נראה כי שאלת חיים ומוות מהלכת אימים על המזרח התיכון ועל כל מי שתלוי באוצרותיו: האם יימצא הסכם שישבור את מעגל המלחמות החוזרות ונשנות ואת חוסר היציבות הכרוך בהן? האם תימצא דרך לשלב את מדינת ישראל כמדינה מקובלת ושוות-זכויות במזרח הערבי? או בקיצור: האם יהיה הסדר?1 גידול התלות האמריקאית בנפט מיובא, מכמה אחוזים ב-1970 ליותר מ-30% כיום, והתמוטטותה של היציבות היחסית שנכפתה בעזרת שימוש בכוח והאיום המתמיד בו על-ידי הצבא הישראלי, באוקטובר 1973 – שני אלה הפכו שאלה זו לגורלית בשנים האחרונות. לכך מצטרפים גורמים רבים אחרים, כמו הפיכתם של המעמדות השליטים הערביים למעצמה פיננסית בינלאומית והצורך הנובע מכך לשלב אותם בכלכלה ובמבנה הפוליטי הקפיטליסטי כבעלי-ברית, ולא רק כבני-חסות.
הניצחון הישראלי ב-1973, שלא היה אומנם חד וחלק והיה תלוי בעזרה מאסיבית מארצות-הברית, והמשך ההתדרדרות הכלכלית-חברתית במצרים בעקבות החצייה המפורסמת של התעלה, הביאו את משטרו של סאדאת אל עברי פי פחת וכפו עליו ויתורים מרחיקי-לכת לתביעות הישראליות בדרך להסדר – ויתורים שנתפסו ברחבי העולם הערבי כ"בגידה" ממש:
- הוא הסכים לשיחות ישירות ללא כל תנאים מוקדמים – תנאי עליו עמדה ישראל בעקשנות מאז 1967 – ואף הסכים לבוא לירושלים לשם כך.
- הוא הסכים לחתום על הסכם שלום מלא התואם את התפיסה הישראלית של "איכות השלום": גבולות פתוחים, יחסי מסחר ותרבות, יחסים דיפלומטיים מלאים וכו'.
- הוא הסכים להוציא את ברית-המועצות מתהליך המשא-ומתן.
- הוא הסכים להוציא את הפלסטינים ואת נציגותם המוכרת – אש"פ – מתהליך המשא ומתן.
- הוא ויתר לחלוטין על התביעה להקמת מדינה פלסטינית עצמאית בגדה וברצועה, תביעה שעד לפני שנים מספר נראתה כמרכיב הכרחי לכל הסדר.
- והיום הוא מוכן להצבת חיילים זרים על אדמת מצרים וירדן כחלק מחגורת הביטחון של ישראל.
אכן, המשטר המצרי מעוניין בהסדר ומוכן לשלם מחיר גבוה תמורתו, ואפילו להיחשב "בוגד", "מפלג" ו"לא ערבי".
אולם, מרבית חיצי הביקורת הערביים לא כוונו לתוכנית השלום של סאדאת, או לעצם הצורך בהסדר המבוסס על שילוב "ישראל הקטנה", בגבולות 1967, באיזור; להיפך, תוכנית זאת (החלטת מועצת הביטחון 242), זכתה לתמיכה כמעט כללית ורק הדרך בה בחר סאדאת להגשימה, באמצעות ויתורים מרחיקי-לכת לישראל, רק היא זכתה לקיתונות של גידופים וחרפות.
ישראל גם היא הוצאה משלוותה האימפריאלית על-ידי התמוטטות המבנה הפוליטי-צבאי של "תקופת הזוהר" 1973-1967. נפילה זו הגבירה את תלותה בהלוואות ומענקים מארצות-הברית, גרמה להפסקה מיידית וכמעט מוחלטת של ההשקעות הזרות ופגעה ברמת- החיים של האוכלוסיה תוך הגברת ההגירה מישראל. נפילה זו הביאה את ישראל לשקול מחדש את עמדתה בעניין ההסדר ולשנות באורח רדיקלי את עמדתה בעניין הריבונות על סיני, למשל. בניסיון נואש להגיע להסדר נפרד עם מצרים, הסכימה ממשלת בגין להפוך את קו שביתת-הנשק של 1949 במדבר סיני לקו הגבול הבינלאומי בין ישראל למצרים.
