תנועת העבודה הציונית, על זרמיה השונים, מילאה תפקיד מכריע בהגשמת הציונות ובהבאתה עד הלום. האידיאולוגיה של תנועה זו, על גווניה השונים, היתה כלי חשוב, המתאים ביותר לתקופתה, כדי להגשים תחת חסותה את המטרות הציוניות. האידיאולוגיה הזו, ה"סוציאליסטית" וה"פועלית" כביכול, היוותה עבור המעש הציוני מסווה מתקדם, שתחת חסותו ניתן היה לבצע פעילות של קולוניזאציה, נישול ואפליה גזענית. אידיאולוגיה זו התאימה ביותר לתקופת הראשית. ה"חלוציות" בלוויית רעיונות שיתופיים איפשרו את הגשמת הציונות בתנאים של הון מועט ובעימות עם האוכלוסיה המקומית של פלסטינה. (חשוב להדגיש, כי תנועת העבודה הציונית הפכה דומיננטית בציונות רק לאחר שההתיישבות הקולוניאלית הקלאסית, במימונו של הקפיטליסט הצרפתי רוטשילד, כבר התבססה עד כדי כך שיכלה להוות בסיס שיעסיק את ה"חלוצים" הראשונים). האידיאולוגיה של תנועת העבודה הציונית היוותה גם קליפה "מתקדמת" שהגנה על מצפונם של המתנחלים-המנשלים ה"סוציאליסטים". הם שיכנעו את עצמם כי הם נאבקים, למעשה, במאבק מעמדי נגד האפנדים הערבים, ומשחררים בכך את האריסים מעולם של אלה…
המציאות הכלכלית-חברתית של הארץ, ולא פחות חשוב מכך, של הסביבה בה צמחה התנועה הציונית, בתקופת המנדט הבריטי, הכתיבה לכן את עליונותה של תנועת העבודה הציונית בקרב הציבור היהודי בפלסטינה, ויחד עם זה גם את התפשטות העקרונות האידיאולוגיים שלה.
עם הקמת מדינת ישראל וההגירה ההמונית שהתלוותה אליה, בעיקר מארצות-ערב, עברה המציאות הכלכלית-חברתית בארץ שינוי עמוק. אל מעמד הפועלים בישראל הצטרפו המוני המהגרים מארצות-ערב, כשהם דוחקים למעלה, בסולם החברתי, את עמיתיהם יוצאי אירופה. העלייה בסולם החברתי של רבים מתומכי תנועת העבודה הציונית הביאה בהכרח גם לתפנית באידיאולוגיה שלה. תפנית זו התבטאה בהתחזקות הזרמים ה"ממלכתיים" תוך היחלשות הדרגתית אך עקבית של הזרמים ה"פועליים" ה"מעמדיים", ה"סוציאליסטיים". בן-גוריון טבע את הסיסמה "ממעמד לעם". בכך הוא התכוון לומר כי תנועת העבודה הציונית חייבת להפסיק לבטא את אינטרסי מעמד הפועלים היהודיים (כפי שהיא הבינה אותם עד אז) ולראות את עצמה כמבטאת את האינטרס ה"ממלכתי", את כלל החברה היהודית, את "העם".
באופן פרדוקסאלי, דווקא סיסמת ה"ממלכתיות" היוותה סימן חיצוני להפיכתה של תנועת העבודה הציונית מתנועה הממלאת תפקיד מנהיג ומוביל של כלל העניין הציוני, ושל הרוב המכריע של הציבור היהודי בארץ, לתנועה המייצגת למעשה אינטרס מוגדר יחסית של סקטור אחד בלבד בכלכלה ובחברה הישראלית. זהו הסקטור הביורוקראטי ההסתדרותי. ותנועת העבודה הציונית הפכה למבטאת האינטרסים הקפיטליסטיים של סקטור זה, ולא – חס וחלילה – את האינטרסים של המועסקים בו.
תהליך התחזקותה היחסית של הבורגנות ה"פרטית" (המיוצגת על ידי התאחדות התעשיינים ולשכות המסחר) על חשבון המשק ההסתדרותי והממשלתי קיבל דחיפה חשובה לאחר מלחמת 67'. כפי שהראה עמנואל פרג'ון במחקרו על הפועלים הפלסטיניים בישראל (ראו "דפים אדומים" מס' 5 בהוצאת האירגון הסוציאליסטי בישראל – "מצפן", מאי 1978), היוו רבבות הפועלים הפלסטיניים עבור הבורגנות כוח עבודה זול, נייד ובלתי כפוף אירגונית לסקטור המתחרה ההסתדרותי. בכך רכשה לעצמה בורגנות זו מידה מסוימת של עצמאות וכושר תימרון ביחס לסקטור המתחרה. בחירות מאי 77' ביטאו איפוא את ה"שינוי ביחסי הכוחות בקרב המעמד השליט בישראל: הביורוקרטיה שנחלשה פינתה את מקומה במימשל לבורגנות שנתחזקה" ("על המתרחש בישראל ובאיזור", גילוי דעת של האירגון הסוציאליסטי בישראל, "מצפן" מס' 83, נובמבר 1977).
מעניין לציין כי השינוי שהתחולל מאז שנות ה-50 בהרכב מעמד הפועלים בישראל מצא לו ביטוי גם בשינוי בנאמנות הפוליטית של מעמד זה. הפועלים היהודיים החדשים החלו לראות בבורגנות את הנהגתם הפוליטית. הצטמצם מספר הפועלים שתמכו בתנועת העבודה הציונית, כאשר חלק גדול מהם הצטרף למעשה למנגנון הביורוקרטיה ההסתדרותית. הדמגוגיה הסוציאלית של ראשי תנועת העבודה הציונית לא הצליחה לרמות את מעמד הפועלים החדש לאורך ימים.
