– אדוני, יש תור!
האיש אליו פניתי אינו עונה. הוא אינו מראה כי הוא שומע אותי. והוא ממשיך לעמוד, משום מה, בראש התור, אף כי הגיע רק בזה הרגע.
– אדוני, יש תור!
האיש אינו מתרגש מדברי. בתור עומדים אנשים זקנים, ואילו הוא אדם צעיר, במלוא אונו. מדוע אין הוא יכול לעמוד בתורו?
– אדוני, יש תור!
לך דבר אל העצים ואל האבנים. האיש רק חושף את שריריו. האמצעי היחיד שנשאר לי כדי לשמור על זכותי בתור הוא – הפעלת כוח. אלימות.
– אדוני, יש תור!
מאחורי עומדים בתור עוד עשרים-שלושים איש ואשה. כוחם המלוכד מספיק די והותר כדי למחוץ את החוצפן, וגם את שני הגברברים והאשה החוסים בצילו בראש התור. אך האנשים שמאחורי אינם מוכנים להפעיל אלימות עממית. הן לא לכך חינכו אותם. הם חונכו להעריץ את החוצפן, את הקופץ בראש.
– אדוני, יש תור!
לעתים מעודדת קריאתי זו תגובה כלשהי. שני האנשים שמאחורי מתעוררים מתרדמת-המרמיטה שלהם. אם אני מעז אז הם מוכנים לתמוך בי.
– אדוני, יש תור!
אומר האיש שמאחורי, בעוד בת-זוגו מהנהנת בראשה. חוש הצדק התעורר.
– לפני לא תעבור!
אומרת האשה. הקופץ בראש עדיין מתעלם מאיתנו, אך אנו יודעים כעת דבר אחד בבירור: לפנינו הוא לא יעז להידחק.
האוטובוס מגיע. שלושתנו עולים ראשונים. החוצפן ממתין בסבלנות עד שעלינו וכבר הוא נדחק אחרינו. צעיר אחד עוד מצליח לחסום בפניו את הדרך. אך האיש עולה, הרבה לפני תורו. הוא ניצח, בסופו של חשבון. הוא לא עמד בתור "כמו מטומטם". הוא השיג את שלו, ויותר מזה – בחוצפה, שלא בזכות, בזכות הכוח.
הוא התנהג בדיוק כפי שהממשלה שלו מתנהגת. ואם לממשלת ישראל מותר, למה זה אסור לאזרח זקוף-קומה שכמותו?
לתור יש הרבה מיגרעות. הנה מגיע אדם הממהר מאוד. ייתכן שהוא ממהר יותר מכל אלה העומדים בתור לפניו. מדוע עליו להמתין בתורו? הן עליו להגיע בזמן! ויש לו פגישה כל כך חשובה! וזמנו יקר כל כך!
והנה מגיעה אשה זקנה. לה קשה להמתין בעמידה. לה זה הרבה יותר קשה מאשר לצעירה העומדת לפניה. למה עליה לעמוד בתורה?
הנה מגיעה אשה צעירה עם שלושה ילדים קטנים, שתי חבילות ועגלת-תינוק. והילדים מתרוצצים, מנדנדים, רוטנים ומתקוטטים ביניהם. קשה לה לעמוד בתור. קשה לה יותר מאשר לזה שלפניה. למה היא צריכה לעמוד בתור? ולמה הפועל חייב לעמוד בתור? הרי הוא עייף, לאחר העבודה, וגם רעב. והוא רוצה להגיע מהר הביתה, להתקלח, לאכול, לשתות, לנוח…
וכו' וכו'.
למה הם חייבים לעמוד בתור? ובכן, הם חייבים לעמוד בתור משום שהתור הוא פתרון דמוקרטי, גם אם נדמה לכמה אנשים (למי לא) שהדמוקרטיה עושה להם עוול קטן. משום שאם הפועל, האשה, הזקנה והממהר חייבים להיות בראש התור, מי יעמוד בתור עצמו? כי הפועל, האשה, הזקנה והממהר הם הם התור! וכי מי עוד עומד בתור, אם לא אדם שממהר, פועל, ואשה צעירה עם שלושה ילדים, ואשה זקנה עם סלים עמוסים, ותלמיד בית-ספר הממהר לשיעור, ופקיד ומורה, ופועלת ועקרת-בית. הם הם התור! ואם כולם יידחקו לראש התור מפני שהם מה שהם (וזה, לצערי, מה שרבים עושים), הרי אז לא יהיה תור. אז תהיה מהומה. אז יקבעו המרפקים. וכל דאלים גבר.
ומהומה יש גם יש. ומה הפלא? אם יש לך מדינה חוצפנית, שאינה מתחשבת במה שאומרים עליה, שרואה מחמאה בכל האשמה שהיא מואשמת, שעושה מה שהיא רוצה ללא התחשבות בשכניה, שמלגלגת על כל העולם ומזלזלת בכל מי שסביבה, אם כך המדינה – מה אתה יכול לדרוש מאזרחיה? הלוא האזרחים קובעים את המדינה בדמותם בה-בעת שהמדינה קובעת את התנהגות אזרחיה כרצונה. והאזרחים הישראלים עושים בחייהם הפרטיים מה שעושה מדינתם בחיים הפוליטיים.
האזרח הישראלי מוכן להילחם על "זכויות" שאינן זכויותיו. לכן הוא מסוגל להידחק לראש התור, לומר שזו זכותו ואף להאמין שאין הוא חייב דין-וחשבון על מעשיו לאף אחד. בכך מחקה האזרח את ממשלתו. ואילו הממשלה סבורה, ואף רוצה, שהאזרח לא יתנהג בחיי היומיום כפי שהיא מתנהגת בחיים הפוליטיים. יש ממשלות שמצליחות בכך. ממשלות כאלה גם מסתירות, בדרך כלל, מאזרחיהן את העובדות לגבי התנהגותן בחיים הפוליטיים. ממשלת ישראל אינה יכולה להצליח בכך, משום שהיא מעלה את התנהגותה הלא-מנומסת על נס, ודואגת להפיץ את כל הפרטים בקרב ציבור אזרחיה.
לכן אני מפקפק באפשרות שבגין ינחיל לאזרחי ישראל את גינוני-הטכס שלו, בשעה שהוא מהווה דוגמה בולטת של חוסר התחשבות בזולת, בעקרונותיו ובמעשיו הפוליטיים. המאבק נגד חוסר-ההתחשבות שמגלים האזרחים חייב לבוא יחד עם המאבק נגד חוסר-ההתחשבות שמגלה הממשלה. ולכן המאבק למען הדמוקרטיה הוא גם מאבק לשמירה על התור. ללמדך שדמוקרטיה ותור אינם דברים מנוגדים.
ולכן גם כל מי שתוקף את ברית המועצות בגלל ששם "עומדים בתור" עושה טעות גסה ברית המועצות מספקת הרבה סיבות לביקורת, אך מי שנתפס לתור פשוט נופל בפח. כי אם לא היו אזרחי ברית המועצות עומדים בתור, הם היו בוודאי נדחקים לראש התור בעזרת מרפקיהם. ואיזו תופעה היא יותר דמוקרטית?
לפחות בנקודה זו הייתי מוכן לחקות את ברית המועצות (ואת אנגליה). פשוט נמאס לי כבר מהמאבק היומיומי לשמור על מקומי בתור. וניסיון יומיומי זה גם מביאני למסקנה כי התור הוא אמצעי מצוין לחינוך לדמוקרטיה ולהתחשבות בזולת. ואם לא היה תור הייתי מציע להמציא אותו!