לאור כל ההתפתחויות הדרמטיות הללו, השאלה המעניינת ביותר אינה דווקא אם יהיה הסדר או לא. מכיון שברור שמשהו מתבשל במזרח התיכון, הרי אפשר להניח כי אחרי שיקדח התבשיל כמה פעמים יצא בסופו של דבר מהמטבח משהו שיוכל להיקרא "הסדר", למרות שאופיו הכללי עדיין רחוק מלהיות ברור וטעמו בוודאי לא יהיה ערב לחיך.
כמו כן אין טעם לעסוק בניחושים עד היכן תאולץ ישראל, בסופו של דבר, לסגת בגדה המערבית; השאלות היותר מעניינות הן: מה יכול להיות אופיו של ההסדר ההולך ומתבשל? מדוע לא מצליח האינטרס המשולב של ארצות-הברית, אירופה המערבית, יפאן, מצרים וערב הסעודית – קואליציה רבת כוח המעוניינת בהסדר – לכפות אותו על ישראל, התלויה יותר מתמיד בזרימת הון מבחוץ, בהספקת נשק בממדים עצומים מארצות-הברית וכן בשווקים האירופיים ובנפט האיראני?
זאת ועוד. אם ארצות ערב, ובמיוחד מצרים וסעודיה, מעוניינות כל כך בהסדר, מדוע הן מתעקשות על נסיגה רבתי וכופות על ישראל את הברירה בין שטחים לבין שלום? אחרי כל הוויתורים שוויתרו לישראל, מדוע לא יוסיפו עוד ויתור אחרון בגדה המערבית כדי להשיג את ההסדר המיוחל? והרי מצרים עתידה לקבל לידיה את רוב-רובו של סיני, אם לא את כולו. האם הפחד להיקרא "בוגדת" הוא המרתיע את מצרים? האם השטחים שנכבשו ב-1967 "קדושים" יותר מהשטחים שנכבשו במלחמת 1948? הלוא אדישותם של המשטרים הערביים בעת מלחמת ההרס שניהלה ישראל בלבנון בחודש מארס השנה מוכיחה כי לנוכח העליונות הצבאית המוחלטת של ישראל הם מוכנים לבלוע צפרדעים גדולות ורבות.
במסגרת מצומצמת זו לא נוכל לגעת בכל הבעיות הנזכרות למעלה ובהשלכותיהן, אלא רק באחדות מהן, ובקצרה.
אופי ההסדר
הסכם שלום או הסדר אחר אינם מהווים כמובן, בעיני האמריקאים, מטרה בפני עצמה. המטרה היסודית של ארצות-הברית היא להבטיח שליטה על אוצרות הנפט העצומים, ובפרט שליטה על מחירי הנפט ועל קצב זרימתו.
עד אוקטובר 73' נראה היה שהמשך השליטה הישראלית בשטחים הכבושים מבטיח יציבות במזרח התיכון, יציבות הנובעת מעליונות מוחלטת בשדה הקרב ומימוש עליונות זו באמצעות פעולות צבאיות מחזוריות וריסון כל כוח המאיים על הסטאטוס-קוו.
אולם, מלחמת אוקטובר 73' וההתפתחויות הפנימיות במצרים הוכיחו ששליטה זו על ידי כוח ברוטאלי וגלוי רחוקה מלהיות יציבה; להיפך, היא הביאה בפעם הראשונה לצמצום היתרון הצבאי הישראלי וגרמה למלחמה ארוכה יחסית ויקרה מאוד לישראל, מלחמה אשר, לפחות מבחינה כלכלית, החלישה עוד יותר את המשטר הרקוב במצרים.
כדי להבטיח את המשך שליטתה, מנסה ארצות-הברית להקים מבנה פוליטי צבאי שיקשור את כל המשטרים הקיימים באיזור במסכת של אינטרסים משולבים. כלומר, ארצות-הברית מנסה להכניס גורם של הסכמה ושבת-אחים-גם-יחד בין הציונות לבין המשטרים הערביים.
