מאמרו של נאדים לאשין, איש השמאל המצרי, התפרסם לראשונה בכתב העת "מריפ", סתיו 1977; התרגום לעברית פורסם ב"מצפן", גיליון מס' 84, אפריל 1978.
התפנית ימינה במדיניות המעמד השליט המצרי תחת סאדאת מייצגת, בעיני כמה משקיפים, ניתוק מוחלט מהקו המדיני של קודמו – נאצר. משטרו של נאצר נחשב בדרך כלל משטר פאן-ערבי, "שמאלי" ואנטי-אימפריאליסטי. השקפה זו מתעלמת מן האופי המעמדי של המדינה הנאצריסטית, ונכשלת בניסיונה להציב את השינויים הפוליטיים האחרונים במקומם הנכון על-פי קנה-מידה היסטורי. סאדאת לא החל בתפנית ימינה; הוא פשוט זירז אותה והרחיב אותה בצורה שתתאים למדיניותו האישית ולצרכיהם של המעמדות המייצגים את בסיס הכוח שלו.
הבה נבחן את הבסיס המעמדי של המשטר הנאצריסטי. משטר זה הוקם על-ידי אותו חלק של הבורגנות הלאומית (המייצג ברית של קציני-צבא, אנשי מקצועות חופשיים וביורוקראטים מן הדרג הבינוני במנגנון הממשלתי) אשר הדיח את החלק המסורתי של הבורגנות, שהיה בשלטון עד אמצע שנות ה-50 (והוא – הברית של קפיטליסטים עירוניים וכפריים). משימותיו של המשטר החדש היו להשיג עצמאות מדינית ולבצע את הפיתוח הכלכלי-חברתי הנחוץ למצרים. הממסד הישן לא היה מסוגל לשאת על שכמו משימות אלה משתי סיבות: ראשית, בגלל קשריו המסורתיים עם האינטרסים הקולוניאליים והניאו-קולוניאליים; ושנית, בגלל המגבלות והקשיים בפיתוח קפיטליזם מסורתי בעולם השלישי, במיוחד בתקופת הקפיטליזם המונופוליסטי של אחרי מלחמת העולם השנייה.
"המעמד החדש", כפי שמכנים אותו לרוב במצרים, ביצע רפורמה אגרארית מוגבלת והחל לבצע תוכנית הלאמות, שכללה בנקים, מוסדות פיננסיים ותעשיות עיקריות. ב-1962 ניתנה השליטה על סקטור ציבורי גדול לידי מיבנה מדיני חדש, המבוסס על ביורוקרטיה מורחבת, שמקורה מהצבא ומהטכנוקרטיה.
נאצר כינה את הכיוון החדש הזה "הדרך הסוציאליסטית לפיתוח", ואילו התיאורטיקנים של הקרמלין כינו אותו "הדרך הלא-קפיטליסטית". אך כיוון זה לא היה יותר מאשר צורה של קפיטליזם ממלכתי, במקרה הטוב. הבעלות החוקית על אמצעי הייצור העיקריים הועברה למדינה, בשעה שיחסי הייצור נותרו קפיטליסטיים. כוחו של המעמד הקפיטליסטי המסורתי צומצם אומנם, אך אף פעם לא חוסל. נציגי מעמד זה הסיטו את השקעותיהם לכיוון של פעילות טפילית כמו בנכסי מקרקעין ומבנים, פעילות של "שוק שחור" ומסחר סיטונאי – כולן פעילויות שאינן בפיקוח המדינה.
ה"סוציאליזם" של המשטר הנאצריסטי כלל את חיסולה של כל יוזמה פוליטית עממית, ואת דיכוי החירויות הדמוקרטיות. היה זה "סוציאליזם" על-פי צו הנשיא, שבוצע על-ידי הצבא והמשטרה באמצעות חיסול כל ארגון פוליטי עצמאי, שמאלי או ימני. באמצעות שליטתו על מנגנון המדינה ועל הסקטור הציבורי צבר "המעמד החדש" הון פרטי ועוצמה פוליטית. על אף תקוותיו של נאצר ל"צמצום ההבדלים המעמדיים בדרכי שלום" חיזקה השיטה ואף החריפה הבדלים אלה. הידלדלות האזורים הכפריים והתגבשות צבא עצום של סמי-פרולטארים בערים הצומחות הבליטו את הפער המעמדי הגדל. בעצם, רק ההבדלים בין "המעמד החדש" לבין הבורגנות הצטמצמו.
