במאמרו "ברית המועצות: 60 שנות שלטון ואידיאולוגיה" ("מצפן" 84) מעלה עקיבא אור שורת שאלות בדבר אופיו של המשטר השורר בברית המועצות. זהו ללא ספק נושא חשוב ביותר, ואף מרכזי, הנוגע לא רק לשאלת אופיה החברתי של ברית המועצות, אלא (כפי שמציין ע. אור בצדק) למהות הסוציאליזם והקפיטליזם. אבל האופן שבו בחר ע. אור לטפל בנושא זה הוא תמוה במקצת.
מאמרו שופע שאלות, רמזים ורמזי-רמזים. חסרות בו תשובות לשאלות, ואין בו פירושים לרמזים. למקרא המאמר ההוא, ושפע השאלות הנשאלות בו – ברובן ללא מתן תשובה – נוצר רושם כאילו נושא זה לא נידון עד עתה במצפן, ולא נעשה ניסיון להשיב על השאלות שמעלה ע. אור. אולם קוראי מצפן הוותיקים יודעים כי רושם זה הוא מוטעה בתכלית. ראשית, לפני כעשר שנים הופיע בעיתוננו, במספר המשכים, תרגום "המכתב הגלוי" של המהפכנים הפולניים קורון ומודז'לבסקי – מסמך המכיל ניתוח מעמיק של המשטר הביורוקרטי. שנית, לפני כחמש שנים הופיע אצלנו מאמר ארוך ("מהות המשטר בברית המועצות"; חלק א' בגיליון 66-65, חלק ב' בגיליון 67) שבו ניסה כותב השורות האלה לפתח הלאה את רעיונות "המכתב הגלוי" ולענות על שאלות נוספות המתעוררות בעקבותיהם. תמוה איפוא הדבר, שע. אור מתעלם לחלוטין מהפרסומים הנ"ל, ומנסח את דבריו ללא כל התייחסות אליהם. מה הטעם לנסח שאלות, שתשובות עליהן כבר ניתנו קודם לכן? כמובן, איש אינו יכול לחייב את ע. אור (או כל אדם אחר) להסכים לתשובות שניתנו בשעתן מעל דפי עיתוננו; יש ויש מקום לוויכוח עליהן. אבל אם אכן אין הוא מסכים לתשובות אלה, הרי היה עליו לנסות להתמודד איתן, לבקר אותן ולהציע תשובות טובות יותר. בכך היה תורם לקידום הדיון. אבל בדרך שבחר הוא לכתוב – תוך התעלמות ממה שנאמר לפניו במצפן באותו נושא – אין הוא תורם לקידום הדיון, אלא להסגתו אחור. ואכן, יש לקבוע בצער כי בכמה נקודות יש במאמרו של ע. אור נסיגה רבתי בהשוואה לדיונים הקודמים. אביא לכך שתי דוגמאות.
ערך חליפין וסחורה
ברשימה ארוכה של שאלות שנועדו, לדבריו, לברר "פרטים עובדתיים", כולל ע. אור את השאלות הבאות: "לפי מה נקבע ערך החליפין של סחורות בברית המועצות?" וכן: "מדוע כוח העבודה הוא בחזקת סחורה שם?"
אילו היה ע. אור מעיין כראוי ב"מכתב הגלוי" ובמאמר הנ"ל על "מהות המשטר בברית המועצות", היה מתברר לו כי אחד הדברים החשובים ביותר המאפיינים את כלכלת ברית המועצות (והארצות הדומות לה במשטרן) הוא, שכלכלה זאת אינה מבוססת על ייצור סחורות. רוב-רובם של המוצרים המיוצרים שם אינם עוברים תהליך של חילופי-סחורות, ולכן אינם מהווים סחורה. דבר זה נכון בעליל לגבי אמצעי הייצור התעשייתיים, שאינם נסחרים כלל, אלא עוברים באופן פיסי ממפעל ממלכתי אחד (שבו הם מיוצרים) למפעל ממלכתי אחר (שבו הם מופעלים) ללא תיווכו של שוק כלשהו. מה שאינו נמכר ונקנה בשוק הסחורות, אינו יכול להוות סחורה.
