בגיליון האחרון (מס' 5) של "דפים אדומים" פורסם מחקרו של חבר "מצפן" עמנואל פרג'ון, הנושא את הכותרת: "הפועלים הפלסטינים – צבא מילואים כלכלי".
המעיין בחוברת זו יגלה עד מהרה שבידיו עבודה, החורגת באופן משמעותי מסוג הפרסומים הידועים לו ביחס לנושא מעין זה. אין זו עבודה אקדמאית עקרה, גדושת אינפורמציה חסרת קשר פוליטי, ואין זה כתב אשמה פוליטי המסתפק בהוקעת הדיכוי הציוני . ע. פרג'ון השכיל להביא בפני הקורא תמונה כוללת ומתומצתת של מצבו ותפקידו של הפועל הערבי במשק הכלכלי של ישראל. כל האינפורמציה המובאת מתבססת על חומר רשמי (פרסומים סטאטיסטיים ממשלתיים, דו"חות משרד העבודה ובנק ישראל), על ספרות ציונית ועל פרסומים ב"ידיעות אחרונות" ו"הארץ". כל מסקנה וכל טבלה סטאטיסטית בעבודה שיטתית זו ניתנת לבדיקה באמצעות רשימת המקורות הנספחת לחוברת.
להלן כמה דוגמאות למה שניתן ללמוד מתוכן העבודה:
מאז 1948 הופקעו כידוע כשלושה-רבעים מכלל האדמות שהיו בבעלות ערבית (בתוך הקו הירוק). תהליך זה הפך את ציבור הפלאחים תוך זמן קצר יחסית לפרולטריון, או – במובן הכללי – לעובדים שכירים. יחסו של המעביד היהודי (רק כשלושה מפעלים תעשייתיים בארץ נמצאים בבעלות ערבית) אל השכיר הערבי משקף כמובן את מעמדו הפוליטי של הערבי במדינת ישראל הציונית, דהיינו: אפליה וניצול מיוחד. בתור אזרחים מסוג ג' מופקרים הפועלים הערבים לחלוטין לתנודות השוק ומשמשים כצבא מילואים של המשק הכלכלי בישראל. הם הראשונים הסובלים מגלי פיטורים בעת משבר כלכלי והם משמשים "בלם" באמצעותו ניתן לווסת את השוק הכלכלי מבלי לגרום לצעדים בלתי פופולאריים כמו פיטורים של פועלים יהודיים.
האוכלוסיה הפלסטינית בישראל מונה כ-14% מכלל ציבור האזרחים, אך לעומת זאת היא מספקת כ-30% מכלל פועלי הייצור במשק, כאשר מספר זה הולך וגדל ביחס ליהודים, הן באופן יחסי והן באופן מוחלט. הענפים האופייניים בהם מועסקים פועלים ערביים הם ענפי הייצור היסודיים כמו הטקסטיל, המזון והבניין, כאשר ייצוג השכירים היהודים פוחת כאן וגדל בהתמדה בענפי הפקידות, המינהל, הפינאנסים והמסחר. מובן שלכל מפעלי המתכת והאלקטרוניקה הקשורים בתעשייה הצבאית אין לערבים דריסת רגל. היות ובענפים אלה מרוכזים השכירים המקצועיים ביותר, סגורות בפני הצעיר הערבי הדרכים להתקדם במקצועות עילית אלו. יותר ממחצית כוח האדם הערבי מצטמצם בשבעה מקצועות בלבד: חקלאים, פחחים, עובדי-עץ, בנאים, נהגים ובלתי מקצועיים בתעשייה ובבניין.
רובם המכריע של הפועלים הערביים מחוסר קביעות ומועסק על בסיס יומי; מכאן (תחת כיפת האפליה הפוליטית), שקל מאוד לפטרם ואין מי שירים קול מחאה כאשר מפעל זה או אחר מפטר 150 פועלים ערביים כדי לשמור מקומות עבודה של יהודים. הסטאטיסטיקות מראות בהתאם, כי על כל פועל יהודי מפוטר באים בממוצע 6 פועלים ערבים מפוטרים. בפרק זמן בדוק של 5 שנים (1971-1965) נאלצו כ-20% מהשכירים הערביים להחליף את מקום עבודתם שלוש פעמים או יותר, לעומת כ-3.5% בלבד מקרב הפועלים היהודיים באותה תקופה. יצוין כי "ניידות" זו אצל הפועלים הערבים אינה מוגבלת לצעירים שביניהם, אלא ממשיכה לאפיינם גם בגילאים המאוחרים יותר. הניידות הגיאוגראפית והבין-מפעלית מאפשרת למעביד, דהיינו למשק הישראלי, לנצל את כוח העבודה הערבי בדיוק במקום בו הוא צריך אותו, ולמשך פרק הזמן שכדאי לו. כך יוצא שרוב הפועלים הערבים נאלצים לנסוע הרחק מביתם כדי להגיע למקום עבודתם, לתעסוקה שבה זכו משום שאין יהודים המוכנים לבצע עבודות "שחורות" אלו.
עבודתו של ע. פרג'ון עוסקת במעמדם ותפקידם של הפועלים הפלסטינים העובדים בתוך גבולות הקו הירוק. מיותר לציין כי מצבם של פועלי השטחים הכבושים המגיעים מדי יום לתוך ישראל, גרוע עוד יותר ממצבם של עמיתיהם אזרחי ישראל: הם עובדים ללא קביעות ועל בסיס יומי. ממשכורותיהם נגזל מס הכנסה וניכויים אחרים למרות שאין כספים אלה חוזרים אליהם לא בצורת שירותים ולא בשום צורה אחרת. לאחר תשלום דמי נסיעה גבוהים מאוד בשל המרחק הרב, נשארים בידי הפועל לעיתים כ-50% מהמשכורת בלבד. על תנאי עבודתם שומעים בדרך כלל רק כאשר קורים "אסונות" (כאילו זה "נגזר משמיים") ופועלים הננעלים בלילות על-ידי מעבידיהם, נשרפים חיים במחסנים בהם הם לנים בתנאי כלא ממש.
הכיוון הכללי במשק הישראלי ברור: תפקידי הנהלה ומקצועות עילית ליהודים, ענפי ייצור יסודיים (או "שחורים") לערבים.
מה היה בורוכוב אומר על פירמידה חברתית כזאת?