בעקבות התבוסה – ימינה
תבוסת 1967 והמאורעות שבאו אחריה היוו עדות דרמטית לדעיכת המדינה הנאצריסטית. ההפגנה חסרת-התקדים של הרצון העממי, אשר החזירה את נאצר לשלטון ב-67', סיפקה לו גם את האפשרות לייסד דמוקרטיה עממית אמיתית, המבוססת על גילויים דומים של השתתפות המונית ויוזמה המונית. במקום זאת מישכן המשטר המצרי את עתידו על-ידי תזוזתו ימינה, בדרך של ויתורים פוליטיים וכלכליים לבורגנות המצרית והתפשרות עם הריאקציה הערבית (והתפשרות זו נעשתה בשם בניית הסולידאריות הערבית נגד הציונות והאימפריאליזם). הרטוריקה השמאלית והאנטי-אימפריאליסטית של המשטר החלה לאבד את משמעותה, והפכה בעצם לעול המוטל על צוואר בסיס הכוח שלו. עד מותו של נאצר ב-1970 כבר זכה הסקטור הפרטי בכמה ויתורים, בהם הקלת ההגבלות על היבוא הפרטי, הרחבת החוזים של חברות הנפט וביטול ההפקעה של שטחי-קרקע והחזרתם לידי בעליהם הקודמים – בעלי אחוזות גדולים. הדיון על הליבראליזציה של הכלכלה היה כבר אז בעיצומו.
בחזית החוץ קיבל המשטר ברצון את תוכנית רוג'רס, ב-1970, שבמחירה היה כלול טבח הפלסטינים בירדן. קבוצת-לחץ "ליבראלית" בראשות מוחמד חסנין הייכל פיתחה תיזות המפרטות את חוסר-התועלת שבמאבק נגד "השור האמריקאי" ואת הצורך לנטרל את ארצות-הברית. זו היתה הגישה לפיה הלך, עד האות האחרונה, הנשיא סאדאת.
סאדאת הרחיק לכת אף יותר מזה, בחזקו את הקשרים עם המשטרים הריאקציוניים של ערב-הסעודית ואיראן. סאדאת אף חיזר באופן אקטיבי אחר "פתרון אמריקאי" למאבק נגד ישראל. במהלך החיפוש הזה אחר השלום הציע סאדאת לישראל ויתור אחר ויתור.
ובבית הוא חיסל את מה שנותר מהרטוריקה הנאצריסטית-השמאלית, וסלל את הדרך לחזרת המעמד הקפיטליסטי העירוני והכפרי, הנם את תנומת החורף שלו, אל הבמה הפוליטית. בנצלו את קורבנם של החיילים המצריים, ושל העם המצרי, במלחמת אוקטובר הפעיל סאדאת אמצעים פוליטיים וכלכליים חדשים, כמו ביטול "צווי הבידוד הפוליטיים" אשר מנעו את בחירתם של בעלי-האדמות הגדולים למשרות ציבוריות. ביטול זה גרר את הופעת הממסד החקלאי הישן במועצת העם (הפרלמנט). אחד מאלה הוא מוחמד אבו-ואפיה, גיסו של סאדאת ומנהיג הרוב במועצה עד מהומות ינואר (1977). הוא היה האיש שיזם את התיקונים אשר ביטלו את חוקי הרפורמה האגרארית.
ממסד זה עמד גם מאחורי החלטת בית-הדין הגבוה לערעורים, אשר קבע ב-7 במאי 1974 כי כל ההחרמות וההפקעות של רכוש פרטי הן בלתי-חוקיות, וכי כל תוצאות ההפקעות מבוטלות. כתוצאה מכך הוחזרו מרבית הקרקעות, שלא היו מכוסות על-ידי הרפורמה האגרארית ואשר הוחרמו על-ידי הממשלה והוחכרו לפלאחים חסרי קרקע, אל "הבעלים המקוריים", ואילו החוכרים נושלו. המועצה שינתה את חוק הרפורמה האגרארית כדי להקל על נישול החוכרים וכדי לאפשר את העלאת דמי החכירה. כך היטיבה האוטונומיה המורחבת של מערכת המשפט עם אלה שהיה ביכולתם לשלם את דמי ההליכים המשפטיים.