אבל גם מוצרי הצריכה, הנמכרים בחנויות הממלכתיות, אינם מהווים סחורות במובן האמיתי של מושג זה, כי גם לגביהם לא קיים שוק אמיתי. בשוק סחורות אמיתי, "הכסף יענה את הכל"; כלומר רשאי אדם למכור ולקנות כרצונו. חפץ הוא לקנות מכונית אחת – הריהו קונה מכונית אחת; חפץ הוא לקנות שתיים או שלוש מכוניות – הריהו קונה אותן כל עוד יש בידו ממון מספיק לשלם בעדן. חליפי הסחורות הם במהותם חליפין חופשיים – כלומר חופשיים מכל כפייה שהיא, חוץ מן הכפייה הכלכלית: המוכר מוכר כרצונו והקונה קונה כרצונו, והאילוץ היחידי למכור ולקנות הוא האילוץ הכלכלי הטהור. והנה, כל מי שבקי במציאות בברית המועצות (ובארצות הדומות לה) יודע ומבין כי רוב המצרכים הנמכרים בחנויות הממלכתיות אינם נסחרים באופן חופשי. למעשה מצרכים אלה הם "סחורות" רק מבחינה פורמאלית; ולאמיתו של דבר לא קיים לגביהם שוק ממש, אלא מין מנגנון קיצוב.
מוצר שאינו מהווה סחורה, אין לו ערך חליפין. הקטגוריה של "ערך חליפין" אינה קטגוריה כללית שכוחה יפה לכל אופן-ייצור שהוא. זוהי קטגוריה בעלת משמעות רק לגבי סחורות.
בברית המועצות "מוכרת" המדינה לאיכרים אמצעי-ייצור חקלאיים (מכונות ודשנים) ו"קונה" מהם תבואה. אבל גם אלה אינם חליפי סחורות המתבצעים באמצעות שוק סחורות ממש. אלה הם חליפין כפויים ומאולצים. לשם הבהרת העניין, נביא דוגמא מהמציאות שלנו, הידועה לנו היטב. כאשר בעל-אדמה פרטי מוכר מגרש באופן חופשי, באמצעות שוק הנכסים-דלא-ניידי הקיים בכל ארץ קפיטליסטית – הרי בכך ממלא המגרש תפקיד של סחורה. אבל כאשר, למשל, מפקיעה ממשלת ישראל מאזרח ערבי את אדמתו, הרי ב"עיסקה" זאת אין האדמה משמשת סחורה, וזאת גם אם משלמת הממשלה לקורבן ההפקעה "מחיר" כספי כפיצוי על ההפקעה. במכירה חופשית, שהיא עיסקה חוזית (חוזה בין המוכר לקונה), ממלא הנכס הנמכר תפקיד של סחורה. אבל בעיסקה כפויה, כמו למשל בהפקעה, אין הנכס המועבר בחזקת סחורה כלל.
לכן, לפני ששואלים "לפי מה נקבע ערך החליפין של סחורות בברית המועצות", יש לברר תחילה באיזו מידה אפשר בכלל ליישם את מושג ה"סחורה" למוצרים המיוצרים או נצרכים שם. והתשובה היא שרוב-רובם של מוצרים אלה אינם סחורות כלל, ולכן לגביהם אין כל משמעות ל"ערך חליפין". אין להם ערך חליפין, אלא לכל היותר "מחיר" – מחיר הנקבע על-ידי הביורוקרטיה הממלכתית שבידיה נתון תכנון המשק. "מחיר" זה אינו משקף ערך-חליפין כלשהו, אלא הוא פשוט אחד מאמצעי התכנון הביורוקרטי, אמצעי של קיצוב מצרכים ושל הנהלת חשבונות.
