מיליון אזרחים מפגינים בטהראן – מוות לשאה, יחי חומייני; מאות פועלי-נפט נעצרו על-ידי המשטרה והצבא, ואלפי פועלים אחרים ממשיכים בשביתתם למרות הוראה מפורשת של חומייני להפסיקה. בכל עיר וכפר נמצאים המוני בני-אדם ברחובות – מפגינים, הורסים בנייני משטרה ומשחררים אסירים פוליטיים. אלפי בעלי-מלאכה וסוחרים זעירים בבזאר המפורסם – היא ה"קסבה" של טהראן – מפגינים, משתקים את החיים ומארגנים קרן שביתה. המוני סטודנטים באוניברסיטאות הורסים בשיטתיות את כל פסלי השאה הענקיים. המוני סטודנטים. המוני פועלים. המונים. המונים.
בעבר נראה היה שהאכזריות של השלטון המרכזי, אמצעי הדיכוי המשוכללים (שהוכיחו את יעילותם בצ'ילה ובארגנטינה, בהונגריה ובצ'כוסלובקיה, בעומאן ובתוניסיה) הכוללים גז מדמיע וכדורי-גומי, טנקים ועינויי-תופת, כל אלה נראה היה שהוציאו את ההמונים מכלל פעולה.
אולם המרד והשנאה לשאה רחשו מתחת לפני השטח, ורק הודות ליד-הברזל של המשטרה החשאית (ה"סאבאק") והצנזורה הנוקשה הצליח המשטר להעמיד פנים שהעם אוהב את השאה ומקבל את מדיניותו.
המהפכה הלבנה
בשנת 1962 הכריז השאה על "המהפכה הלבנה". זו אמורה היתה להיות רפורמה אגרארית שתיצור באיראן מעמד נרחב של איכרים בעלי-קרקעות.
רפורמה זאת פגעה אומנם בעצמאותם של בעלי-האחוזות הגדולים; אלה מהם שאדמותיהם הופקעו קיבלו תמורתן כפיצוי מניות במפעלי תעשייה, ועתידם הכלכלי נקשר בכך בעתידו הכלכלי של המשטר. אך רבים מהפלאחים מחוסרי-הקרקע לא זכו להימנות על מקבלי-הקרקע. וגם אלה שקיבלו חלקת-אדמה התקשו לעמוד בתשלום דמי-החכירה (למדינה) ובהוצאות הנחוצות האחרות: זרעים, דשנים, השקאה ומיכון. רבים שקעו בחובות ותוך זמן קצר נאלצו לוותר על משקיהם ולחפש פרנסה בערים.
בראשית שנות ה-60 ישבו בערי איראן 15% מתושבי המדינה. כיום יושבים בערים מעל 50% מכלל התושבים. אוכלוסיית טהראן גדלה באותה תקופה פי עשרה (מחצי-מיליון בשנת 1963 לכחמישה מיליונים כיום). נישול הפלאחים התבצע, אם כן, ללא אלימות, ללא שפיכות-דמים, בצורה "נקייה" ו"לבנה". בעקבותיו חלה עלייה עצומה במחירי המגרשים והבתים בערים, ומסביבן צצו שכונות ארגזים ופחונים כפטריות לאחר הגשם.
המעבר מן הכפר, על המערכת החברתית שלו, אל העיר הזרה והגדולה גרר שבירה של מסגרות מסורתיות והתפתחות רגשות של ניכור ובדידות. התארגנות על רקע מקצועי או פוליטי היתה אסורה, והמסגד הפך ממקום תפילה גרידא גם למרכז חברתי ולמועדון פוליטי. הצנזורה החמורה והאיום המרחף של המעצרים הפוליטיים נעצרו לרוב על סף המסגדים, עובדה שחיזקה את מעמדה של הדת ואת מעמדם של המנהיגים הדתיים. גם המידע על המתרחש וגם השקפות פוליטיות שונות מצאו חסות במסגדים.
זאת ועוד. העובדה שמנהיגי השיעה באיראן ממלאים תפקיד מכריע במאבק נגד השאה נובעת, בין היתר, מכך שהדת ונציגיה באיראן אינם כפופים לשלטון המדיני המרכזי (בניגוד גמור למצב בארצות הערביות) . להיפך, במאות השנים האחרונות התפתחה השיעה כמוקד-כוח עצמאי, פחות או יותר, הן מבחינה כספית והן מבחינה חברתית. השלטון המרכזי לא הצליח לכפות עליה לא את רצונו, לא את נציגיו ולא את מוסדותיו.
