עד 1948 היה קשר מתמיד בין הבדואים תושבי הנגב וסיני. אזורים אלו היוו את שטח המחיה שלהם ללא מחיצות של גבולות בינלאומיים. עיסוקיהם העיקריים היו: מרעה (גידול צאן, בהמות וגמלים) ועבודה חקלאית. עד הקמת מדינת ישראל היו הבדואים מחולקים לשמונה מטות וכל מטה למספר שבטים. מטה התראבין, הגדול בין המטות, כלל 25 שבטים ויחד היוו 21,000 נפשות; במטה התיאהא – 28 שבטים ויחד – 18,000 נפשות; העזאזמה – 12 שבטים ויחד 12,000 נפשות; יתר חמשת המטות כללו 30 שבטים והיוו 14,000 נפשות. אוכלוסיית הבדואים בנגב לפני 1948 מנתה בין 55,000 ל-60,000 נפש.
חלקים נרחבים של סיני והנגב הם כה צחיחים שאין הם יכולים לספק לבדואים את קיומם. עבודה חקלאית (גידול דגנים, כגון: שעורה וחיטה) באזורים הפוריים ביותר במדבר סיני ובנגב היתה הכרחית בכדי להתקיים. האזורים הפוריים בסיני היו: רצועת החוף, אל-עריש, פיתחת רפיח ודרומה לאורך ים-סוף. מתוך 33,000 הבדואים החיים כיום בסיני, חיים 26,000 בחלקו הצפוני. בנגב היה מוקד המשיכה תמיד אזור באר-שבע, כיון שאזור זה הוא הפורה ביותר.
שילוב של עבודת מרעה ועיבוד קרקע מאפיין את אמצעי המחיה של הבדואים מדורי דורות. יציאת הצאן למרעה וחוסר מים מתמיד באזורים מדבריים דרשו שטחים נרחבים.
הבדואים עצמם מבחינים בין שלושה סוגים של רכוש: 1. חלאל – עדרי גמלים, כבשים ועיזים. 2. מילכ – רכוש קרקעי. 3. מאל (הון) – נכסי מזומנים ממכירת רכוש ועבודה שכירה. שלושת סוגי הרכוש הם עתיקי יומין. עבודה שכירה היא המאל החדש ביותר. עם נישול הבדואים מאדמותיהם אחרי קום מדינת ישראל הם היו חייבים למצוא עבודה מחוץ לשבט.
המעניין אותנו, במאמר זה, הוא המילכ – הרכוש הקרקעי. יוסף וייץ ואליהו אפשטיין, שני פעילים ציוניים, אשר רכשו קרקעות עבור התנועה הציונית, מעריכים את השטח שנמצא בעיבוד חקלאי על-ידי הבדואים בנגב בכ-2,000,000 דונם. מרבית האדמה הראויה לעיבוד (שהיא באזור באר-שבע) עובדה על-ידי הבדואים, עד כדי כך שעד 1935 הצליחה התנועה הציונית לרכוש רק 25,351 דונם מידי הבדואים. "כשביקשה הסוכנות היהודית ב-1930 (במימשל הבריטי) שיימסר לה שטח של 75,000–100,000 דונם ממקרקעי המדינה שבנגב… פיקפקה הממשלה אם יעלה בידיה להשיג שיעור כזה של אדמת מדינה בלתי מיושבת וראויה לעיבוד"1. אפשר לסכם ולומר שעד 1948 היתה רק בידי הבדואים, להוציא את הקרקעות שבידי הפלאחים הפלסטיניים, פי 25 יותר אדמה מעובדת מאשר לתנועה הציונית.