מבחינה כלכלית איפשרה מדיניות "הדלת הפתוחה" ל"לומפן"-בורגנות הדקאדנטית והטפילית להתהדר בשפע המגונה שלה לפני ההמונים העניים-עד-ליאוש. סגנונו של סאדאת עצמו משקף את האופי הוולגארי של מעמד ה"נובו ריש" הזה. עבור האיש והאשה ברחוב יש הבדל משמעותי בין נאצר הצנוע לבין נטייתו של סאדאת להסתובב במדי צבא אקזוטיים, שאף אינם נכללים בתקנות הצבא המצרי, ולגור בארמונות המהודרים ביותר בקהיר ובאלכסנדריה. הצירוף הזה של שפע וולגארי והידרדרות מתמדת ברמת-החיים של ההמונים היה חייב להצית התפוצצות עממית, כמו זו שאירעה ב-18 וב-19 בינואר 1977.
השמאל המצרי
השמאל המארכסיסטי קנה לו אחיזה בקרב העם מאז 1967, בתוך אווירה גוברת של אי-נחת עממית. אווירה זו התבטאה בסידרה של התפרצויות ספונטאניות של סטודנטים ופועלים ב-1966 ובין השנים 1971 עד 1973.
חלק מהשמאל המארכסיסטי צמח מתוך שורות הממסד הנאצריסטי, אנשים שהיו פקידים פוליטיים מהדרג הנמוך ב"איחוד הסוציאליסטי הערבי" או מדריכים ואנשי-קאדר של "ארגון הנוער הסוציאליסטי'", ארגון שאינו קיים היום למעשה. אף על פי שהחינוך הפוליטי של גורמים אלה בבית-הספר של "הסוציאליזם הערבי" היה אנטי-מארכסיסטי בעיקרו, הרי תבוסת 1967 ופשיטת-הרגל של השיטה אילצו אותם לחפש דרך עצמאית.
חלק אחר של השמאל המארכסיסטי מורכב מאנשים הקשורים עם הארגונים הקומוניסטיים השונים או האוהדים אותם. ארגונים אלה דוכאו והוכרחו להתפרק תחת לחצו, ואף רדיפותיו, של המשטר הנאצרי. הגדולים שבהם היו המפלגה הקומוניסטית המצרית והתנועה הדמוקרטית לשחרור לאומי.
יתר התנועה המארכסיסטית, ואולי רובה, מורכב מפועלים צעירים יחסית, מבעלי-מקצוע, אינטלקטואלים וסטודנטים, אשר רכשו את השכלתם הפוליטית ואת ניסיונם הפוליטי מאז 1967, ואשר אינם קשורים לא לממסד הנאצריסטי ולא לתנועה הקומוניסטית הישנה. הם נוטים להיות ביקורתיים, ואף מתנגדים, לתפקיד ששיחקה ועודה משחקת ברית-המועצות במזרח התיכון. קשה מאוד לאפיין את ארגוניהם, או את הזרמים הפוליטיים שלהם, בהגדרות הידועות מצפון אמריקה ומאירופה (כמו טרוצקיסטים, מאואיסטים וכדומה).
השמאל הפעיל במצרים כולל בתוכו גם חלק משמעותי מציבור הסטודנטים ומפעילי האיגודים-המקצועיים, הטוענים שהם נאמנים ל"נאצריזם". קשה להגדיר את האידיאולוגיה שלהם, אם כי היא כוללת התנגדות לחזרה אל השיטה הנצלנית של השוק החופשי, התנגדות להחלשת הסקטור הציבורי והתנגדות לפשרות עם ישראל על חשבון הפלסטינים. הם אנטי-אימפריאליסטים ועוינים את הריאקציה הערבית. ניתן למצוא כמה קווים דומים להם בתנועה הפרוניסטית בארגנטינה, אם כי במצרים אין עדיין תנועה מקבילה לתנועת המונטונרוס.
