בגיליון "עמדה" יולי-אוגוסט התפרסמה המודעה הבאה מטעם הוועד הבינדתי בישראל:
יחס אנושי לנוסעים הערביים
אנו, קבוצה של יהודים וערבים, אזרחי מדינת ישראל, רוצים למחות נגד אופן הטיפול של גורמי הביטחון החוקרים ערבים המגיעים ארצה. אנו מודעים לחשיבות הבדיקות להבטחת שלום המדינה ואזרחיה. עם זאת, אנו מסתייגים מן הדרך שבה מתבצע תהליך זה.
שוב ושוב, אנו עדים לחוסר היחס ולנוקשות של גורמי הביטחון המטפלים בנוסעים הערביים. אם אנו מצפים מעמיתינו, ערביי מדינת ישראל, שימלאו את חובותיהם כאזרחים, ואם אנו מצהירים על שוויון זכויות בין אזרחים, לא ייתכן היחס המתגלה בסידורים הבלתי נסבלים הנהוגים בעת התחקירים לערבים הנכנסים ארצה (שבים ארצה).
במצב העכשווי הנוסעים נאלצים לבלות שעות של ציפייה (לפחות שלוש שעות, ולעיתים עד חצי יום) לתחקיר. חדר החקירות אינו ממוזג, והנוסעים מנועים ממגע עם קרובים הממתינים להם בחוץ. אין אפשרות לקבל מזון או משקה, ואין הבנה לצרכים הבסיסיים של האנשים.
אנו מציעים בזה סידורים שונים עבור החייבים לעבור חקירה והם:
- חדר נאה וממוזג, כיתר אתרי הנמל.
- חלוקת משקה בעת ההמתנה.
- תידרוך גורמי הביטחון להתייחסות הולמת.
- מציאת דרך שתאפשר לממתינים להודיע לקרוביהם כי הגיעו ארצה.
- מציאת דרך לזירוז התהליך.
- הודעת גורמי הביטחון על הערכת משך החקירה, כדי שהנחקרים יוכלו לעדכן את קרוביהם הממתינים בחוץ.
- אם החקירה נמשכה שעות ארוכות, יש לדאוג לאספקת ארוחות לנחקרים.
כולנו כאחד מצטערים שהמצב מחייב בדיקה ביטחונית זו, אולם אנו מכירים בנחיצותה. עם זאת יש למצוא דרך לטפל באזרחינו באופן הוגן והולם.
(סוף המודעה).
יוזכר כאן, שבין שאר הפעולות של אותו הוועד הבינדתי, היה כלול מתן גושפנקה והכשר להריסה וגירוש שלושת הכפרים ליד לטרון – אמאוס, בית-נובא ויאלו – הרס טוטאלי של בתיהם והפיכתם (מלבד האדמות שנמסרו ל"התיישבות העובדת") לפארק קנדה, וזאת על-ידי הקמת "נווה שלום", מול האיזור ההוא. במשכן זה של צביעות ושקר, נערכים מדי פעם "כינוסי שלום" לאורחים מחו"ל, כשכמובן אין מספרים להם היכן הם נמצאים ומה נעשה באיזור שלמול עיניהם. מביאים לשם ילדים מבתי ספר ערביים בישראל הנמצאים בשליטה של "ראיסים" הנכנעים לשלטונות, כדי לנטוע עצים "למען השלום".
מודעה זאת היא בדיוק כמו פעולת "נווה שלום". היסוד המונח במודעה זאת, ובכל פעולות ה"ועד הבינדתי" (כמו בכל פעולות ה"שמאל" הציוני), הוא קבלת הגזענות כעובדה שאין להרהר אחריה, וקבלת ה"סמכות" של ה"שררה" הציונית המבצעת את הגזענות הזאת. אל שררה זאת אפשר לפנות בבקשות נכנעות, בנוסח נתין להוד מלכותו, שתמיד מנוסחות בצורה המדגישה את קבלת עיקר העיקרים שעליו נסמכת "השררה" הציונית – זאת אומרת הגזענות. במקרה שלפנינו "ברור" לוועד הבינדתי, למרות כל דיבורי הסרק על הצהרות של "שוויון זכויות בין אזרחים", שיש להתייחס לערבי בצורה אחרת מפני שהוא ערבי ומפני ש"גורמי הביטחון" קבעו כך. כל מה שאפשר לבקש הוא שינוי לא מהותי בתנאי הגזענות, העבדות וההשפלה, ולא יותר.