בכוח הזרוע
לבדואים אורח חיים, מושגים ותפיסות השונים מאלה של בני המערב. מובן מאליו שמושגים כמו רכוש פרטי במובן המערבי, טאבו, ותשלום מסים אינם קיימים בעולמם של הבדואים. עד שנת 1858 לא היו כלל תעודות קניין רשמיות לגבי קרקע. אבל אין זאת אומרת שלבדואים לא היו מושגים ומנהגים משלהם כלפי רכוש בכלל וכלפי קרקע בפרט. איש הקרן-הקיימת א. גרונובסקי, פעיל נלהב למען ההתיישבות הציונית בארץ, מבחין באופיו של רכוש הקרקע הבדואי:
"אף אדמה שטיבה מדברי מובהק, במידה שאינה אדמת הפקר, מחולקת בין הבעלים וגבולותיה היו מסומנים סימנים קבועים המספיקים לבן המדבר המבחין בהם גם במקום שעינו של בן אירופה אינה מסוגלת לראות כלום. האוכלוסיה הנודדת של נפת באר-שבע דרכה להקפיד על זכויות הבעלות הנפרדת ועל גבולות הקרקעות. מעשי הסגת גבול אסורים איסור חמור, וחלים עליהם עונשים שנתקדשו במסורת החוקים המיוחדים לנודדים במחוז זה".
קיימות מפות המפרטות את האזורים המוכרים כתחום של שבטים שונים בתוך כל מטה.
עם כל ההבדלים הקיימים בין תנועות מתיישבים שונות של סוף המאה הקודמת ותחילת המאה הנוכחית (אם היו אלה הבורים בדרום-אפריקה, הצרפתים באלג'יריה או הציונים בפלסטינה), דבריו של גרונובסקי ממחישים את המשותף ביניהן, והוא – בכל מקום בו באו האירופאים במגע עם התושבים המקומיים הם לא הבינו, ולא רצו להבין, את אורח חייהם ועולמם. "הצלחתם" של המתיישבים היתה טמונה תמיד, והיא עדיין טמונה, בדבר אחד – כוח הזרוע והדיכוי.
כבר בתקופה התורכית, ולאחר מלחמת העולם השנייה – בתקופת המנדט הבריטי, נחקקו בפלסטינה חוקים שמטרתם היתה להכניס את התושבים המקומיים (בדואים וערבים פלסטיניים) למערכת אשר, לאמיתו של דבר, היתה זרה להם. אבל גם לתורכים וגם לבריטים לא היו כוונות ליישב את בני-עמם במקום התושבים המקומיים. לציונות, בניגוד להם, היתה תמיד מטרה אחת – להקים מדינה יהודית.
למי שייכת הקרקע
כפי שציינו לעיל, עד 1858 לא היו קרקעות רשומות כלל, והמסורת הספיקה לכל. ב-1858 חוקק המשטר העות'מאני חוק אשר בא להסדיר את סוגי הקשר השונים לקרקע. מטרת החוק: לגבות מסים מתוקף רישום קרקע ובכך למלא את קופת המדינה. החוק הגדיר חמישה סוגי קרקע. החשובים לנו הם שניים בלבד, והם גם הנפוצים ביותר: אדמת מירי ואדמת מואת. המשותף לשני סוגי קרקע אלה הוא הימצאות הבעלות העליונה על הקרקע (רקאבה – לפי החוק המוסלמי) בידי המדינה.
אדמת מירי – עם מסירת אדמת מירי לאדם כלשהו מוותרת המדינה על זכויות הבעלות באופן ממשי. היו כמה הגבלות על העברת הבעלות של אדמת המירי והחשובות שביניהן:
- בהיעדר יורשים חוזרת האדמה לבעלות המדינה.
- אדמת מירי שאינה מעובדת במשך שלוש שנים ברציפות חוזרת לבעלות המדינה.
למרות קיום הגבלות אלה כותב גרונובסקי: "הממשלה לא הקפידה עליהן וכמעט שלא השתמשה בזכותה להפקיע את הקרקעות שאין בעליהן מעבדים אותן… למעשה לא התערבה המדינה… לא בתקופת התורכים ולא בזמן השלטון הבריטי בא"י". על אדמות מירי שהיו מעובדות ושהיו להן יורשים, ולרוב המצב היה כזה, לא איימה כל סכנה של הפקעה. חלק מאדמות מירי נרשמו בטאבו לפי דרישת החוק העות'מאני של 1858. עיון בספר רישום מראה בבירור שחלק מקרקעות אלה נרשמו בטאבו כקרקעות מירי. לחלק מהבדואים שלא גורשו לאחר 1948 יש גם היום מסמכים המעידים על כך.