אומנם, קיימות בברית המועצות גם סחורות ממש, ב"שוליים" של המשק הביורוקרטי. ראשית, המוצרים שמייצאת ברית המועצות לשוק הקפיטליסטי העולמי או מייבאת ממנו – הם בוודאי סחורות. (יותר נכון להגיד שבתהליך היצוא והיבוא ממלאים מוצרים אלה תפקיד של סחורות. כאשר קונה ממשלת ברית המועצות מהמערב מוצר-יוקרה כלשהו, הרי שברגע זה מהווה המוצר סחורה. אבל כאשר לאחר מכן נמסר המוצר לשימושו של אחד מראשי המפלגה, הרי בתהליך מסירה זה אין המוצר מהווה סחורה. השאלה אם מוצר נתון הוא סחורה, תלויה לא במהותו הפנימית של המוצר, אלא ביחסים – יחסי הייצור שבתוכם הוא מתפקד.) שנית, גם בתוך ברית המועצות עצמה קיים שוק חופשי ממש: האיכרים רשאים לגדל גם גידולים פרטיים ולמכור אותם באופן פרטי; וכן קיים גם שוק שחור, בלתי-חוקי. אבל לגבי סחורות אמיתיות אלה אין כל מסתורין בשאלה "איך נקבע ערך החליפין שלהם". ערך חליפין זה נקבע בדרך הרגילה והידועה לכולנו: ערך סחורות הייצוא והייבוא נקבע בשוק הסחורות העולמי הקפיטליסטי; וערך המוצרים הנמכרים באופן פרטי בשוק הפנימי נקבע לפי חוקי השוק הרגילים, כמו בכל שוק סחורות. (יש לזכור שחליפי סחורות מסוימים היו קיימים ברוב החברות, ולא רק בקפיטליזם. המיוחד בקפיטליזם הוא, שבו הופכים רוב-רובם של המוצרים לסחורות, והחליפין הופכים מתופעה שולית לתהליך מרכזי ביותר.)
ובכן, השאלה בדבר אופן קביעת ערך החליפין בברית המועצות – או שאין לה כל משמעות (כשמדובר על רוב המוצרים, שאינם בחזקת סחורות), או שאינה דורשת תשובה חדשה ומיוחדת (כשמדובר על התחומים השוליים, שבהם אומנם קיימות סחורות).
ע. אור מצליח לערפל את השאלה, במקום להבהירה. אבל לשיא של עירפול ובילבול מגיע הוא בשאלתו "מדוע כוח העבודה הוא בחזקת סחורה שם?". העניין הוא בדיוק בכך, שבברית המועצות אין כוח העבודה מהווה סחורה כלל. לא קיים שם שוק-עבודה, ותהליך "שכירת" העובד אינו תהליך חליפין סחורתי. כפי שנאמר לעיל, התכונה היסודית והאופיינית ביותר לחליפין של סחורה, היא בכך שזהו אקט חוזי וחופשי מכל כפייה חיצונית (חוץ מהכורח הכלכלי). קונה הסחורה אינו חייב לקנות, והמוכר אינו חייב למכור. לכן הפקעה אינה מהווה חילוף סחורות. בארץ קפיטליסטית, שבה כוח-העבודה הוא באמת סחורה, אין איש יכול לחייב את הפועל למכור את כוח-עבודתו. רק הרעב והמחסור יכולים לכפות עליו זאת. וכמו-כן, אין איש יכול להכריח בעל-הון לשכור פועלים; רק שאיפת הרווח מניעה אותו לכך. אבל בברית המועצות שונה המצב תכלית שינוי. החוק שם קובע בפירוש שחובתו של כל אדם לעבוד. מי שאינו "מוכר" את כוח עבודתו, ואין לו סיבה חוקית טובה לכך (כגון שהוא זקן, או חולה, או סטודנט) הריהו עובר בכך על החוק, ונאשם באשמת טפילות וצפוי לעונש קשה. מצד שני, מחייב החוק את המדינה להעסיק כל אדם ואדם המסוגל לעבודה כלשהי. במצב כזה אין כל אפשרות לומר שכוח העבודה מהווה סחורה. שכירת העובדים בברית המועצות דומה הרבה יותר להפקעת קרקעות מאשר לעיסקה סחורתית ממש. (בהשוואה לקפיטליזם, מצב הפועל שם גם רע יותר וגם טוב יותר – רע יותר, מפני שהחוק כופה עליו למכור את כוח עבודתו, ואוסר עליו להתמקח על שכרו, כפי שמקובל בקפיטליזם. אבל מצד שני מצבו גם טוב יותר, מפני שהחוק מבטיח לו תעסוקה.) שאלתו של ע. אור היא איפוא שאלה חסרת משמעות, המיוסדת על שגיאה גסה. דומה הוא למי ששואל גבר רווק "מדוע הפסקת להכות את אשתך?".
קולקטיביזם ביורוקרטי וקפיטליזם
ע. אור מביא דברים שאמר ליאון טרוצקי בשנת 1939, לאמור: "או שמדינת סטאלין היא תצורה חולפת, עיוות של מדינת פועלים בארץ נחשלת ומבודדת, או שזהו 'קולקטיביזם ביורוקרטי' – דהיינו תצורה חברתית חדשה המחליפה את הקפיטליזם ברחבי העולם."
