מאמר מערכת: השלום של בגין וסאדאת

אל הקורא,

השלום של בגין וסאדאת, בניצוחו של קארטר, אינו שלום בין העם היהודי-הישראלי לבין העמים הערביים בכלל והעם הערבי הפלסטיני בפרט. זהו הסדר בין הציונות לבין המעמד השליט במצרים. מעבר לוויכוח בשאלה "מי הרוויח ומי הפסיד?" בולטות העובדות הבאות:

• בגין ושות' לא "ויתרו" ולא "התפשרו" – הם נאלצו להחזיר למצרים את אשר למצרים, ולהסכים לפירוק ההתנחלויות בסיני.
• בתמורה לנסיגה מסיני קיבלה הציונות הכרה מצרית בחופש-הפעולה שלה בגבולות הקו-הירוק ואולי אף מעבר להם.
• הבורגנות המצרית נאלצה לוותר – ולו זמנית – על שאיפותיה להגמוניה בעולם הערבי (=השאיפות הלאומיות הכלל-ערביות) כדי לשמור על ההגמוניה שלה בחברה המצרית. היא הכירה בעובדה שהאויב המעמדי הפנימי – המוני הפועלים והפלאחים המצריים – מסוכן לה הרבה יותר מאשר האויב-הידיד הציוני.

ממבט ראשון ושטחי נראה כאילו ההסדר של האדונים-חתני-פרס-נובל, סאדאת ובגין, שנערך בחסות האדון קארטר, פוגע בראש ובראשונה בזכויותיהם הלאומיות והאנושיות של בני העם הערבי הפלסטיני. שהרי אין ההסדר כולל תביעות דמוקרטיות אלמנטריות כמו:

• פירוק כל ההתנחלויות;
• נסיגה ישראלית מלאה מכל השטחים הכבושים;
• הכרה בפלסטינים באשר הם – בארצות ערב, בגדה, ברצועה ובישראל – כיישות לאומית לכל דבר;
• הכרה בארגון השחרור הפלסטיני (אש"פ) כנציג הפלסטינים;
• הכרה בזכותם של הפליטים הפלסטיניים לשוב למולדתם.

ה"אוטונומיה" של בגין, או "המימשל העצמי" של סאדאת, או הגטו הפלסטיני של בגין-סאדאת-קארטר, אינם מרשמים לפתרון הבעיה הפלסטינית אלא הם מסווה מילולי שנועד לחפות על האמת העירומה: ההסדר הישראלי-מצרי משאיר את השאלה הפלסטינית ללא פתרון. והלוא שאלה זו היא לב הסכסוך המתמשך באזורנו מזה דורות.

אך ההסדר הישראלי-מצרי-אמריקאי אינו מכוון רק, או בעיקר, נגד בני העם הערבי הפלסטיני. ההסדר מכוון נגד המוני הפועלים והפלאחים באזורנו, וקודם כל נגד המוני הפועלים והפלאחים המצריים, אשר התנגדותם למשטרו של סאדאת הגיעה לשיאה בהתקוממות העממית בינואר 1977.

השלום עם מדינת ישראל יאפשר לבורגנות המצרית להפנות את מירב המשאבים לייצוב משטר הניצול והדיכוי השורר במצרים, ולחזק את קשריו עם מרכזי הכוח הכלכלי והפוליטי המערביים באירופה ובארצות-הברית. ישראל, יחד עם זאת, תוכל להתפנות לדכא – בשירות ארצות-הברית ואולי אף בשיתוף-פעולה עם מצרים – כל תנועה מהפכנית שתאיים על המשטרים הפרו-מערביים באיזור ועל מקורות הנפט.

אגב, ה"שלום" הזה ישמש צידוק גם כדי להמשיך את ניצול הפועלים בישראל. דוברי הבורגנות הישראלית, ובראשם השר ארליך, כבר דאגו להבהיר שגם לאחר השלום יצטרך הפועל הישראלי להדק את החגורה… מלחמה או שלום – הקפיטליסטים דואגים קודם כל להגדלת רווחיהם. עד כה היה הפועל נדפק כדי לממן את ה"ביטחון", מעתה ואילך הוא יידפק כדי לממן את ה"שלום".

אמת זאת על ההסדר הישראלי-מצרי היתה יכולה להיראות כפרי-הדמיון אילולא פתחו ההמונים האיראניים – בעצם ימי הדיונים בקמפ-דייוויד – בהפגנות-ענק ובשביתות נגד משטרו של השאה. המשטר האיראני – אחת מאבני-הפינה של הסטאטוס-קוו הפרו-מערבי באיזור – נחשף לעיני-כל כמשטר בלתי-יציב עליו מאיימת מהפכה חברתית.

ובעוד הצבא האיראני עסוק בשמירה על מקורות-הנפט למען האינטרסים המערביים מפני המוני הפועלים והפלאחים האיראניים, נוצר חלל ריק באיזור המפרץ. מי יגן על מקורות-הנפט שם אם פועלי עיראק, כוויית, סעודיה ונסיכויות-המפרץ ילכו בעקבות פועלי עבדאן?

תפקידה של ישראל ככלב-שמירה של האימפריאליזם אינו פוחת בערכו עם חלוף השנים. לבדה, או בברית עם מצרים, מהווה ישראל את הכוח הבטוח היחיד עליו יכולה ארצות-הברית לסמוך במקרה של התפרצות מהפכנית באיזור.