אדמת מואת – עד 1858 פעלה מסורת האסלאם לפיה הפכה אדמת המואת לאדמה פרטית על-ידי עיבודה. חוק הקרקעות העות'מאני משנת 1858 הגדיר את קרקעות המואת כאדמה "שאין איש מחזיק בה ושאין היא נועדת לשימוש הכלל, כגון: הרים ואדמת סלעים… ושאר קרקעות שאיש לא 'החייה' אותן ולא תבע שום זכות בעלות עליהן" (מובן מאליו שהגדרה זו לא יכלה להיות מכוונת לאדמה שהיתה מעובדת. כפי שראינו לעיל הבדואים עיבדו רוב מוחלט של האדמות באזור באר-שבע). מעתה ואילך קבע החוק, עיבוד אדמת מואת הופך אותה לא לאדמה פרטית כמקודם אלא לאדמת מירי, ויש לבצע העברה זו ברישום. ההגבלות שחלות על אדמת מירי חלות גם על אדמת מואת שהפכה לאדמת מירי. ב-1921 החמיר המימשל המנדטורי עוד יותר את ההגבלות שחלות על אדמת מואת ואסר לגמרי על תפיסת אדמות מסוג זה. המימשל גם קבע, בדומה לעות'מאנים, כי מי שרכשו לעצמם זכות על אדמת מואת חייבים לרשום העברה זו.
רק חלק קטן מהבדואים רשמו את אדמותיהם. לכך קיימות שתי סיבות עיקריות. הסיבה הראשונה (והיא ככל הנראה הנפוצה ביותר) נעוצה בעובדה שהבדואים לא ידעו קרוא וכתוב והם כלל לא הבינו במה מדובר. לגביהם לא היתה קיימת השאלה מהו סוג האדמה ולמי היא שייכת. לפי המסורת מימי קדם היו דברים אלו ברורים לכל. סיבה שניה לאי רישום האדמות – החשש המוצדק שרישום הקרקע יביא בעקבותיו הטלת מסים מטעם השלטון המרכזי. למרות שרוב הקרקעות לא נרשמו, לא היה ספק לבדואים לגבי בעלותם על הקרקע. בתקופה ההיא נהגו הבדואים לרכוש ולמכור קרקע. על מסמכי מכירה או קניה אלו חתמו: המוכר, הקונה, מספר עדים, שכנים ומספר נכבדים. מעט הקרקע שהצליחו היהודים לרכוש נקנה בדרך זו, ועל קרקעות אלה הוקמו היישובים שמלפני 1948. עובדה זו מוכיחה ללא ספק שעד קום מדינת ישראל הכירה התנועה הציונית, בלית ברירה כמובן, בבעלות הבדואים על הקרקע.
כאשר מנסים לסכם את מצב הבדואים בנגב תחת שלטון העות'מאנים והבריטים עד הקמת מדינת ישראל, מצטיירת התמונה הבאה:
- אוכלוסיית הנגב מנתה בערך 124,000 איש – 48% בדואים, 48% ערבים פלסטינים ו-4% יהודים2.
- שטח האדמה בעיבוד בדואים בלבד היה לפחות פי 25 יותר מזה המעובד על-ידי ישובים יהודים.
- עוד בשנות ה-30 לא יכלו התנועה הציונית ומוסדותיה להשיג אדמה הראויה לעיבוד בנגב.
- לבדואים מושגים וחוקים פנימיים משלהם המפרטים את אופן החלוקה והבעלות על הקרקע.
- עד 1858 לא היו אדמות הבדואים רשומות בטאבו; המסורת הספיקה.
- רוב הבדואים לא רשמו את אדמותיהם משתי סיבות: 1. לא שמעו ולא הבינו את החוק; 2. פחד שמא רישום הקרקעות בטאבו יביא איתו גביית מיסים.
- לחלק מהבדואים שרשמו את אדמותיהם בטאבו יש מסמכים המעידים על בעלותם.
- למרות שרוב הבדואים לא רשמו את אדמותיהם, הכירו בבעלות הבדואים על אדמתם גם המשטר העות'מאני, גם המשטר הבריטי וגם התנועה הציונית (עד קום המדינה).