ע.אור קובע – בצדק, ללא ספק – שצורת החברה והמשטר בברית המועצות אינה מהווה סטייה היסטורית זמנית וחולפת, אלא תצורה חברתית חדשה בעלת יציבות יחסית. ומכאן הוא מסיק שהמשטר הקיים בברית המועצות – "הקולקטיביזם הביורוקרטי" – מהווה "תצורה חברתית חדשה המחליפה את הקפיטליזם", והיא "הולכת ומתפשטת בכל העולם".
מסקנה זאת אכן נובעת מדבריו של טרוצקי, אבל היא מוטעית לחלוטין. כל מי שעיניו בראשו יכול לראות כי הקולקטיביזם הביורוקרטי אינו "מתפשט בכל העולם", אלא בארצות תת-מפותחות בלבד. אין הוא מתפשט בעולם הקפיטליסטי המפותח. (לכלל זה יש שני יוצאים מן הכלל, המאשרים את הכלל, מזרח-גרמניה וצ'כוסלובקיה, שהיו ארצות מפותחות-יחסית. אבל שם נכפה המשטר הביורוקרטי מבחוץ, והוא קיים בכוח הכידונים הסובייטיים.)
טרוצקי טעה בכך שהביא בחשבון רק שתי אפשרויות: או שהסטאליניזם מהווה סטייה היסטורית זמנית, תופעה חולפת, או שהוא מהווה תצורה חברתית שתחליף את הקפיטליזם ברחבי העולם. טרוצקי לא הביא בחשבון את האפשרות של "התפצלות היסטורית": כלומר שהמשטר החדש יתפשט רק בחלק מסוים של העולם, ודווקא לא בארצות שבהן התפתח הקפיטליזם התפתחות קלאסית והגיע לכלל בשלות.
להגנתו של טרוצקי אפשר לטעון, שבשנת 1939 עדיין לא נתבהר המצב לאשורו. ברית המועצות היתה אז הדוגמה היחידה של המשטר החדש, ומדוגמה יחידה קשה מאוד להסיק מסקנות כלליות נכונות. אבל היום נמצאים אנו בשנת 1978, כארבעים שנה אחרי טעותו של טרוצקי. והנה מקבל ע. אור ללא כל ביקורת את טעותו הישנה של "סגנו של לנין".
אילו היה ע. אור מעיין כהלכה במאמר על "מהות המשטר בברית המועצות" ובייחוד בחלקו השני (מצפן גיליון 67), היה מוצא שם ניתוח מפורט המסביר מדוע אומנם מהווה "הקולקטיביזם הביורוקרטי" משטר חברתי חדש, המופיע לא בכל העולם, ולא בעקבות התפתחות הקפיטליזם, אלא בארצות מסוימות מאוד, שבהן נמנעה התפתחותו הקלאסית של הקפיטליזם. כמובן, אין איש יכול לכפות על ע. אור להסכים לניתוח ההוא. הרשות בידו לחלוק עליו, ולהביא נימוקים נגדו. אילו היה עושה כך, היה יכול לתרום לקידום הדיון החשוב הזה. אבל במקום זאת הוא מעדיף לחזור על שגיאתו הישנה של טרוצקי, ולהסיג את הדיון ארבעים שנה אחורנית!
"האידיאולוגיה השלטת"
אילו היתה מטרתו העיקרית של ע. אור ניתוח אופיה החברתי של ברית המועצות והבנת המשטר השורר בה, אז היה צריך לעיין במה שנתפרסם בנושא זה במצפן ובמקומות אחרים בספרות המהפכנית בת-זמננו, ולהתייחס לניתוחים המופיעים בפרסומים אלה; ואז אולי לא היה נכשל בשגיאות אלמנטאריות מסוג אלה שעליהן הצבעתי לעיל.
אולם מסתבר כי לא זה עיקר כוונתו כלל. המטרה הראשית של מאמרו היא – לנגח את המארכסיזם. ולמטרה זאת הוא מביא הנמקה אחת, מפליאה ממש בפשטותה. המשטר בברית המועצות הוא משטר דיכוי; השכבה המדכאת והשליטה בחברה הסובייטית היא השכבה הביורוקראטית. האידיאולוגיה השלטת בברית המועצות היא – המארכסיזם. מכאן נובע שהמארכסיזם הוא אידיאולוגיה המשרתת את האינטרס של שכבה שליטה מדכאת. לכן יש לפסול את המארכסיזם כתיאוריה סוציאליסטית מהפכנית.
