הרשו לי להביע כמה נקודות של הסתייגות ממאמרו של פרד הולידיי "ציונות, גזענות וחופש הדיבור", שפירסמתם בגיליון נובמבר 1977, וגם מקביעתכם, בה אתם "מסכימים לגישתו של הולידיי במאמרו'', חוץ משתי נקודות שוליות שציינתם.

‏אציין תחילה שגם אני מסכים לכמה נקודות במאמרו של הולידיי, כמו זכות ההגדרה העצמית של האומה היהודית-הישראלית, ושלא חשוב באיזו צורה היא נוצרה מאחר והיא קיימת, ועוד.

‏אולם, גישתו של הולידיי לציונות, ועוד יותר – ליהדות, לוקה באופן כללי בחסר בנקודות חשובות ביותר . מלחמה בציונית ותמיכה במאבק הפלסטיני אינן היינו הך, כפי שהולידיי מציין, אם כי, כמובן, יש ביניהן קשר הדוק. הציונות טוענת טענה רבת-משקל לגבי העולם כולו – שהוא בהכרח אנטישמי, ושיישאר אנטישמי עד שיסולקו ממנו כל היהודים. לדעת הציונים כל ה"גויים" הם אנטישמים-בכוח, אפילו לא ראו יהודי מימיהם, ויהיו תמיד כאלה בכל משטר ובכל צורה חברתית שהיא. לדעת הציונים, שנאת-יהודים זאת אין לה ולא כלום עם שנאת מיעוטים "רגילה", אלא היא מיוחדת ליחס שבין "גוי'' ובין "יהודי".

‏באותו אופן טוענת הציונות שיהודים החיים שלא ב"חברה יהודית" הם מנוונים או חולי-נפש, והם – כפי שאמרו רבים ובתוכם בן גוריון – "אבק אדם", שיש לו רק תרופה אחת: להעלותו ארצה ולהפכו ב"חברה יהודית" ל"בני אדם". חשוב מאו לציין, שטעותו הגדולה ביותר של הולידיי היא בזה שהוא חושב את הציונות לאויב-הפלסטינים בלבד (על יתר ארצות ערב אדבר לחוד), ואינו מנסה אפילו לציין שהציונות היא, גם כן וקודם כל, אויבת היהודים – גם של יהודי ישראל וגם של יהודי הגולה. הגזענות הציונית הרעילה והשחיתה את התרבויות היהודיות השונות, והביאה את רוב היהודים להערצת הכוח, הגזענות והאמונה הטפלה.

‏מה שעשתה הציונות לפלסטינים ידוע, והולידיי מציין זאת. אך הוא מתעלם מהתפקיד שנטלה על עצמה הציונות מלכתחילה ביחס לכל המזרח-התיכון, ביחס לכל המאשרק: להיות משרת האימפריאליזם ואויב נחרץ של כל תנועת שחרור לאומית, ושל כל התקדמות חברתית. איני רוצה לחזור להיסטוריה הרחוקה, אל הרצל, או אל נימוקיו של ויצמן בפני מדינאים אנגלים בזמן קבלת "הצהרת בלפור". אבל שסוציאליסט בריטי יתעלם ממלחמת סואץ 1956 – שלא היתה מכוונת סוף-כל-סוף נגד הפלסטינים, ­זה באמת עובר כל גבול! האמת היא – והולידיי מתעלם ממנה – שהציונות היא אויבת כל עמי האיזור, והפלסטינים הם רק קורבנותיה הראשונים. אי הכרה במרכיב היסטורי כה חשוב בתולדות הציונות קשה לבאר.