לפני 1973 היה מרכז הפעילות הפוליטית באוניברסיטאות, אך אופייה של פעילות זו הלך והשתנה במהירות. בשנת 1968, השנה בה פרץ המרד הפוליטי הראשון בקרב סטודנטים ופועלים מאז עלייתו של נאצר לשלטון, היתה התנועה האוניברסיטאית רבגונית וחסרת בהירות. ב-1973 כבר הגדיר השמאל הסטודנטיאלי פרוגראמות פוליטיות שהתייחסו לקשת נושאים רחבה – ממדיניות חוץ ועד חלוקת ההכנסות. כעת כבר ניתן לאבחן זרמים פוליטיים מוגדרים: מארכסיסטים, נאצריסטים והימין הדתי. האחרונים הפכו פעילים יותר, ובדרך-כלל התייצבו לימין הממשלה.
אי-שקט במעמד הפועלים
שנים אלה ראו גם את התגברות אי-השקט בקרב הפועלים ואת חיזוק קשריהם עם ארגוני אינטלקטואלים ועם ארגוניהם של אנשי המקצועות-החופשיים. לאחר מלחמת אוקטובר, נוכח השחיתות המתפשטת וירידת רמת-החיים, גבר אי-השקט בקרב הפועלים; מוקד האופוזיציה הפוליטית עבר מן האוניברסיטה אל השכונות העירוניות, אל המפעלים ואל הרחובות. במקביל חל גידול במידת הפשיעה ובאלימות ברחובות. אירעו התנגשויות תכופות עם המשטרה, לעתים בגלל תסכול ההמונים ולעתים בגלל השחצנות המתגברת של כוחות הביטחון.
כאשר הלך "השלום החברתי" של סאדאת והתפורר לא חיכו עוד הפועלים לניצוץ מהאוניברסיטה כדי לצאת לרחובות. מהומות ינואר 1975 נבעו מסירוב המשטר להתחשב בתביעות הפועלים מאיזור חילואן, כפי שנקבעו והוצגו על-ידי האיגודים המקצועיים שלהם (אשר עדיין נמצאים תחת פיקוח הממשלה). את האשמה למהומות הטילו השלטונות, כמובן, על "תועמלנים קומוניסטיים". ההודעה על הקמתה מחדש של המפלגה הקומוניסטית, באוגוסט 1975, באה בעת שביתה בת-שבועיים של פועלי הטקסטיל באלכסנדריה, שביתה שהביאה למאסרם של יותר מ-150 פועלים. באזורים הכפריים אירעו התנגשויות תכופות בין פלאחים מנושלים לבין הגייסות החצי-צבאיים של "המילואים המרכזיים".
למאורעות חודד ינואר השנה קדמה שביתה גדולה של עובדי התחבורה בקאהיר, שביתה שנשברה בכוח בחודש ספטמבר 76'. פועלים רבים נהרגו, נפצעו ונאסרו. ושוב, האשמה הוטלה על "חתרנים" ועל "תועמלנים קומוניסטיים". בנובמבר אירעה התקוממות בביאלה, אשר בדלתת-הנילוס, שבמהלכה תקפו פלאחים זועמים את בניין בית-המשפט, את המשרד לתיעוד הבעלות על הקרקע ואת תחנת-המשטרה ושרפו אותם, במחאה על מעשי הנישול . העיתונות שבפיקוח השלטונות תיארה את המאורעות כמעשי אלימות של כנופיית פושעים, אנשי "פרוטקשן".
באותו חודש יצאו הסטודנטים של אוניברסיטת קאהיר להפגנה שקטה, במהלכה צעדו אל בניין מועצת-העם בדרשם את ביטול כל ההגבלות על חופש האסיפה, חופש ההפגנה, חופש השביתה ועל הזכות להתארגן במפלגות פוליטיות. הם דרשו לשים קץ להתערבות הממשלה באיגודים המקצועיים ובארגונים של אנשי המקצועות-החופשיים, וכן דרשו לשים קץ להתקפלויות בשאלה הפלסטינית. ההפגנה נתקלה באלימות משטרתית ונערכו מספר מעצרים.