זוהי הנמקה פשוטה מאוד – פשוטה יותר מדי. היא חסרת כל תוקף עובדתי והגיוני. לשם המחשת הדבר, נביא דוגמה אחרת לשימוש בהנמקה מסוג זה. אפשר לטעון כך: בימי-הביניים באירופה הפיאודלית-קתולית, ועוד יותר מכך בתחילת העת החדשה בארצות הפרוטסטנטיות שבהן שלט ההון המסחרי, היתה האידיאולוגיה השלטת – הנצרות (הנצרות הקתולית במקרה הראשון, והפרוטסטנטית במקרה השני). הנצרות הקתולית, ועוד יותר ממנה הפרוטסטנטית, הסתמכה על כתבי הקודש: התנ"ך והברית החדשה. כתבים אלה הופצו ברבים, במיוחד על-ידי הפרוטסטנטים, תורגמו לכל הלשונות הידועות ושימשו כציוד היסודי של מיסיונרים בכל העולם. מכאן נובע כביכול כי כתבי הקודש היו "חלק מהאידיאולוגיה של המעמד השליט" – של בעלי האחוזות הפיאודליים, או הסוחרים הגדולים.
להנמקה זאת אין כל תוקף, משום שהאידיאולוגיה השלטת בארצות הפיאודליזם וההון המסחרי באירופה לא כללה את כתבי הקודש עצמם, אלא את הפירוש המיוחד שניתן לכתבים אלה על-ידי הכנסיה הקתולית או הפרוטסטנטית. ספרי התנ"ך מהווים אוסף של כתבים שונים, שמשתקפות בהם אידיאולוגיות שונות –בחלקן אידיאולוגיות של איכרים חופשיים זעירים, ובחלקן של המעמדות השליטים במלכות יהודה העתיקה. אבל דבר אחד אין למצוא בתנ"ך – אין למצוא בו אידיאולוגיה של פיאודלים או של קפיטליסטים מסחריים. אשר לברית החדשה, הרי היא הספרות התעמולתית של הנצרות הקדומה, שהיתה בעיקרה דת של עבדים ומוכי-גורל אחרים. מסיבות היסטוריות, שלא כאן המקום לעמוד עליהן, שינתה הנצרות בהדרגה את אופיה שינוי מרחיק לכת, והפכה לאידיאולוגיה שלטת שהצדיקה את שלטונם של מעמדות מדכאים שונים. יחד עם זאת – ושוב, מסיבות היסטוריות מעניינות ביותר, שלא כאן המקום לעמוד עליהן – ראתה הכנסיה הנוצרית צורך ותועלת בשמירה על קדושתם של התנ"ך והברית החדשה. וזאת למרות העובדה שבכתבי קודש אלה נמצאים רעיונות רבים אשר בהחלט היו עשויים להעמיד בסכנה את המשטר הקיים והאידיאולוגיה שלו. (ואומנם:כתבי הקודש שימשו שימוש נאמן את כל המעמדות המהפכניים והמרדניים בימי-הביניים ובתחילת העת החדשה באירופה!) כדי לנטרל את השפעתם המזיקה של רעיונות אלה המצויים בכתבי הקודש, עטפה אותם הכנסיה בפירושים ופירושי-פירושים שונים ומשונים, אשר סילפו ועיוותו את משמעותם המקורית של כתבים אלה. לשם כך נוצר "מדע" מיוחד – התיאולוגיה.
וכך גם לגבי המארכסיזם וברית המועצות. האידיאולוגיה השלטת שם אינה כוללת את הרעיונות המופיעים בכתבים המארכסיסטיים הקלאסיים. להיפך, האידיאולוגיה של המעמד הביורוקרטי השליט, הסטאליניזם, מהווה סילוף ועיוות שיטתי ומרחיק-לכת של רעיונות המארכסיזם. לתלות במארכס את האשמה שרעיונותיו משמשים כביכול להצדקת שלטון הביורוקרטיה הרוסית – הרי זה אבסורד ממדרגה ראשונה, ממש כמו להאשים את הנביא עמוס, או את ישוע הנצרתי, שרעיונותיהם שימשו להצדקת האינקוויזיציה הספרדית.