תנועת העבודה הציונית סיימה את תפקידה ההיסטורי בשירות הציונות. מאז קום מדינת ישראל החל הון רב לזרום לארץ. בתחילה היו אלה ה"שילומים" מגרמניה שחילצו את מדינת ישראל מתקופת הצנע, ואחר-כך נוסף לתרומות יהודי ארצות-הברית (הפטורות שם ממס-הכנסה) גם סיוע אמריקאי מאסיבי. המחסור בהון שכפה על התנועה הציונית להיעזר באידיאולוגיה ובמעש "חלוציים" ושתפניים, שהעלו על נס את החיים הפשוטים, והזולים – מחסור זה נעלם. כעת היה שפע של הון, ומציאות חדשה שהכתיבה גם אידיאולוגיה חדשה.
גם הערך התעמולתי של העקרונות ה"סוציאליסטיים" של הציונות איבד הרבה מחשיבותו. הסוציאל-דמוקרטיה האירופית התברגנה לגמרי, ואילו בארצות-הברית תמיד התייחסה "דעת-הקהל הנאורה" בחשד לכל אידיאולוגיה שיש לה ולו גוון דקיק של "סוציאליזם". די היה כעת לישראל להציג את עצמה כ"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון"; היא לא הזדקקה עוד לטפטף קצת "אודם" על ה"דמוקרטיה" הזו. וכדי לדבר על דמוקרטיה כזו לא צריך את תנועת העבודה הציונית, על המלל ה"סוציאל-דמוקרטי" שלה ועל קיבוציה. בגין ממלא את התפקיד לא פחות טוב ממנה.
בכל פעם שהמציאות הכלכלית-חברתית משתנה, וכופה על מבטאיה האידיאולוגיים לשנות את תפיסותיהם או להידחק הצידה, נשארת קבוצה קטנה או גדולה של אנשים המסרבים להכיר במציאות המשתנה, והמתעקשים להחזיק באידיאולוגיה שאינה מתאימה עוד לתקופתה. אנשים אלה, מתוך התנגדותם לשינוי ורצונם להחזיר את גלגל ההיסטוריה אחורנית, מוכנים לעתים לשתף פעולה עם מהפכנים, אשר מתנגדים לייצוב המציאות הנוצרת ושואפים לזרז את תהליכיה קדימה. כך מצאנו בהיסטוריה בריתות מוזרות, שנכרתו או רק באו לכלל ביטוי מעשי, בין מתנגדים שונים של הקפיטליזם העולה: בין האצולה והכמורה השואפות לשמור על זכויות היתר שלהן לבין סוציאליסטים; בין ביסמארק לבין לאסאל נגד הבורגנות הגרמנית.
סוציאליסטים חייבים להיזהר מפני בריתות אופורטוניסטיות כאלה. שהרי גם אם האויב הוא משותף, לא תמיד אויבו של אויבי הוא בעל בריתי. עיקרון זה חייב להנחות אותנו גם בארץ. סיסמאותיה של תנועת העבודה הציונית, כמו "כיבוש העבודה", "כיבוש הקרקע", "עבודה עברית" ו"תוצרת עברית" אינן יותר מתקדמות ודמוקרטיות מסיסמאותיה של התנועה הרביזיוניסטית. הן גזעניות לא פחות מהאחרונות. וגם הסיסמה של שמרני תנועת העבודה הציונית דהיום, "מדינה יהודית דמוקרטית" (כלומר, מדינה ציונית קטנה עם כמה שפחות ערבים), איננה פחות גזענית, מבחינה עקרונית, מאשר שאיפותיהם של מנחם בגין ושמחה ארליך.
אלא ששמרני תנועת העבודה הציונית מעלים את תביעותיהם הנוכחיות בשם השאיפה לחזור לעבר היפה והרומנטי, אותו הם מכנים "ארץ ישראל הקטנה". ולהזכירכם, זו אותה "ארץ ישראל" שבשמה נישלו וגירשו מאות אלפים מתושבי הארץ והפכום לפליטים, שבשמה נהרסו עד היסוד כ-385 כפרים וערים, שבשמה נחקק חוק השבות הגזעני, שבשמה נדחקו רגלי הפלאחים הפלסטיניים מעל אדמותיהם "דונם פה ודונם שם" לפני 48' ו"עשרת אלפי דונם פה ועשרת אלפי דונם שם" אחרי 48', שבשמה הוצדקו כל מעשי הדיכוי והאפליה וכן כמה מלחמות תוקפניות…
גם אם אנו מוצאים את עצמנו, לפעמים, כאילו במחנה אחד עם מתנגדים אחרים של ממשלת הבורגנות הישראלית בראשות בגין, אסור לנו ליפול בפח ולחשוב שאויבי אויבנו הם ידידינו. אלה שואפים לחזור אל מציאות היסטורית שאבד עליה הכלח, ואילו אנו שואפים למציאות חדשה ושונה לגמרי. מבחינה זו ה"שמאל" הציוני הוא אנכרוניזם ריאקציוני, ועלינו להיזהר זהירות מרבית לבל יידבק בנו, בעיני הציבור, ולו שמץ, לא מן ה"שמאליות" שלו ולא מן הרומנטיקה המזויפת שלו.