- תחת שני המשטרים, העות'מאני והבריטי, לא היו הבדואים קורבנות לנישול.
הכיבוש והגירוש
הקמתה של מדינת ישראל ב-1948 שינתה באופן מהותי את מצבם של הבדואים.
באזור הנגב היו עד 1948 כ-60,000 עד 65,000 בדואים, וכ-60,000 ערבים פלסטיניים. האוכלוסיה היהודית חיה ב-27 ישובים עם אוכלוסיה שלא מנתה יותר מ-4,000 איש.
רוב הבדואים לא לקחו חלק בקרבות 1948. אורח חייהם במסגרת השבטית לא היקנה להם תודעה לאומית בדומה לזו של הערבים הפלסטינים. במהלך הקרבות גורש חלק ניכר מבדואי הנגב, כמו גם הפלאחים הפלסטינים, אל מעבר לגבול, לירדן ולסיני. תהליך גירוש הבדואים לצד השני של הגבול נמשך גם בשנות ה-50 וה-60. אברהם יפה, גנרל לשעבר וכעת ראש רשות שמורות הטבע, מעיד על עצמו: "אני עצמי גירשתי את שבט עזאזמה לאחר מקרה הרצח של 1960–1961"3. גירוש שבט שלם בעקבות מעשה רצח כעונש קולקטיבי אינו דורש כל דברי פרשנות.
בכדי לעמוד על היקף השינוי במצבם של הבדואים לאחר קום מדינת ישראל די לשים לב למספרים הבאים: מאוכלוסיה שמנתה 55-60,000 נותרו בשנת 1953 רק 11,000 בדואים. מטות השבטים פורקו לחלוטין. משמונה מטות שלפני 48' נשארו רק שלושה. כמחצית מבני התיאהא, המטה הגדול ביותר שנשאר בתוך הקו הירוק אחרי 48', נמצאים בירדן. מ-95 שבטים נותרו 18 שבטים בלבד. התוצאות הראשונות של מלחמת 48' בנגב היו סילוק ובריחה של כ-50,000 בדואים. על חלק מאדמתם הוקמו בן-לילה ישובים יהודיים. אופיים ותפקידם של ישובי הדרום ב-48' מתוארים על-ידי הקולונל מרקוס, בביקור שערך באחד היישובים: "הדבר (הקיבוץ) מזכיר לי פרק בהיסטוריה של העם האמריקאי – כשפנו האמריקאים מערבה לכיבוש השטחים מידי תושביהם הקדומים, האינדיאנים, היו הלוחמים הכובשים נאחזים במהרה בשטחים הכבושים ונעשים עובדי אדמה".
11,000 הבדואים אשר נשארו בתחומי הקו הירוק קובצו בשמורה (שטח סגור) מצפון-מזרח לבאר-שבע. השמורה הוקמה על שטח שלפני 48' אוכלס, ברובו, על-ידי מטה התיאהא. שבעה שבטים ממטה זה, שנשארו, הצליחו להחזיק בחלק מאדמתם. אדמותיהם של 11 שבטים נוספים נמצאות מחוץ לשמורה. שבטים אלה הועברו בכוח לחלקים של השמורה, שלפני 48' ישבו בהם בדואים שהוברחו או ברחו. האדמות שהם עיבדו הוחכרו להם בחוזי חכירה לתקופה של 7 ו-11 חודשים. הן לא ניתנו לשנה תמימה, כדי למנוע תביעות חזקה על החכירה. כמובן שהם לא יכלו לעבד את אדמותיהם שמחוץ לשמורה.
המימשל הצבאי
שטח האדמה היה כה מוגבל מלכתחילה, שהבדואים נזקקו לשטח מחוץ לשמורה. בתקופה של המימשל הצבאי, היו רשיונות לעזיבת השטח הסגור כמעט בלתי ניתנים להשגה. בדואים שכן הצליחו להשיג שטחי מרעה מחוץ לשמורה – הצליחו רק לאחר שחלק מעדריהם כבר מת מרעב ומצמא. לבדואים אלה שהצליחו להשיג רשות לצאת עם עדריהם, לא הותר להקים אוהלים או לצאת עם משפחותיהם.
