הכפר ערב אל-מפג'ר, מבט מערבה אל תחנת החשמל הנבנית בחדרה

 

סיפור הכפר ערב אל-מפג'ר מקפל בתוכו שורה שלמה של בעיות לאומיות וחברתיות. רק לעיתים רחוקות מוצאות כל הבעיות האלה את ביטויין במקום אחד, כה קטן, כמו ערב אל-מפג'ר.

הכפר שוכן בשטח השיפוט של עיריית חדרה, ליד כביש החוף, לא הרחק משפכו של "נחל" חדרה אל הים. תושבי הכפר הם בני שבט בדואי אשר עברו להתיישבות של קבע לפני כמה עשרות שנים. הם מחזיקים בתעודות המוכיחות את בעלותם על שטח הכפר ועל אדמות בסביבתו עוד מזמן התורכים. אך בעיית המעבר מחיי נדודים לחיי פלאחים המעבדים את אדמותיהם אינה הבעיה העיקרית המטרידה אותם. הם כבר הסתגלו לצורת החיים החדשה.

‏האמת היא שתושבי ערב אל-מפג'ר כבר היו יכולים להיחשב לפלאחים לכל דבר, אילולא באו השלטונות הישראליים והפקיעו את כל אדמות הכפר. אז – בשנות ה-50 – נאלצו תושבי הכפר להסתגל שוב לצורת חיים חדשה. הם הפכו לפועלים שכירים.

‏המעבר מחיי נוודים להתיישבות-קבע,  ומעבודת-אדמה לעבודה בתעשייה הם תהליכים העוברים על חברות רבות. אפילו הפקעת אדמות של חקלאים לצורכי פיתוח ידועה במקומות רבים אחרים

בעולם המודרני. אך המקרה של ערב אל-מפג'ר הוא שונה. כאן הופקעו אדמות הכפר לא לצרכי-פיתוח סתם, אלא לצרכי ייהוד, בדומה לייהוד הגליל. האדמות נלקחו מן התושבים לא בגלל היותם חקלאים. אלא בגלל היותם ערבים.

‏אך בכך לא תמו צרותיהם של בני ערב אל-מפג'ר. בהיות הכפר "שכונה" משכונות העיר חדרה, נדרשו תושביו לשלם מיסים לעיריית חדרה: החל במיסים כבדים וכלה במיסים "קלים" כדוגמת דמי רישיון לאופניים. ואילו העירייה, מצידה, "דאגה" כי לתושבי הכפר לא יהיה עד היום כביש סלול, שלא לדבר על שירותים חיוניים אחרים, כמו מיבנה הולם לבית-ספר, מים זורמים או חשמל. כמובן, העירייה אינה האחראית היחידה לכך. חברת "מקורות" מסרבת בתואנות שונות לחבר את הכפר לרשת המים, ואילו חברת החשמל מסרבת לחברו לרשת החשמל.

‏אך תושבי ערב אל-מפג'ר נאלצו ועודם נאלצים להתמודד עם עוד כמה בעיות. מאז זכתה העיר חדרה באיזור תעשייה ראוי לשמו, זכה נחל חדרה להטבה: הוא הפך לביב השופכין העיקרי של העיר. הסירחון הנודף מן הנחל מוכר לכל העוברים בכביש תל אביב–חיפה, אך לגבי תושבי הכפר, השוכן על שפת הנחל, יש לדבר משמעות חריפה עוד יותר. שכן בחורף, כשעולים פני הנחל,  מציפים  מי הביוב את המעיין שבכפר, שהוא מקור המים היחיד שלו (מלבד החביות לאיסוף מי הגשמים). משרד הבריאות קבע כי מי המעיין מהווים סכנה לבריאות, אך שום גורם מוסמך לא נטל על עצמו לשפר את המצב. כמובן, לעיריית חדרה, כמו גם למפעלי התעשייה שבתחומה, הרבה יותר זול לשפוך את מי הביוב והפסולת אל הנחל במקום להיפטר מהם בצורה אחרת.

‏עד לפני זמן לא רב יכלו השלטונות לטעון, כי חיבור הכפר לרשת המים והחשמל יצריך הוצאות גדולות, בגלל ריחוקו של הכפר ממרכז העיר חדרה (אגב, ריחוקו של ישוב ממרכזי אוכלוסיה אחרים אינו מונע בדרך כלל את חיבורו המיידי לרשתות המים והחשמל, במיוחד ‏אם תושביו יהודים ואם הוא ממוקם, למשל, ברמת הגולן, בגדה, ברצועה או בסיני...). אך בשנתיים האחרונות הולכת ומוקמת בקרבת הכפר תחנת חשמל חדשה (שתופעל באמצעות פחם ותתרום לזיהום נוסף של אוויר הסביבה) .לצורך הקמת התחנה חובר אתר הבנייה לרשת המים ולרשת החשמל. הקווים עוברים בסמוך לכפר, ‏אך תושביו ממשיכים לחיות ללא מים זורמים וללא חשמל.

‏עתה התהדקה טבעת החנק סביב ערב אל-מפג'ר. שטח התחנה הורחב ‏­על חשבון מעט האדמה שנותרה בכפר. על ביתו של אחד התושבים מאיימת חומת חול גבוהה, שנערמה שם על-ידי דחפורי חברת החשמל. כל אלה הם הלחצים האחרונים בשורת לחצים ארוכה שמטרתה היחידה: ‏מחיקת הכפר מעל פני האדמה. על המפות הישראליות שם הכפר כלל אינו מופיע.

‏אכן, טכניקה של מנשלים מנוסים: תחילה הפקיעו את האדמות, אחר-כך הזניחו את הכפר ביודעין ומנעו מתושביו את כל השירותים החיוניים. את מי הנחל זיהמו. את האוויר החניקו בסירחון, ולצד ‏הכפר הקימו תחנת-כוח חשמלית. כמובן שכל אחד מן המעשים האלה הוריד את ערך הקרקע שנותרה ברשות תושבי ערב אל-מפג'ר, והיום מציעים השלטונות "פיצויים ריאליים" של כמה עשרות אלפי לירות, בבחינת לעג לרש.

‏אין ספק כי החיים בשכנות לתחנת החשמל ולצידו של ביב השופכין אינם חיים הראויים לבני-אדם. אילולא חיו תושבי ערב אל-מפג'ר במדינה ציונית, היו יכולים לזכות עתה בפיצוי מתאים: מעבר לכפר חדש, או לשכונה חדשה בעיר, שם יקבלו דירה נאה, שבה יש חשמל ומים זורמים, כבישים סלולים ומדשאות, בתי-ספר וגני- ילדים, מרפאות ומוסדות תרבות.

‏שלטונות ישראל הרי מומחים בשטח זה – הם בונים כפרים וערים לרוב ומתגאים במומחיותם זו ברחבי העולם. אך בנוסף לזה הם גם גזענים. שכן אליבא דציונים, מה שטוב וראוי ליהודים אינו טוב ואינו ראוי לערבים. לכן מיישבים יהודים ומנשלים ערבים וממשיכים, כמובן, לדבר על שלום.

 
הכפר ערב אל-מפג'ר, מרץ 1978 (צילום: אהוד עין-גיל).
قرية عرب المفجر ، آذار ١٩٧۸
The village Arab Al-Mafjar, March 1978