ועכשיו לאריסטו. בספרו "פוליטיקה" (מדע המדינה) מנתח אריסטו בין השאר את משטר העריצות – או בלשון מודרנית, את הדיקטטורה – והוא מבדיל רק בין שני סוגי התנהגות הדיקטטורים. יש "דיקטטור רע", הרוצח כל הזמן, עם או בלי סיבה, משפיל את נתיניו ללא צורך וכו' (ואין צורך לפרט, כי במובן זה מאומה לא השתנה). אבל אריסטו מספר, תוך כדי מתן דוגמאות, גם על "הדיקטטור הטוב". זה, למשל, מנסה כל הזמן לעטוף את העריצות שלו במעטה של דרכי-נועם. הוא מנסה לדבר רכות, וגם כשהוא דיקטטור למעשה, מנסה להיראות כשליט חוקי ונאור. תוך שמירת עיקר הסמכויות בידיו הוא מנסה כל הזמן לוותר בדברים קטנים, ובמיוחד בחיי יום-יום. אריסטו קובע – ובצדק – ש"הדיקטטור הטוב" ועריצותו מאריכים ימים הרבה יותר מאשר "הדיקטטור הרע", ושאין דרך "טובה" יותר לעשות את העריצות ליעילה וממושכת מאשר דרך הצביעות, שבה על-ידי ויתורים קטנים ובלתי-משמעותיים מבחינת המשטר עצמו, אך העושים רושם על האנשים בגלל שפוגשים אותם בחיי יום-יום, משפיעים על אנשים להשלים עם העריצות. אריסטו אפילו מזכיר, שאם לדיקטטור יש "יועץ טוב" או ידיד נאמן, אז חובתו של אותו יועץ ידידותי היא להשפיע על הדיקטטור בכיוון של "מתינות" כזאת, כי ביטחונה של הדיקטטורה תלוי בכך…
אני מקווה שעכשיו ההקשר ברור, ולא רק עם הוועד הבינדתי. מכאן נובעת מסקנה אחת, המנחה אותי לפחות זה יותר מעשר שנים, והנראית לאנשים רבים פרדוקסאלית, למרות שלדעתי אינה אלא מסקנה הגיונית ורציונאלית. בתוך התנועה הציונית ה"שמאל" גרוע מה"ימין" (מכלל זה אני מוציא את הדתיים, שהם שונים מהותית לדעתי מהלא-דתיים, אם כי בתוך המחנה הדתי אני מחיל את אותו הכלל. מרטין בובר או פרופ' אוריאל סימון, עם חוג "עוז לשלום", גרועים יותר מ"גוש אמונים" לדעתי). אחד מיתרונות ממשלת בגין הוא, שעכשיו הדבר הזה, שהיה נכון שנים, גלוי יותר לעין. האם המושבים והקיבוצים של פיתחת רפיח1 או חבל לכיש, או אזורים אחרים, אינם גרועים יותר אפילו מחוותו של אריק שרון? ואם אריק שרון שולט ב"סיירת הירוקה", מי הם האנשים הפועלים בה? מי שקורא ב"על המשמר" כמוני, יודע: ב"סיירת הירוקה" פעילים אנשי "ההתיישבות העובדת", על זרמיה השונים.
והכלל הזה חל גם כאשר נראה באופן פשטני כאילו אנשים מתונים אלה של הציונות ה"שמאלית" מציעים הצעה או מעלים סיסמה הנראית "חיובית". אני כבר לא מדבר על "שלום" למיניו, אלא על דבר אנושי ופשוט כמו לתת כוס מים לאדם צמא ונפחד בעת תחקיר – כמו בדוגמה של הוועד הבינדתי. גם אני, גם אנחנו נלחמים כל הזמן כדי שאדם צמא יקבל כוס מים! אלא שאפילו במקרה זה, אנחנו והם לא בעד אותו הדבר. אנו נלחמים בעד זכותו של בן-אדם, והם מבקשים בהכנעה שערבי לא יושפל יותר מדי. בשבילנו מאבק כזה, אפילו מצומצם כרגע לזכות לכוס מים, הוא שלב במאבק לביטול הגזענות הציונית כולה, ובמקרה הזה לביטול מוחלט של כל ההגבלות והדיכויים המוטלים על ערבי מפני שהוא ערבי. אפילו אם באופן מיידי הם מבקשים כוס מים לצמא, כל כוונתם היא לשעבד את הצמא עוד יותר על-ידי זה שנותנים לו לשתות; כל כוונתם היא להעמיק, להרחיב ולבסס את הגזענות.
את הכלל הזה יש, לדעתי, לזכור תמיד!
- "חברי קיבוצים יתגייסו לחיזוק ישובים בשטחים", מאת מ. שמריהו ("מעריב" 2.1.78): "מזכירות איחוד הקבוצות והקיבוצים החליטה, כי לאור תוכניות השלום של הממשלה וההשלכות הנובעות מהן, יש לרכז כל מאמץ נגד אפשרות של קיום ישובים שלא בריבונות ישראלית, להתייצב לימין הישובים שהוקמו ולחזקם בפעולת גיוס מוגברת של חברי הקיבוצים הוותיקים. בהחלטות המזכירות נאמר, כי ההתיישבות בפיתחת רפיח, בבקעת הירדן ובגולן נקבעה על פי התפיסה של גבולות ביטחון לעת שלום, ועתה נראה, כי הוויתור על גבולות בני הגנה בסיני ובגולן עלול להיות המחיר לאשליה על אי-חלוקתה מחדש של ארץ ישראל המערבית. 'הפתרון המוצע על ידי הממשלה עתה מחייב את המשך שליטתנו בריכוזי אוכלוסיה ערבית ומחבל באפשרות קיומה של מדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית". ↩