כל זה התרחש על אדמות שלפני 48' היו בבעלותם של הבדואים. בתקופות מאוחרות יותר (סוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60) היו חייבים הבדואים, בכדי להשיג שטחי מרעה, להגיע להסכמים עם ישובים יהודים, ישובים שהוקמו על אדמות הבדואים. מחוסר ברירה, היה עליהם אף לשלם מחיר גבוה לקיבוצים עבור שטחי מרעה4. מעשיהם של הקיבוצים וישובים אחרים הינם "בלתי חוקיים" לפי החוקים הגזעניים של מינהל מקרקעי ישראל. חוקים אלה אינם מתירים החכרת "קרקעות-לאום" לאנשים שאינם יהודים. כיום מפעיל משרד החקלאות סנקציות נגד ישובים יהודים המחכירים קרקע ומים לבדואים5.
תופעה הכרחית נוספת שנלוותה לנישול הבדואים היא פנייתם, במסגרת חיפוש מקורות מחיה, לחפש עבודה כפועלים. אבל בתור פועלים תלויים הבדואים במצב העבודה בשוק, ואין הבדואי יכול לקוות להשיג עבודה כאשר קיימת אבטלה בקרב היהודים. כך היה המצב בערך עד סוף שנות ה-50. מעטים היו הבדואים שאכן קיבלו עבודה בתקופה ההיא. הם היו חייבים לחדש רשיונות תנועה לעיתים קרובות. פקידי מימשל עקבו לעיתים קרובות אחרי בדואים אלה כדי לראות אם הם אמנם עובדים במקומות המיועדים. תנועה ללא רשיון בתקופת המימשל הצבאי היתה מלווה בקנס של חמש עד שלושים לירות (סכום גדול בתקופה ההיא). כאשר השתפר המצב הכלכלי, לא היתה אבטלה בין היהודים וגדלה הדרישה לידיים עובדות. היה זה שר החקלאות דאז, משה דיין, "מומחה ידוע" ליחסי יהודים-ערבים, אשר הציע "הצעת יעול" – להעביר את הבדואים מהשמורה לערים מעורבות כמו לוד, רמלה, יפו, מקומות בהם יוכלו להיות פועלים שכירים.
שקרים גסים
מדיניות מדינת ישראל ומוסדותיה (מינהל מקרקעי ישראל, רשות הפיתוח, משמר הגבול, המשטרה, בתי-המשפט, הסיירת הירוקה וכו') היא לנתק את הבדואים מהקרקע, וכל האמצעים כשרים לשם כך: מטענות משפטיות פורמאליות, המבוססות על שקרים גסים, ועד אמצעים אלימים. הטענה המשפטית העיקרית שמעלה מדינת ישראל היא, שהנגב כולו סווג לפי החוק העות'מאני משנת 1858, כאדמת מואת, כלומר: כאדמה שאינה ניתנת לעיבוד. זה שקר. מעולם לא נקבע שכל קרקעות הנגב הן קרקעות מואת. ספרי רישום מראים שחלק מהאדמות נרשמו כאדמות מירי. באזור באר-שבע בלבד היו קיימים ברשימה של 1945 ארבעה כפרים ו-19 שבטי בדואים, והם עיבדו את הקרקעות. ממשלת ישראל טוענת שקרקעות הנגב הן אדמות מואת, ובדואי המנסה לטעון אחרת חייב להביא הוכחה כי אדמותיו עובדו לפני 1858! דבר זה הינו בלתי-אפשרי, אבל זה גם לא כל-כך משנה, כיון שלציונות ולמדינה הציונית יש תשובה מוכנה גם לאלה היכולים להוכיח בבירור שהקרקע ממנה סולקו עובדה על-ידם. התשובה היא, כמובן, חוק. והחוק נקרא "חוק רכישת מקרקעין 1953". חוק זה קובע שלושה תנאים שבאמצעותם אפשר להפקיע קרקע:
- ביום 1.4.52 לא היתה הקרקע בחזקת בעליה; – בוודאי שהקרקע לא היתה בחזקת בעליה, וזאת מכיון שהבדואים סולקו מאדמותיהם ארבע שנים קודם לכן.