‏באותו אופן מעיד על בורות גם המשפט הבא: "אף כי הציונות אימצה לעצמה מלל סוציאליסטי...". הציונות, כתנועה או כאירגון או כאידיאולוגיה, לא אימצה לעצמה מעולם "מלל סוציאליסטי". היו בתנועה הציונית מפלגות רבות, שחלקן קיימות גם היום, אשר כולן הניחו שיש מקום בתוך הציונות למפלגות "סוציאליסטיות", לא-סוציאליסטיות ואנטי-סוציאליסטיות. המפלגות ה"סוציאליסטיות" שבתוך הציונות לא עשו מעולם ניסיון להפוך את כל הציונות ל"סוציאליסטית", מפני שתמיד הסכימו כי מהות הציונות אינה סוציאליזם (או התנגדות לו), אלא ש"סוציאליזם ציוני" הוא דרך, או אמצעי, להגשמת הציונות. והגשמת הציונות היתה תמיד המטרה העליונה והחשובה ביותר, ועניין "העבודה העברית" יוכיח.

‏ובעניין הקיבוצים, לא זו בלבד שאלה הם אירגונים גזעניים, כפי שציינתם, אלא שהם גם מנצלים פועלים שכירים (שלא לדבר על "מתנדבים" למיניהם) ומרוויחים מהם. העובדה שזה לא הגיע לידיעתו של הולידיי מוכיחה על דלות ידיעותיו על המתרחש!

‏אבל הפגם החמור ביותר במאמרו של הולידיי, לדעתי, הם הדיבורים, המעורפלים בכוונה, על "הרגשות העמוקים והכנים של סולידאריות עם היהודים ועם התרבות היהודית", וההוקעה של "ההתקפות החריפות ביותר על המסורות היהודיות ועל הרגשות היהודיים" אשר "באו מאנטי-ציונים שהם בעצמם יהודים..."

‏ראשית, איני חושב שרגשות סולידאריות עם כל אומה, בכללותה, הם מוצדקים לפי איזה קריטריון שהוא. כל אומה מורכבת מאנשים שונים, ויש לה תמיד חזירים ומנוולים משלה. אפילו כשרוב רובה של אומה מסוימת סובל ומדוכא, אזי להיות סולידארי עם כולה, בלי יוצא מן הכלל, זו שטות וטעות פוליטית איומה. למשל, להכליל ולהיות "סולידארי" עם עבד אל-נור ג'אנחו מרמאללה, או עם מוסטפא דודין מבית-לחם, או אפילו עם חבר הכנסת סיף אל-דין זועבי מנצרת, זה פשע ושטות גם יחד. הלוא באותה צורה יוכל סוציאליסט להיות "סולידארי" גם עם משפחת רוטשילד באנגליה וגם עם פועלים יהודים באנגליה! הלוא זהו בדיוק ה"חוזה" של פלאטו שרון (האם ה"סולידאריות" של הולידיי מקיפה גם אותו?).

‏שגיאה כדוגמת זו מצויה היתה בין סוציאליסטים רבים, וכפי שמעיד מקרהו של הולידיי – עדיין לא נעקרה. אולם, לא השואה גרמה לשגיאה זו, לדעתי; שהרי לא שמעתי שסוציאליסטים רבים נעשו סולידאריים ללא ביקורת עם צוענים או ארמנים, שגם אותם פקדו שואות. אבל, יהיו מקורותיה של שגיאה זו אשר יהיו, יש להכיר בה כמקרה של גזענות "פרו-יהודית": ההכרה שהיהודים כולם עומדים מעל לביקורת – אפילו ביקורת המושמעת מפי יהודים! – שהם אינם מתחלקים, כמו קבוצות אחרות, לאישים או לקבוצות חיוביות ושליליות; ובמיוחד – ההכרה המוטעית, שאין להרשות ביקורת הפוגעת ב"רגשות יהודיים" או ביקורת "של המסורות היהודיות".

‏וכאן אנו מוצאים את אביר חופש הביטוי, הולידיי, מגלה את פרצופו האמיתי כאביר דיכוי חופש הביטוי. ויש להילחם בגישה הזו לא דווקא מפני שהיא מצויה ביותר בחוגים סוציאליסטיים למיניהם, אלא מפני שהיא פסולה לחלוטין כשלעצמה, ומפני שהיא מונעת מראש כל הצלחה במאבק עקבי נגד הציונות:

‏ברור כי כאשר "רגשות יהודיים" הופכים לקנה המידה העליון לגבי מה מותר ומה אסור להגיד (בעוד שלא שמענו כי רגשות של קבוצה אחרת של בני-אדם יזכו למעמד דומה), הרי אז אין כמו הציונים מומחים להשתמש בקנה המידה הזה, שהולידיי מוסר לידם, כבנשק. שכן הטענה הראשונה, עוד לפני שהם מזכירים את השואה, שהציונים מטיחים כנגד כל ניסיון להסביר איזשהו דיכוי או אפליה ציונית, היא הטענה שהדבר פוגע ב"רגשות יהודיים"!

