הציונית ועם הבורגנות המצרית – בחזית נגד האויב העיקרי המאיים על כולם: כוחות המהפכה החברתית.

העיתונות הישראלית, רובה ככולה, לא נתנה פרסום מרובה למפנה המהותי שחל בוועידת בגדאד בעמדת המדינות הערביות. מפנה זה הבשיל כמובן בשנים האחרונות, אך כאן ניתן לו ביטוי גלוי זו הפעם הראשונה.

בהחלטתה המסכמת של הוועידה, עליה חתומות ממשלות בגדאד, דמשק, רבת-עמון וריאד, נאמר במפורש כי הערבים מתחייבים לשלום צודק המבוסס על נסיגה ישראלית מן השטחים שנכבשו ב-1967, כולל ירושלים הערבית, ועל הבטחת הזכויות הלאומיות "הנצחיות" של העם הפלסטיני כולל זכותו להקים את מדינתו העצמאית על אדמתו הלאומית.

החלטה זו מהווה תפנית עליה הצבענו כבר כמה פעמים בעבר, לפי סימנים פחות מפורשים.

• היא מהווה חתימה למעשה על החלטת מועצת הביטחון 242, המכירה בישראל בגבולות 1967. עד כה סירבו אש"פ ועיראק להכיר במדינת ישראל בגבולות אלה ולחתום איתה על שלום על בסיס החלטה 242.
• לראשונה אין עיראק ואש"פ מדברים על כל אדמת פלסטין ההיסטורית כתחום הטבעי שבו תוגשמנה הזכויות הפלסטיניות, כולל זכות הפליטים לחזור למולדתם.
• לראשונה מקבלת ועידת פסגה ערבית החלטה התובעת למעשה הקמת מדינה פלסטינית בחלק מפלסטין ולאו דווקא "מדינה חילונית דמוקרטית בכל פלסטין".

אנו לא נלאה, לכן, מלהזהיר את קוראינו לבל יפלו בפח שטומנים להם המעמדות השליטים ולבל ישקעו שוב באשליות כי מהם תצא הישועה. סאדאת, כמו אסד, וקד'אפי, כמו באכר, מייצגים את המעמדות השליטים, הנשבעים אמנם יום-יום אמונים לאיחוד הערבי ולמימוש זכויות הפלסטינים אך הדואגים קודם כל לרווחיהם ולשלטונם. אך, כידוע, הרווח שלהם נובע מניצול ההמונים בארצותיהם והשלטון שלהם מבוסס על דיכוי ההמונים האלה.

לכן אל לנו להלין עליהם כי בגדו בנו וכי מעלו בשליחותם. הם לא בגדו ולא מעלו. הם – ראשי הממשלות, הנשיאים והמלכים – נשארו נאמנים לשולחיהם: "החתולים השמנים", החדשים והישנים; בעלי ההון והקרקע; אויבי הפועלים והפלאחים. הם גם ממלאים את שליחותם נאמנה: להבטיח את הסדר החברתי הקיים, כדי להמשיך בניצול ההמונים, ואם דרוש הדבר – גם לדכאם בדם ואש. למי ששכח את ההפגנות במצרים, בינואר 1977, או את השביתה הכללית בתוניסיה בינואר 1978, באה ההתקוממות העממית באיראן כדי לעורר את זכרונו.