- הקרקע שימשה או הוקצתה בתוך התקופה שבין 14.5.48 ל-1.4.52 לצורכי פיתוח חיוניים, התיישבות או ביטחון; – עם זה כמובן אפשר לעשות הכל.
- הקרקע עודנה דרושה לאחד הצרכים האלה…
בנוסף לטענות המשפטיות הפורמאליות, קיימת מדיניות-בשטח של המוסדות הציוניים. מדיניות זו היא נחלת הציונות מראשיתה, והיא קיבלה תנופה אדירה כאשר קמה מדינת ישראל. גירוש המוני כשלב ראשון, וכעת נישול הבדואים אפילו מאדמתם בשמורה עצמה. כל הפעולות הנעשות נגזרות מתפיסה ציונית. מבטא תפיסה שכיחה זו כיום הוא איש מינהל מקרקעי ישראל, עמוס מוקדי, שאמר "לא באנו הנה לפתח את הארץ בשבילם". הקמת מדינה יהודית איננה עבור לא-יהודים. הקרקע תהיה בבעלות המדינה והמגמה היא שהבדואים לא יהיו חקלאים הקשורים לקרקע.
"הסיירת הירוקה" מתקיפה
העברת הבדואים לתוך שטח סגור לאחר קום המדינה לא היתה סוף פסוק. גם בתחום השמורה ניסה המימשל, לאורך כל השנים, להעביר את בעלות הקרקע לשמו. אפילו אותם בדואים ממטה התיאהא, שחלקם הצליחו להחזיק בבעלות על האדמה, אינם יכולים לבנות בית בלי רשיונות. ורשיונות כמעט שלא ניתנים. עוד בתחילת שנות ה-60 סיכם שייח' בדואי, מוסא אל-עטאונה, את מצב הבדואים בתוך השמורה: "זה רק טבעי שהבדואים יסיקו שכוונת המימשל לייאש אותם ובכך לאלץ אותם לעזוב את המדינה". כל חייהם מצוינים בחותם של ארעיות, כאילו אלה הקובעים את מדיניותה של ישראל כלפי הבדואים היו מעוניינים להשאיר אותם ללא פתרון; כאילו קיימת מטרה למנוע מהבדואים הרגשה של קבע, הביטחון המינימלי שהם היו פעם אזרחים של מדינה זו עם זכויות ללא עוררין לחיות כאן, לעבד את אדמתם ולבנות את בתיהם6.
אותם בדואים, שהם הרוב, אשר בלית ברירה חכרו אדמה בתוך השמורה – מצבם קשה עוד יותר. חוזי חכירה לתקופה של 7 או 11 חודשים אינם נותנים ביטחון שאותו חלק שהם מעבדים כעת יהיה שלהם גם בעתיד. תנאי חכירה כאלה אינם קיימים כאשר מדובר ביהודים. עד 1975 בערך, ניאותו מוסדות ציונים להחכיר את האדמה ברציפות לאותם בדואים ועל אותו שטח… מאז 1975 אנו עדים למתקפה חדשה המתבטאת כך:
- לא מחדשים חכירת שטחים לאותם בדואים שחכרו אדמה זו קודם, אפילו במשך 20 שנה;
- הריסת מבנים של הבדואים באופן מקיף;
- פגיעות ברוטאליות מצד זרועות דיכוי שונות.
בעיקר פעילה בתחום הפגיעות בכוח-הזרוע "הסיירת הירוקה", שבראשה עומדים אריאל שרון ואברהם יפה. פגיעות מופיעות גם מצד המשטרה המקומית, משמר הגבול, רשויות מקומיות ומוסדות שונים. "הסיירת הירוקה" – זרוע שהוקמה במאי 1976 – היא האמצעי החדיש ביותר שמפעילה מדינת ישראל במטרה מוצהרת "לנקות" את השטח מבדואים. אריאל שרון הגדיר את מטרת "הסיירת הירוקה" כך: "לטפל בהשתלטות זרים על קרקעות המדינה"7. מדובר, כמובן, על אדמות שבדואים ופלסטינים גורשו מהן בעבר הלא-רחוק.
