לעם הארמני יש היסטוריה בת יותר מ-1,500 שנים. במאה ה-19 כבר היו הארמנים מפוזרים ברחבי האימפריה העות'מאנית. עדיין היו ריכוזים גדולים של ארמנים במולדתם ההיסטורית – בגבולה הצפון-מזרחי של תורכיה עם פרס ולמרגלות הקווקז, וכן ב"ארמניה הקטנה" – בדרום-מזרח אסיה הקטנה, ליד גבולה הצפוני של סוריה. שם המשיכו הארמנים לעבד את אדמותיהם ולטפח את שאיפותיהם לעצמאות לאומית.
יתר הארמנים היו מפוזרים בערים הגדולות של האימפריה העות'מאנית. הם עסקו – כיתר תושבי הערים – בעיקר במסחר, והתפרסמו גם כבעלי-מלאכה מעולים. היותם גורם לאומי ודתי שונה משאר האוכלוסיה הפך אותם (כמו את היהודים באירופה) למטרה של שנאת שכניהם וקנאתם. המושלים העות'מאניים נהגו (כדומיהם הרוסים באוקראינה) להסית את האוכלוסיה בארמנים. כך בוצעו בסוף המאה ה-19 פוגרומים בארמנים היושבים באיסטמבול. ואילו בארמניה עצמה שלחו העות'מאנים עם מדוכא אחד – הכורדים – כנגד עם מדוכא אחר – הארמנים. אגב כך קיוו העות'מאנים להשכיח מן הכורדים את שאיפות העצמאות שלהם, ולהעסיק את בני שני העמים הללו במלחמה זה בזה במקום בשלטון העות'מאני עצמו.
עם פרוץ מלחמת-העולם הראשונה גמלה בלב שליטי האימפריה ההחלטה לבצע את "הפתרון הסופי" של השאלה הארמנית. הארמנים היו חשודים בעיניהם באהדה לרוסיה ולצרפת, אויבותיה של תורכיה במלחמה. זו היתה העילה להחלטה לגרש את הארמנים ממקומות ריכוזיהם בארמניה (ליד הגבול הרוסי) ובארמניה הקטנה (שם יכלו לצפות לעזרה צרפתית דרך הים התיכון). את הגירוש ליוו העות'מאנים במעשי טבח, שוד והרס. גורלם של הארמנים ותולדות מאבקם באותה תקופה בארמניה הקטנה מצאו להם ביטוי ספרותי ברומאן של פראנץ ורפל "ארבעים הימים של מוסא דאג". במהלך הגירוש נספו כשליש מבני העם הארמני, כמיליון נפש.
פליטים ארמניים הגיעו אז לרוב ארצות המזרח הערבי. כמה מאות פליטים הגיעו גם לפלסטינה, ורובם הצטרפו אל הקהילות הארמניות בירושלים, בחיפה וביפו. קבוצה של משפחות איכרים, מכפר קטן שליד העיר אדנה שבארמניה הקטנה, ביקשה להמשיך באורח חייה הקודם. בעל-אדמות ערבי הסכים להחכיר להם מאדמותיו בשייח' בראק. האיכרים הארמנים השתקעו במקום, בנו בתים, הרחיבו את הכפר ועסקו בעבודת-האדמה. בהיותם פליטי שואה למודי-צרות העדיפו הארמנים לא להתערב בסכסוך בין הציונים לבין הערבים-הפלסטינים. הם העדיפו לעמוד מן הצד כדי לא לתת עילה ליריבים לשסות בהם זה את זה.
אך מדיניותם זו לא הביאה להם תועלת רבה. עם פרוץ מלחמת 1948 החלו הישובים היהודים שבסביבה ללטוש עיניים גם לעבר אדמות הארמנים. ואכן, מייד לאחר שגורשו תושבי הכפרים הערבים שבסביבה (ג'בע, עין ע'זאל ואיג'זים) השתלטו היישובים היהודיים שבסביבה (בעיקר קיבוץ עין כרמל ומושב עין איילה) על אדמות שייח' בראק, בתואנה כי האדמות אינן שייכות לארמנים אלא לערבי שברח…
מפה של השמדת העם הארמני. מפה כזאת ראה כתב "מצפן" על קיר בבית שביקר בו.
הכפריים הארמנים הורשו להישאר בכפר. אך בהיעדר קרקע לעיבוד, ללא חשמל (עד היום), ללא מים זורמים (עד לפני זמן לא רב) וללא כביש גישה (עד סלילת האוטוסטראדה חדרה-חיפה) נאלצו צעירי הכפר לחפש להם מקורות פרנסה רחוק מכפרם. רובם עקרו משך השנים לחיפה, מיעוטם ליפו. בכפר נותרו כעת זקנים בלבד.
אין ספק כי היעדר הטיפול בכפר וההתנכלות לפיתוחו, כולל אי-מתן כל רישיון בנייה, היוו ומהווים אמצעי-לחץ להרחקת הצעירים מן הכפר, כדי שעם מות הזקנים תוכל הציונות לטעון ל"שיחרור" ו"כיבוש" עוד דונאם אדמה מידי "זרים".
אכן, הציונים, המתיימרים לייצג את פליטי השואה היהודיים לא נרתעים באותו זמן מלפגוע בפליטי שואה אחרת, משום שאלה במקרה אינם יהודים כי אם ארמנים.
הכפר הארמני שייח' בראק, מרץ 1978 (צילום: אהוד עין-גיל)
القرية الأرمانية شيخ براك ، آذار ١٩٧۸
The Armenian village Shaikh Brak, March 1978
[בשנת 2003 נבחרה בת הכפר נעמי נלבנדיאן להדליק משואה ביום העצמאות של ישראל. כתבה עליה ועל סיפורה, תחת הכותרת "זה הגורל שלהם", מאת שרה ליבוביץ-דר, התפרסמה אז במוסף "הארץ", וכך היא הוצגה לקוראים: "מאחורי משואת יום העצמאות של נעמי נלבנדיאן עומד יישוב שלם שנמחק ממפת ישראל – הכפר הארמני שייח בראק, ליד עתלית. סיפור הכפר מתחיל בשואה הארמנית, נמשך בשדות של פסח גרופר וקיבוצי הסביבה ונגמר בטראומת נטישה שאינה מגלידה".]