נכון, השאלה מדוע רואה הביורוקרטיה השלטת בברית המועצות (ובארצות הדומות לה) תועלת וצורך להיתלות במארכסיזם, ולהעמיד פנים שהוא מצדיק את שלטונה, היא שאלה חשובה ומעניינת ביותר .אבל התשובה עליה מובילה לא לפסילת המארכסיזם, אלא להבנה יותר מעמיקה של אופיה ההיסטורי של הביורוקרטיה השלטת בברית המועצות. לא כאן המקום להיכנס לדיון זה, ונסתפק בהערה שהעמדת-פנים זאת של הביורוקרטיה, כאילו היא מודרכת על-ידי המארכסיזם, קשורה בין היתר גם בכך שביורוקרטיה זאת – בניגוד לרוב המעמדות השליטים בהיסטוריה – מכחישה את עצם קיומה כמעמד.
אם רוצה ע. אור לדון ברצינות בנושא זה, הרי שאנחנו בוודאי ובוודאי לא נתחמק ממנו. אבל תחילה יהיה עליו לנסח את דבריו בגלוי, ולא בלשון הרמזים. אחד הדברים המוזרים ביותר במאמרו הוא, שאין הוא קורא לילד בשמו. למרות שהמטרה העיקרית של מאמרו זה היא לנגח את המארכסיזם, הוא נמנע בקפדנות מלהזכיר את המארכסיזם בשמו המפורש, ומשתמש בכינויים עקיפים כגון "השקפת העולם שתרמה להקמתה של תצורה זו" (כלומר התצורה הביורוקרטית) או "האידיאולוגיה השלטת" בברית המועצות. צורת התבטאותו היא כה עקיפה ומרומזת, עד כדי כך שבקריאה שטחית עשוי אולי הקורא לחשוב שמאמרו מכוון לא נגד המארכסיזם אלא נגד הסטאליניזם. אולם בקריאה מדוקדקת יתברר לקורא כי אומנם הכוונה היא לנגח את המארכסיזם, ולא את הסטאליניזם. אילו כוונת ע. אור היתה באמת לסטאליניזם, הרי היה יכול לצאת נגדו במפורש, תוך הזכרת שמו, ובנימוקים ישירים ולא עקיפים. לא היה לו שום צורך להשתמש בביטויים כגון: "מהפכן שאינו חרד להגיע למסקנות לא נעימות, חייב לברר כיצד תורמת האידיאולוגיה המופצת על-ידי השכבה השלטת בברית המועצות לביסוסה של שכבה זאת." אילו הכוונה במילים "האידיאולוגיה המופצת על-ידי השכבה השלטת בברית-המועצות" היתה לאידיאולוגיה הסטאליניסטית (שהיא אומנם שלטת שם) אז מדוע מצא ע. אור לנחוץ לרמוז לנו שבדחייתה של אידיאולוגיה זאת יש משום "אי נעימות"? הרי אנו, אנשי מצפן, כמו רוב השמאל המהפכני בעולם, דחינו זה-כבר את הסטאליניזם, ולא היתה לנו בכך שום "אי-נעימות". להיפך, הדבר נעם לנו מאוד.
יתר-על-כן, מי שמכיר מקרוב את התעמולה שמנהלים חוגים מסוימים בחו"ל , יודע אל-נכון כי אכן יוצאים הם במפורש נגד המארכסיזם, בהשתמשם בין היתר בדיוק בנימוקים אלה שבמאמרו של ע. אור. יתכן שהפעם נמנע מלהתקיף את המארכסיזם בשמו המפורש, מתוך נימוס יתר וחרדה לכבודה של האכסניה שבה נתפרסמו דבריו; שהרי מצפן הוא ביטאון של ארגון המצהיר על עצמו כמארכסיסטי (העיקרון הראשון בעקרונות-היסוד של הארגון פותח במילים: "הארגון הסוציאליסטי בישראל ('מצפן') הוא התאגדות-מרצון של סוציאליסטים מהפכניים, הפועלים על-יסוד השקפת העולם המארכסיסטית…"). ואולי היו לכך סיבות אחרות. אבל יהיו הסיבות אשר יהיו, אין זאת הדרך הנכונה לנהל ויכוח רציני. מי שקורא לנו שלא נחשוש מהסקנת "מסקנות לא נעימות" חייב בעצמו שלא לחשוש מן האי-נעימות שבהזכרה מפורשת של המארכסיזם, שנגדו הוא רוצה להתווכח.