המהפכה שבעקבות המהפכה הלבנה
תוך כמה חודשים הצליחו ההמונים האיראניים לערער עד היסוד את המשטר המלוכני הטובל בדם אזרחיו-שלו. משטר זה היווה, מאז הפיכת ה-סי .אי .איי ב-1953, אבן-פינה במערכת השלטון האימפריאליסטית באיזור כולו, לצד ישראל וערב-הסעודית.
ההמונים פגעו קשות בכוחו של ה"סאבאק" ובסמכותו.
הם הרסו בשיטתיות את פסלי השאה.
הם אילצו את השאה לפטר ראשי-ממשלה בזה אחר זה.
הם גרמו לביטול הזמנות-נשק ביותר מ-5 מיליארד דולאר.
הם השיגו העלאות-שכר לחלק נכבד מן הפועלים.
הם הפכו את נפילת המשטר מחלום רחוק לעניין העומד על סדר-היום.
הם אילצו את השאה לעזוב את איראן.
שום מדינה לא תמכה ולא התייצבה מאחורי המחאה ההמונית באיראן. לארצות-הברית היה בעל-ברית אחד באיראן, הוא השאה, והיא תמכה בו ללא-סייג עד שנפילתו נראתה ודאית. ברית-המועצות כוננה קשרים כלכליים הדוקים ורווחיים עם משטרו של השאה בשנים האחרונות ולא היתה מוכנה, כנראה, לסכן אותם על-ידי תמיכה באופוזיציה שנצחונה לא נראה לה בטוח (הסובייטים משתדלים מאוד לא לתמוך במישרין בשום כוח מהפכני לפני שהוא מצליח לכבוש את השלטון ומצהיר על נאמנותו למוסקבה); אין לבטל גם את חששם של הסובייטים מתגובה אמריקאית אפשרית על פגיעה באינטרסים האמריקאיים באיראן. ואילו היושב-ראש הסיני, הואה קואו פנג, מצא לנכון לבקר באיראן בעיצומן של הפגנות המונים, כאות של אמון במשטרו של השאה.
כיום כבר קשה לזכור את חגיגות שנת ה-2500 לייסוד הקיסרות הפרסית העתיקה, אותן חגגה משפחתו הענפה של השאה לפני כשש שנים בפאר גדול; כל המי ומי בעולם הוזמנו – והמשטר הרעיף עליהם מכל אשר יכול היה הנפט האיראני לקנות. והם שילמו לו בהציגם את איראן לפני המערב כולו כמדינה מודרנית, חזקה ובוטחת בעצמה.
ההתמוטטות המדינית היתה רק פועל-יוצא של כשלון כלכלי, כפי שרק עתה נזכרים עיתוני המערב להודות. איראן – הרי זו ההוכחה המוחצת לכך שבעיית הארצות הנחשלות איננה "עוני", כלומר "מחסור בכסף", אלא היא בעיית השיעבוד הכלכלי והמדיני לאימפריאליזם בכל צורותיו.
המכירה הכללית של אוצרות איראן, ופריצת שערי השוק הפנימי בפני ההון והסחורות של המערב, הרסו את הכלכלה, ובמיוחד את החקלאות. כיום מייבאת איראן חלק גדול מצריכת המזון שלה, בעוד שעד לפני עשר שנים סיפקה את צורכי השוק הפנימי.
אך המאבק רק התחיל: השאה נפגע והפך לבובה בידי צבאו, שנאת ההמונים אליו הוכחה מעל לכל ספק, ועתה מתחיל המאבק על השלטון.
הנסיונות לשמור על אחדות הצבא נתקלים בקשיים גדלים והולכים. גם הנסיונות לנצל את ההבדלים הלאומיים אינם מצליחים תמיד. בני העם הפרסי מהווים רק כ-40% מכלל תושבי איראן; היתר שייכים למיעוטים לאומיים שונים:אזרבייז'אנים, ערבים, תורכים, כורדים, אפגאנים, באלוצ'ים ואחרים. הפיקוד הצבאי העביר חיילים מפינה אחת של הארץ לשנייה, ניסה להפעיל חיילים מבני המיעוטים הקטנים נגד המיעוט הפרסי הגדול, אך בהצלחה מועטה.
האופוזיציה שהנהגתה מחולקת בין אנשי הדת לבין החזית הלאומית, ובתוכה פעילים גם אנשי השמאל, מאוחדת בתביעותיה העיקריות; תביעות אלה, בניגוד למה שמפיצה העיתונות הבורגנית, כוללות: דמוקרטיזציה של החיים הפוליטיים, חופש התארגנות, חופש הביטוי, מציאת פתרון לבעיה האגרארית ופתרון דמוקרטי לבעיית המיעוטים הלאומיים.
אין דמוקרט או סוציאליסט שלא יתמוך בתביעות אלה, למרות שבמאבק למענן ממלאת ההנהגה הדתית תפקיד-מפתח.