ודומה הדבר ביחס ל"מסורות יהודיות". ‏ראשית, הרבה מסורות כאלה משמשות להצדקת הציונות בצורתה הגרועה ביותר, ומקרה "גוש אמונים" יוכיח. האם אין אנשי ה"גוש" משתמשים ב"מסורות יהודיות" ועושים זאת לפעמים אף בצורה נכונה ומדויקת מבחינת היהדות האורתודוקסית? (מי שמפקפק בכך ייגש ויקרא את הערך "ארץ ישראל" ב"אנציקלופדיה תלמודית", או את הערך "גוי" שם). האם אפשר להילחם ב"גוש אמונים" מבלי להצביע, לפחות, על המקורות היהודיים של התופעה הזאת?

‏ובכל זאת מקובל בחוגים רחבים בחוץ-לארץ, ובמיוחד בכמה חוגים סוציאליסטיים, ש"אסור" למתוח ביקורת אפילו על תנועת חב"ד הגזענית, מפני שהיא יהודית, למרות שבישראל אפילו אמנון רובינשטיין עושה זאת! חוסר כל הבנה מצד הולידיי למה שעושים יהודים אנטי-ציונים, כשהם מבקרים תופעות גזעניות (או מזיקות מבחינה אחרת) ביהדות, מעיד רק על עצמו, ובנקודה זו  יש לגנותו ולהסתייג ממנו.

‏נראה לי כי העובדה שהוא מזכיר, ובצדק, את האנטישמיות הרווחת עדיין בארצות שונות, אך מתעלם לחלוטין מן הרגשות האנטי-ערביים החזקים הרבה יותר ברוב הארצות, וכן מרגשות אנטי-מוסלמיים, מלמדת הרבה. מבחינה זו קרוב הולידיי כנראה לציונים, החושבים את האנטישמיות לתופעה השונה באופן מהותי משנאת-מיעוטים (או עמים) אחרים. כיצד אפשר להסביר אחרת את התופעה, שבזמן שהוא מתעכב על האנטישמיות בבריטניה, אין הוא מקדיש אף מילה אחת לרגשות האנטי-ערביים (ואנטי-מוסלמיים) החזקים הרבה יותר באותה מדינה?וכיצד ניתן להסביר את העובדה שהוא לא הקדיש אף מילה לחלקם של ציוני בריטניה בהגברת שנאה גזענית זו?

‏נראה לי שאלה הן הנקודות החשובות ביותר, שבהן אני חולק על מאמרו של פרד הולידיי. ובעניין חופש הדיבור, הרי לדעתי לא רק שאין למנעו מציונים, אלא אף אין למנעו מ"החזית הלאומית" הבריטית, בשם שאין למנעו מאלה המותחים ביקורת על "מסורות יהודיות" או הפוגעים ב"רגשות יהודיים". חופש הדיבור, הכולל זכות לאולם או לבמה במקום ציבורי כמו אוניברסיטה, צריך להינתן לכולם, בתנאים השווים לכל קבוצה. מבחינה זאת, ההחלטה למנוע זכות זו מ"החזית הלאומית" הבריטית היתה לא רק בלתי נכונה, אלא גם, לדעתי, עזרה לאירגון זה בסופו של דבר. לגבי כל האירגונים – כולל הציונים, כולל "החזית הלאומית" הבריטית, כולל חב"ד וכולל הנאצים – הדרך היחידה היא "דרך ויכוח פתוח ואינפורמטיבי" ובכל המקרים (מלבד במקרה בו אנו נתקלים בכוח) עלינו לשמור על חופש הדיבור וזכות הדיבור, של יריבינו לא פחות מאשר של עצמנו.