‏המלחמה המתנהלת זה כמה חודשים בקרן אפריקה מעוררת הרבה שאלות, שלא ניתן לקבל את התשובות עליהן מדיווחים של כלי התקשורת הרשמיים. התהפוכות הפוליטיות שאירעו עם התפתחות הסכסוך באיזור ההוא, השאירו את מרבית הפרשנים פעורי-פה וחסרי יכולת להסבירן. ברית-המועצות, ובעקבותיה המפלגות הקומוניסטיות השונות, כולל זו הישראלית, עברו מתמיכה מאסיבית בסומליה ה"מארכסיסטית" לתמיכה מאסיבית באתיופיה ה"מארכסיסטית". בעקבות הסובייטים הלכו גם המשטרים של קובה, תימן הדרומית ולוב.

ואילו ארצות-הברית, ובעקבותיה (או לפי הוראותיה) גם המשטרים הערביים הפרו-מערביים דוגמת ערב-הסעודית, מצרים וסודאן, וכן השאה האיראני, עברו במהרה מתמיכה באתיופיה לתמיכה בסומליה ובלוחמי השחרור האריתראים. ‏ובאשר לישראל, זו שידה בכל קנוניה באזורנו, הרי היא התמידה עד לפני זמן קצר במדיניותה הנושנה: ‏לתמוך תמיד במי שנלחם בערבים, אפילו הוא בעיניה השטן בכבודו ובעצמו.

וכך יכול היה שדה-התעופה באדיס-אבבה להיות עד למחזה הנדיר: מטוסים ישראליים נושאי אספקה צבאית נוחתים לצידם של מטוסים סובייטיים העוברים בדרכם תדלוק בלוב או בעדן, והנושאים אף הם אספקה צבאית לאתיופיה. (אישורו של שר החוץ משה דיין על דבר הסיוע הישראלי לאתיופיה גרר את הפסקתו,על-פי החלטת ממשלת אתי ופיה. ואולי לכך התכוון דיין מלכתחילה. אט-אט נכפית על מנהיגי ישראל ההכרה כי תפקידם הנוכחי בשירות ארצות-הברית הוא להתייצב בברית לצד מצרים וערב-הסעודית, ולא נגדן ...).

‏הפרשנים הידענים בעיתונים השונים מלעיטים אותנו בניתוחים שונים על משחקי האינטרסים המסובכים, בהם עסוקים מדינאי כל המדינות המעורבות בסכסוך. אותנו, כסוציאליסטים מהפכנים, מעניין לדעת, קודם כל, לשם מה לוחמים, או נשלחים להילחם, המוני ה‏אתיופים, הסומלים והאריתראים.

‏לגבי האריתראים העניין פשוט יחסית. ארצם, שלמן המאה ה-16 היתה נתונה לשלטון זר (תורכי, מצרי, איטלקי ובריטי) הוכרה על-ידי האומות-המאוחדות כישות אוטונומית ב-1951,  וככזאת צורפה ל"פדראציה" תחת הכתר הקיסרי האתי ופי . אך המשטר האתיופי, בשאיפה להבטיח את שליטתו בחוף הים של אריתריאה, סירב להכיר בזכויות שהובטחו לאריתראים בהחלטה הנ"ל של האו"ם (דגל והמנון נפרדים, פרלמנט נפרד והכרה בערבית ובטיגרנית כשפות הרשמיות). ב-1962 סופחה אריתריאה רשמית לאתיופיה, מעשה שהיווה אות לפרוץ המאבק המזויין של בני הארץ לשחרור לאומי. מאז ועד היום, במשך יותר מ-15 שנה, ממשיכים בני אריתריאה ללחום למען אותה מטרה. העובדה שכעת הם מקבלים סיוע ממדינות פרו-מערביות אינה פוסלת את צדקת מאבקם.

עמדתנו בעניין זה יכולה להיות אחת בלבד: עמדה של סולידאריות עם מאבקם של בני אריתריאה לשחרור לאומי, ותביעה מהמשטר האתיופי ה"מארכסיסטי" ומבעלות-בריתו להכיר בזכות העם האריתראי להגדרה עצמית עד להיפרדות.