סאדאת התיר להקים התארגנות שמאלית מאולפת בהנהגת ח'אלד מוחי א-דין, חבר תנועת הקצינים החופשיים ובעל נטיות פרוגרסיביות; אך מייד לאחר הקמתה השתמש סאדאת בכלי-התקשורת כדי להפחיד את העם ולהרתיעו מהתארגנות שמאלית זו, בהציגו את הקואליציה הרופפת של הנאצריסטים והמארכסיסטים כהתאגדות של סוכני הקומוניזם הבינלאומי. מסע תעמולה זה החריף לאחר שהוועד המנהל של מפלגת השמאל פירסם גילוי- דעת בעקבות שביתת עובדי התחבורה בספטמבר שעבר. בגילוי-הדעת הגן השמאל על זכות השביתה, וקרא לביטול כל החוקים המגבילים את החירויות הפוליטיות והדמוקרטיות. לאחר מהומות ינואר השנה האשים סאדאת את המפלגה בכך שסיפקה, כביכול, מטרייה ל"חתרנים קומוניסטיים"; הממשלה עצרה יותר ממאתיים מפעילי המפלגה כולל אקדמאים, עיתונאים ופועלים.
השמאל המארכסיסטי במצרים נמצא בתהליך של התארגנות. הודעות הממשלה מצביעות על קיומן של שתי מפלגות גדולות במחתרת, שיש להן תמיכה בסיסית בקרב הפועלים: המפלגה הקומוניסטית ומפלגת העבודה הקומוניסטית. התקפותיו האלימות של סאדאת על הקומוניסטים, וניסיונו המקארתיסטי לערב את מוסקבה, נועדו למשוך תמיכה גדולה יותר מצד ארצות-הברית, וכן את הגדלת הסיוע הכלכלי. בין היתר נועדו צעדים אלה להתאים את המשטר המצרי לאנטי-קומוניזם הקנאי של המשטרים הערביים הריאקציוניים, ובכך לעודד אותם לתרום יותר לאוצר המצרי העומד בפני פשיטת-רגל. דמות מפתח בציד המכשפות הזה הוא השייח' עבד אל-חלים מחמוד, איש "אל-אזהר", אשר קרא לעם בתפילת יום שישי שלאחר המהומות "לחשוף את האתיאיסטים ואת סוכני הקומוניזם" ולהוקיעם משורותיו, ויחד עם זאת פנה בקריאה אל "האחים הערביים" להגיש סיוע נוסף.
סאדאת ערך משאל-עם כדי לקבל אישור לתקנות הדראקוניות שלו נגד "כפירה" פוליטית ונגד אופוזיציה פוליטית. התקנות זכו בתמיכתו של רוב חסר-משמעות – 99.6%. כל האפיזודה הזאת מייצגת לא יותר מאשר תרגיל יחסי-ציבור פאתטי, שנועד להוכיח לעולם, כולל ישראל, שהוא (סאדאת) עדיין שולט במצב. ישראל מצדיקה את התקשחותה במה שנוגע להתקדמות לקראת משא-ומתן בכך שהמשטרים הערביים הנכנעים אינם יציבים ואינם אמינים.
סאדאת הוכיח כי הוא הוטרד מאוד מעמדה ישראלית זו, כאשר אמר למנהיגי האיגודים המקצועיים המצריים סמוך לאחר המרידה כי "יהיה זה טיפשי מצד ישראל לפרש את המאורעות האחרונים כסימנים של חולשת המשטר".