חשוב ביותר לזכור, עם זאת, כי בגלל הפיגור החברתי העצום של העולם הערבי, פיגור שלכוחות השליטים אין תוכנית רצינית להתגבר עליו וביטויו הבולט הוא המצב בחברה המצרית, ולנוכח ההבדל התהומי בינו לבין החברה הישראלית, שהיא במובנים כלכליים-פוליטיים דומה לחברה אירופית עם כל היציבות והעוצמה של קפיטליזם מפותח, אין לארצות-הברית שום סיבה לזנוח את ישראל כמשען צבאי-מדיני ראשי במזרח התיכון, כאלמנט מייצב חיצוני, בדומה לחיל הנחתים האמריקני – המארינס – השומר על ההגמוניה של ארצות-הברית באמריקה הדרומית. התלות הישראלית המוחלטת בארצות-הברית, והיותה של ישראל מדינה מפותחת יחסית, הופעים אותה לבעל-ברית שאין לו כל תחליף.
הבעיה אינה היכן יעבור הגבול
מן האמור לעיל ברור כי אין לתפוש את ההסדר ואת המטרות האמריקאיות כאילו נועדו להחליף את הסדר הפוליטי-חברתי הקיים. כוונתם פשוט להוסיף עליו יסוד של יציבות, שיתקבל על-ידי שילובה של מדינת ישראל במועדון המזרח התיכון. שילוב זה, בדומה לשילוב האיראני-סעודי-עיראקי, לא חייב לבטל את הניגודים העמוקים בין הצדדים, ובמקדה זה בין הציונות לבין העולם הערבי. שהרי חוסר היציבות של המזרח התיכון ושרשרת המלחמות בו אינם נעוצים, בסופו של דבר, בוויכוח על מיקום הגבולות ומהות השלום. השורשים הם עמוקים הרבה יותר.
חוסר היציבות נובע, לאמיתו של דבר, מהניגוד החריף בין העושר העצום הטמון באיזור ואפשרויות הפיתוח הגדולות הנובעות מכך, לבין הפיגור הכלכלי והחברתי של החברה הערבית, פיגור המוצא את ביטויו למשל בעוני המחריד השורר בארצות ערב ובמיוחד במצרים, ובמשטרים הצבאיים והפטריארכאליים השולטים שם בכיפה.
כאשר נוספת לניגוד זה הבעיה הלאומית הפלסטינית, הנובעת ממהותה של התנועה הציונית כתנועה קולוניאלית מנשלת ומדכאת, מתקבלת חבית אבק-השריפה הנוכחית. מכאן שההסדר – במידה שאינו מסוגל לפתור את הבעיה החברתית אלא להיפך, להעמיקה על-ידי חיזוק המשטרים הקיימים, ובמידה שהוא מתעלם ביודעין מהבעיה הלאומית והאנושית של הפלסטינים – הסדר זה יכול להוות רק הפוגה בין מלחמות מכל הסוגים.
ארצות-הברית, המודעת במידה זו או אחרת לחוסר היציבות הכרוני, אינה מוכנה לשים את כל ביציה בסל האחד של הדטאנט הישראלי-ערבי. ובעיניה של ארצות-הברית אין הפרה-החולבת הסעודית מהווה תחליף לסוס-המלחמה הישראלי: התגובה האמריקאית המיידית להתמוטטות הסטאטוס-קוו באוקטובר 73' היתה הגדלה ללא תקדים של הסיוע הצבאי והכלכלי לישראל. סיוע של כחצי מיליארד דולר לשנה "קפץ" והפך לסיוע ישיר של כשלושה מיליארד דולר לשנה. מערכות נשק מתוחכמות, וטכנולוגיה שעד כה לא יצאה מידי הצבא האמריקני, ניתנות עכשיו בשפע לצבא הישראלי. לגבי חלק נכבד מאלה קיבלה ישראל זכות ייצור ושיווק ברחבי העולם. בה בעת דרשה ארצות-הברית וקיבלה ניתוק גמור של מצרים ממקור האספקה הצבאי שלה – ברית-המועצות – מבלי שייעשה דבר להקטין את הפער ההולך וגדל בינה לבין ישראל, פער שנוצר בעקבות ניתוק זה.