אתיופיה עוברת שינויים חברתיים בשלוש השנים האחרונות. משטרו של הקיסר היילה סלאסי, שנשען על שכבה של בעלי קרקעות מעין-פיאודאליים ועל הממסד הכנסייתי רב הרכוש והעוצמה, הופל על-ידי כת קצינים ב-1974. המשטר הצבאי זכה בתחילה בתמיכה אזרחית נרחבת, בעיקר של הפועלים והסטודנטים באדיס-אבבה. אולם, במהרה הראו חברי כת הקצינים כי משטר צבאי הוא משטר צבאי: המפלגות הפוליטיות הוצאו אל מחוץ לחוק, וכך גם יתר הארגונים העממיים. ראוי לציין כי נגד המשטר ה"מארכסיסטי" לוחמים גם אנשי מחתרת אתיופיים הטוענים שהם מארכסיסטים מהפכנים.

‏בצד צעדי הדיכוי המשיך המשטר הצבאי האתיופי בביצוע רפורמה אגרארית נרחבת. נשברו מרכזי הכוח של המעמדות השליטים הקודמים ושל הביורוקראטיה הקיסרית והכנסייתית. רפורמה אגרארית זו היא אשר העניקה לכת הקצינים את התמיכה העממית לה ציפתה. בזכותה הצליח המשטר לגייס רבבות איכרים למלחמה ל"הגנת המולדת".

‏יחד עם כל השינויים החברתיים והפוליטיים שביצעו, לא שינו שליטי אתיופיה דבר ממדיניותו הנושנה של הקיסר המודח כלפי המיעוטים הלאומיים שבשליטתם. כמו הקיסר בזמנו, כך גם המשטר החדש שואף לשמור על "אחדותה" של המדינה, כאשר "אחדות" זו משמעה שמירה על כיבושי הקיסרות האתיופית בסוף המאה ה-19 (מדבר אוגאדן המיושב סומלים) ושמירה על מדיניות הסיפוח והדיכוי הלאומי באריתריאה. עובדה זו ידועה בוודאי גם לסובייטים ולקובנים, שהרי הם עצמם היו אלה שהעלו לא מזמן על נס את מלחמתם של בני אריתריאה לשחרור מעול הכיבוש האתיופי...

‏ובאשר לסומליה, הרי היא לא הסתירה – מאז זכתה לעצמאות משלטון בריטי ואיטלקי – את שאיפתה ללכד את כל האזורים המיושבים ברובם סומלים במדינה אחת. סומליה העלתה את תביעתה זו מספר פעמים מעל במת האו"ם, וכן בארגון לאחדות אפריקה. תביעתה כוללת את ג'יבוטי, שזכתה לא מכבר לעצמאות משלטון צרפת, והצטרפה אף היא, כסומליה, לליגה הערבית; את מדבר אוגאדן המיושב סומלים וכמו כן איזור בצפון קניה, המיושב אף הוא ברובו סומלים.

‏משלא הצליחו לממש את שאיפותיהם בדרך של משא-ומתן ציפו שליטי סומליה להזדמנות מתאימה. וזו ניתנה להם כאשר נראה שהמשטר החדש באתיופיה נתקל בהתנגדות מזויינת בחלקים שונים של הארץ, וצבאו הובס שוב ושוב באריתריאה. אז ניתן האות ללוחמים הסומליים להשתלט על מדבר אוגאדן.

המשטר בסומליה אינו שונה באופיו החברתי מן המשטר הנוכחי באתיופיה. לפיכך אי-אפשר להגדיר את מלחמתה של אתיופיה בסומליה כמלחמתו של משטר מהפכני ומתקדם נגד כוחות ריאקציוניים. המלחמה היא, בעיקרו של דבר, מלחמה בין משטרים חברתיים דומים – מלחמה על מטרות לאומיות. זה נאבק על "אחדות המדינה האתיופית" וזה נאבק על "אחדות העם הסומלי". אך על עתידו של מדבר אוגאדן צריכים להחליט תושביו, ולא ממשלות אתיופיה, סומליה ובעלות-בריתן.