משאל העם אינו מייצג, בעצם, שום דבר חדש. כל האמצעים החדשים שאושרו בו כבר קבועים היטב בחוקים המצריים. חוק האחדות הלאומית אוסר על אזרחים מצריים להיות חברים בארגונים לא-חוקיים. באוגוסט 1973 העבירה מועצת-העם הצעת חוק הקובעת מאסר עולם על חברות בארגונים פוליטיים שמחוץ לאיחוד הסוציאליסטי הערבי. ההפגנה אינה חוקית על-פי החוקים הקיימים, אך גם על-פי תקנות המושל הצבאי שלא בוטלו מאז הוכרזו בראשית 1973. סאדאת הוא המושל הצבאי, ואילו ראש הממשלה, ממדוח סאלם (קצין משטרה ומודיעין לשעבר) הוא סגן המושל. השביתה היתה אסורה על-פי החוק גם עד כה. לפי דברי סאדאת, וגם נאצר לפניו, שביתות והפסקות-עבודה הן בלתי מתקבלות על הדעת בחברה סוציאליסטית.
מלחמת 1973 סימנה שלב חדש במדיניות המזרח התיכון. גם המלחמה וגם הצהרת סאדאת בעקבותיה (על נכונותו להשלים עם קיום המדינה הציונית בצורתה הקולוניאלית, האקסקלוסיבית והאקספנסיוניסטית) משמשות כהוכחה לחוסר היכולת של המשטרים הבורגניים המושחתים והמשטרים הסמי-פיאודאליים במזרח התיכון לפתור את השאלה הלאומית באיזור, בצורה שתהיה לטובת האינטרס של העם הערבי וגם לטות האינטרס של האוכלוסיה היהודית בפלסטין/ישראל . תוצאתה של "המלחמה לסיום כל המלחמות" הזאת היתה דווקא חיזוק הקשר בין הממסד הציוני ובין המשטרים הריאקציוניים, האנטי-דמוקרטיים והאנטישמיים, כולל משטרו של סאדאת (*). סימנים לחיזוק הקשר הזה נראים בלבנון, שם נוצר כיתור ערבי-ישראלי סביב הפלסטינים, במטרה לשבור את האוטונומיה הפוליטית והצבאית שלהם, ולרוקן את תנועתם מכל תוכן מהפכני.
מצב נוכחי זה מציב את היחסים בין המשטר לבין העם בפרספקטיבה חדשה. לפני 1973 נהג המשטר להשתמש בשאלה הלאומית הבלתי-פתורה כדי להצדיק את דיכוי התנועות הדמוקרטיות העממיות בשם "האחדות הלאומית" נגד האויב. סיסמת התקופה, שהועלתה על-ידי נאצר ונשמרה על-ידי סאדאת אחריו, היתה "לא יהיה שום קול חזק יותר מקולו של המאבק הלאומי". עתה, כאשר את המאבק ה"לאומי" החליפה הכניעה, איבד סאדאת כלי-נשק להשתקת העם ולסחטנות כלפי מעמד הפועלים המצרי. סאדאת מודע ודאי לדילמה הזאת.
מודעות זו מונחת, כך נראה, בבסיס ההחלטה להפוך את ה"פלאטפורמות" באיחוד הסוציאליסטי הערבי למפלגות פוליטיות המייצגות את הימין, המרכז (הכולל את הממשלה, ובאופן טבעי מחזיק כ-80% מהמושבים במועצת העם) והשמאל ה"רשמי". סאדאת קיווה כי בכך יתהווה שסתום לשחרור הלחץ של אי-שביעות הרצון הפוליטית, שיספיק כדי למנוע התפוצצות רצינית.
קווי הדמיון בין סאדאת לבין הח'דיב איסמאעיל פאשה, שחי מאה שנים לפניו, אינם מסתכמים לכן באופי חייהם היקר והוולגארי, או בנכונותם למשכן את כלכלת מצרים בבנקים הבינלאומיים. גם איסמאעיל הקים פרלמנט מזויף ב-1886, כדי לספק כסות ליבראלית-דמוקרטית למשטרו, כדי להניח את דעתם של ספקי האשראי של מצרים. האם תהיה לאנואר (סאדאת) פאשה הצלחה גדולה יותר מאה שנה אחר-כך?
(*) ב-1975, לאחר מהומות הפועלים, עצרה הממשלה המצרית את הארון שחאדה, עורך-דין יהודי מצרי פרוגרסיבי ומתנגד ותיק של הציונות, והפיצה סיפורים סנסציוניים בעיתונות ש"יהודי נעצר בהפגנות בנסותו לתת למחאת הפועלים גוון "אנטי-לאומי".