יתר על כן, מאז 1973 ועד היום, בעיצומו של המשא-ומתן, מאפשרת ארצות-הברית לישראל לבנות ערים קולוניאליות חדשות בגדה, למשל בחארס ותפוח, להקים התנחלויות חדשות ולהרחיב את הקיימות. כל זאת תוך תשלום מס-שפתיים לעולם הערבי, בצורה של "תזכורות" כי ההתנחלויות אינן עולות בקנה אחד עם החוק הבינלאומי. אך מאז ביקור סאדאת בירושלים נוספו כתריסר ישובים חדשים בשטחים הכבושים!
הסיבה למדיניות האמריקנית הזו היא פשוטה בתכלית, כפי שראינו: לסוס המלחמה הישראלי אין תחליף במזרח התיכון. לכן צריכים מרכזי הכוח בארצות-הברית להתחשב התחשבות מקסימלית בצורכי ישראל ובדרישותיה, ולהיזהר זהירות יתר מפני החלשתה והצגתה ככלי ריק וכגרורה חסרת אונים של המרכז האימפריאליסטי.
הדרישות הישראליות
מהו טיב היחסים אותם רוצה ישראל לבנות עם העולם הערבי במסגרת הסכם שלום? ישראל רוצה לבנות יחסים הדומים לאלה הקיימים בין ארצות-הברית לארצות דרום-אמריקה, כלומר – שילוב כלכלי תוך שמירת עליונות צבאית-מדינית מוחלטת. ישראל לא תוותר על אופיה הקולוניאלי, על היותה "חלק אינטגראלי" מאירופה וגוף זר בלבאנט. מכאן אפשר להבין את הסירוב הישראלי לעסקה של שלום-מלא-תמורת-פינוי-הדרגתי של כל השטחים שנכבשו ב-1967.
ישראל אינה מוכנה בשום פנים ואופן להיכנס למועדון המזרח-התיכוני עם "כנפיים קצוצות"; היא מעוניינת בהסדר שלום שיהיה מבוסס על יחסי הכוחות הקיימים ויתחשב בעליונותה הצבאית-טכנולוגית, שלום שישאיר פתח לתנופה קולוניאלית מחודשת בבוא העת. אינטרס זה אינו מתיישב עם הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בגדה וברצועה, או עם שיבה לגבולות 1967. חזרה לגבולות אלה תעודד את הפלסטינים להמשיך במאבק. היא תהפוך חלק נכבד וחשוב מכוח האדם במשק הישראלי – 100,000 פועלים יצרניים חיוניים – לבלתי-תלוי פוליטית בישראל. זה יהיה כוח הבא מחוץ לגבולות המדינה, והעשוי להתארגן תחת הנהגה לאומית-פלסטינית, או אף לקבל אופי סוציאליסטי-מהפכני.
נסיגה כזו תבטא גם את החולשה ההיסטורית של הקולוניה הישראלית, והיא עשויה לגרום להתעוררות לאומית מיליטנטית בקרב חצי מיליון הפלסטינים תושבי ישראל; במיוחד משום שבמקרה של נסיגה-רבתי כפויה תשתדל ישראל "לגמור את החשבון" עם אזרחיה הפלסטינים ולשדוד מהם עוד אדמות כתחליף לדחיקתה מהשטחים הכבושים. השיקולים הללו מוצאים את ביטויים הסמלי בכך ששר הביטחון, עזר ויצמן, הוא ה"מתון" ביותר בעניין השטחים בממשלת בגין, ואילו יגאל הורוביץ, התעשיין ושר המסחר והתעשייה עד שהתפטר, הוא-הוא ממתנגדי הנסיגה הנחושים ביותר בדעתם. כלומר, אין המדובר פה, למרות כל מסך העשן הישראלי, בשיקולים ביטחוניים.
במיוחד לא יכולה ישראל להרשות שסאדאת יגלגלה מכל כיבושיה בכוח הנשק – שהרי ברור לכל שהסדר שלום ונסיגה רבתי לפני המלחמה הבאה יובנו, בצדק, כתוצאה ישירה פחות או יותר של "מחדל 1973": עד אז פעלה ישראל כמעצמה מקומית בלתי-תלויה, ולא חלמה אפילו על נסיגה כל כך נרחבת.