פעולות סטנדרטיות של "הסיירת הירוקה" הן: איומים בנשק, מכות, הריסת אוהלים ומבנים, החרמת מזון, החרמת כל הרכוש, הריגת צאן וכלבים ועוד.
להלן דוגמאות:
- לפי עצת "סייר בכיר" נשלח לבדואים מכתב שהתבסס על החוק למניעת מפגעים תברואתיים. בשמו של חוק זה הצטוו להסתלק מן המקום. הבדואים התעלמו מן הדרישה. במועד שנבחר מראש הגיעו פקחי העיריה אל המאהל הבדואי. כצפוי סירבו דייריו להתפנות. אחד הניף כנראה מקל על פקח עירוני והוויכוח נהפך לקטטה. המשטרה שהמתינה בדריכות בעמדת-תצפית הזדרזה להתערב לצד החוק והעיריה. "הסיירים" עקבו אחר מהלך המבצע אבל נמנעו מלהתערב בו באורח פעיל. כשהמאהל נהרס והצאן הועבר לבידוד בבאר-שבע הלכו "הסיירים" לדרכם ("הארץ", 30.9.77).
- מפקדו של הגוף, שביקש להישאר אלמוני-למחצה, אלון גלילי, עשה לאחרונה בקורס מקצועי בארצות-הברית. "הפיקוד העליון" הבלתי-רשמי הורכב מהאלופים במילואים שרון ויפה, שמאז ראשית יולי קיימו מגע הדוק בנושא הנראה להם כבעיה לאומית ראשונה במעלה. "הרוח החיה" בהפעלת הסיירים היה עד כה יועץ שר החקלאות לעניינים מיוחדים, הלל אדירי, והכוח שהופקד בידיהם היה רב מכפי שניתן לחזות מראש. כשבעה חודשים לאחר ההחלטה מיולי 1976 הופעלה הסיירת בארבעה מחוזות. אנשיה אספו דיווחים מודיעיניים על תנועות הבדואים בין באר-שבע לחדרה. (קשיים תקציביים צמצמו את הפעולה בנגב, ביטלוה בצפון) ה"יבול" היה ניכר. בנגב נקצרו 32 הודעות על עבירות על-פי חוק ההתיישבות האוסר מסירת קרקע לאומית או מכסות מים לקבלנים פרטיים, שברוב המקרים היו בדואים. 25 "התנחלויות" סולקו במבצעים מעין-צבאיים מוואדי-ערה. אחרות "הורדו" מעל הקרקע בסמוך לזכרון-יעקב, בנימינה, שער-העמקים, רגבים, יקנעם, מגידו ואליקים. רבים נתפסו ב"שטחי אש" של צה"ל אבל פרט לגורמי הביטחון לא היה איש מוסמך לסלקם, ונראה כי כמה מהקצינים האחראים היו אדישים לבעיה. אחת ממטרות הסיירת היתה לגרום, לפחות, תזוזה קלה של הבדואים. "החוק קובע כי אם התנחלות כזאת נמצאת במקומה כ-10 שנים יש לבדואים חזקה על השטח", סיפר הלל אדירי, "אבל אם המאהל זז אפילו 100 מטרים בלבד – מתחילה הספירה מחדש". לפיכך כבר אירע ש"נכנסו" למאהל, הרגו כמה כלבים ואילצו את בית-האב הבדואי לנטות את אוהלו בקרבת מקום, וכך לאבד את זכות החזקה הנצברת ("הארץ", 30.9.77).
- התפשטות "הציונות הבדואית" בעשור האחרון נראתה לאברהם יפה כאיום לבטל את תוצאות מלחמת השחרור. זהו, בעיניו, כיבוש זוחל של ישראל ("הארץ", 30.9.77).
- מספר ג'ומעה אל-עתייג'ה, משבט אל-עזאזמה: "שני שוטרים ירדו מהג'יפ, ניגשו אלי, לקחו את הרובה שלי והוציאו ממנו את המחסנית. השוטרים לקחו אותי ואת אחי הצעיר בן ה-18 למרחק מה מהאוהל ואסרו עלינו לזוז ממקומנו. מיד התרוקנו הג'יפים ואלה שהיו בהם ניגשו לאוהלים, חתכו את היתרים המחזיקים בהם. האוהלים הועמסו על המשאית. אחר כך לקחו את המזרנים, השמיכות, הסירים וכל מה שהיה באוהלים והטילו אל תוך המשאית. לא עזבנו את המקום. נשארנו לשמור על הכבשים שלנו. בלילה ישנו כולנו בחוץ – על האדמה ובלי שמיכות. כולם, גם הילדים הקטנים. התנדבתי לצה"ל ושירתי בנאמנות כל השנים. עכשיו, איני יודע איך אחזור לצבא" ("הארץ", 26.5.78).
- להלן סיפורה של משפחה, אחת מ-50 המשפחות של השייח' סלימן זנון – עיד עתיק סאלם חרינק, רעייתו עיידה ובנם איסמאעיל. מספר אבי המשפחה: "בבוקר הגיע בג'יפ שלמה מהסיירת הירוקה. אני מכיר אותו זה כבר. שלמה תפס את איסמאעיל בני ומשך אותו לג'יפ. האשה אמרה לו: זה הבן שלי, לאן אתה לוקח אותו? אמר שלמה: תראי לי היכן הבית שלך ואחזיר לך את הילד. אמרה האשה: אין לנו בית. אנחנו רועים. תמיד נמצאים עם העדר. אמר לה שלמה: אם לא תאמרי לי היכן הבית אמית את הילד. אמרה האשה: קח כל מה שיש לנו, קח את הכבשים אבל תשאיר לי את הילד.
שלמה לקח את הילד לג'יפ ואשתי רצה אחריהם. היא רצה כשלושה קילומטרים, עד שחזר הג'יפ למקום המוצא. אחר-כך לקח שלמה רימון וזרק אותו אל בין הכבשים. חשבתי שכולן ימותו. אבל הן לא מתו. הרימון עשה רק הרבה עשן. אחר-כך ירה כדור אחד, והאשה חשבה שהרגו את הבן שלה. היא היתה כמשוגעת, בכתה וצעקה.
שלמה נסע מהר עם הג'יפ והבן שלנו עימו. הם חזרו רק בערב. כל היום היינו כמו משוגעים. אבל שמחנו שהבן שלנו חי. בבוקר הלכתי למשטרה של ערד וסיפרתי מה קרה. אותו יום לא בא אלינו אף אחד מהמשטרה. אבל למחרת היום באו שוטרים. הראיתי להם את הסימנים של הג'יפ. את המקום שבו התפוצץ הרימון שהעלה עשן. הם לקחו מהאדמה כמה דברים והלכו. עד היום לא הזמינו אותי להעיד במשפט נגד שלמה. בטח לא עשו נגדו משפט. אותו יום וביום שלאחריו הקיא הילד וכל הזמן שכב רועד מפחד ובוכה".
אומרת האשה: "פעם ראשונה בחיים שלי ראיתי את המוות. הילד היה בג'יפ כל היום וחשבתי שכבר מת ושלא אראה אותו יותר. אני מפחדת לדבר".
אומר איסמאעיל בן התשע: "פחדתי הרבה. לא ידעתי מה יעשה לי. הוא ירה על יד הראש שלי, יריה אחת. ביקשתי שיחזיר אותי לאבא ולאמא שלי. הוא צחק ואמר שאם אראה לו את האוהל שלנו, יחזיר אותי. נשבעתי לו באללה שאין לנו אוהל ושאנחנו בחוץ, ביום ובלילה, עם הכבשים. כל הזמן שהייתי בג'יפ של שלמה, לא ביקשתי ממנו מים ואוכל. פחדתי. גם עכשיו אני מפחד" ("הארץ", 26.5.78).
אין לראות בפעולות "הסיירת הירוקה" עניין יוצא דופן. זהו המשך ישיר של המדיניות הציונית מראשיתה כלפי הבדואים והערבים הפלסטיניים.