המועדון המזרח תיכוני
ישראל מבינה, כנראה, את היתרונות המכריעים שהיא יכולה להפיק מכניסה מכובדת למועדון מדינות המזרח-התיכון, תוך שמירה על כוחה וקבלת זכות לנתחים שמנים מהעושר העצום המרוכז פה.
מדינות ערב השתכנעו אף הן כבר מזמן בצורך להגיע להסדר שלום עם ישראל, ולאחרונה – כפי שראינו – גם עשו צעדים מרחיקי-לכת כדי לקרב הסדר זה. אולם, אין אף מדינה ערבית אחת שמוכנה לצרף את ישראל למועדון כמדינה חזקה המחזיקה בשטחים כבושים ובאוכלוסיה ערבית גדולה. ישראל כזו, העולה בכוחה הצבאי על כל הצבאות הערביים גם יחד, ואשר תשמור על עליונותה זו בתקופה הנראית לעין, תיהפך על-ידי כך לאבן יסוד בפוליטיקה המזרח-תיכונית. כפי שרואים עתה בלבנון, מאפשרים צעדי השלום של סאדאת לישראל להתערב ולהיכנס בגלוי כאחד מבעלי-הבית המקומיים, ללא כל תגובה ערבית מעשית.
נכון שגם עתה תופסת ישראל מקום ראשון במעלה במשחק הכוחות המקומי – אך עד כה היא היתה בבחינת גורם חיצוני: גורם מסוכן ומטריד, אך גורם ללא כל זכות התערבות, גורם שכל פעולה שלו, פוליטית או צבאית, נחשבה לעבירה ולהתגרות. לעומת זאת, לאחר הסדר תוכל ישראל – בזכות ולא בכוח – לדרוש להיות חלק מכוח הרתעה בלבנון, למשל, או מכוח שיטור בירדן, או שותף בכל קואליציה אחרת באיזור. ובכל קואליציה כזו, בכל כוח שיטור או ברית כלכלית, תיהפך ישראל באופן טבעי, בכוח עליונותה הכלכלית, הטכנולוגית ומעל לכל – הצבאית, לגוף המרכזי.
בקיצור, סעודיה במיוחד אך גם מצרים תצטרך להתחלק עם ישראל במקום המכובד של ראשונה-בין-שווים, בורר ופוסק אחרון בענייני המזרח-התיכון – אם זה בלבנון או בירדן, בדופאר או ביחסי לוב-מצרים.
לסעודיה אין שום סיבה להכניס ל"מטבח" הפרטי שלה סוס מלחמה גאה, בטוח בעצמו ובעל הישגים מרשימים וחוסן פנימי כמו ישראל. סעודיה מעוניינת אומנם, כמו ארצות-הברית ומצרים, בהפסקת האיבה ובכיבוי אש המלחמות החוזרות ונשנות המאיימות על זרימת הנפט השקטה; אך זאת לא במחיר ויתור על עמדת הבכורה שלה במזרח התיכון.
במצב דומה נמצאות מדינות חלשות יותר מסעודיה, כמו סוריה וירדן, שכניסת ישראל למועדון בתקן של מעצמה מקומית, כלומר – ללא נסיגה רבתי, תהפוך אותן לבובות פוליטיות, ואת כלכלתן לחצר האחורית של ישראל.
מכאן כמעט ברור שבמצב הנוכחי יכלול כל הסדר בחובו את חורבנו-שלו לטווח הארוך: אם ידרוש מישראל יותר מדי, הרי זו תנסה לשבור אותו בהזדמנות הראשונה ולהתאים את הסטאטוס-קוו למה שנראה בעיניה כיחסי הכוחות האמיתיים; ואם ייתן ההסדר לישראל להיכנס כמעצמה מקומית למועדון, הרי יערער בזה את היציבות הפנימית בעולם הערבי. המעמדות הבורגניים הערביים לא יוכלו להשלים לאורך-ימים עם חוזקו ושחצנותו של סוס-המלחמה הישראלי, שימשיך וינסה בוודאי לבעוט בבטן הרכה של הפרה-החולבת הסעודית.
- המאמר נכתב לפני החתימה על הסכמי קמפ דייוויד. ↩