‏לפני שבע שנים התרוצץ באיזור שליח מטעם האו"ם, שרק מעטים זוכרים עדיין את שמו. היה זה גונאר יארינג. הוא פנה אל ממשלות ישראל והמדינות הערביות בשאלות, כדי לברר מה תנאיהן לשלום, וזכה לתשובה ברורה מפי נשיא מצרים, אנואר א-סאדאת. הוא פירט בפניו את תנאי מצרים, מבלי להזכיר כלל את הבעיה הפלסטינית ומבלי לתבוע הכרה בזכויותיהם הלאומיות של בני העם הערבי הפלסטיני (ראו את נוסח התשובה המצרית בגיליון זה).

‏שלוש שנים לאחר-מכן, כשיוקרתה של מצרים הרקיעה לשחקים בעקבות מלחמת אוקטובר, תמך סאדאת, בוועידת רבאט, בהכרה באש"פ כנציגו החוקי היחיד של העם הפלסטיני. ואילו עתה נראה סאדאת כמי שנע בין שתי עמדות אלה כמטוטלת. האם הוא מכיר עדיין באש"פ או שביטל את הכרתו? האם הוא תומך בהקמתה של מדינה פלסטינית או שנסוג מתמיכתו זו? על כך דנים הפרשנים עד לעייפה.

‏רוב הישראלים לא שמו-לב למתרחש במצרים, או בעולם הערבי בכללו, וטמנו את ראשם בחול. הם היו משוכנעים כי ממילא "הערבים רוצים לזרוק אותנו לים", לכן אין טעם להאזין לדבריהם. וגולדה מאיר דחתה אח הצעותיו של סאדאת ליארינג, בקובעה כי "ישראל לא תשוב לעולם לקווי ה-4 ביוני 1967".

‏אלא שלא רק הישראלים נהגו כל השנים כבנות-יענה. מתחת לחול טמנו את ראשיהם גם ערבים רבים. אלה העדיפו להתעלם מן המציאות, לחיות באשליות ולהתייחס אל הממשלות הערביות כאל גואל ומושיע. הם גרסו כי תשובת מצרים ליארינג, כמו הכרתה של סוריה בישראל (סוריה הרי קיבלה את החלטת מועצת הביטחון 242‏, המבוססת על הכרה בישראל!), היא תכסיס בלבד.

‏כמו הישראלים, סירבו ערבים אלה להאמין לסאדאת. הם גם התעלמו מנכונותו של סאדאת להקריב את זכויות הפלסטינים על מזבח האינטרסים של המעמד השליט במצרים. וכי מי הוא מוחמד אנואר א-סאדאת אם לא נציגה של הבורגנות המצרית?!

‏בביקורו בירושלים הצליח סאדאת לאלץ ישראלים רבים להוציא את ראשיהם מן החול, ולו רק לרגע קט, ולהביט אל המציאות בעיניים פקוחות. ויותר מכך: הוא תרם לחשיפה נוספת של המדיניות הישראלית ברחבי העולם. אך בעשותו כן, ובהטילו את מלוא האחריות למלחמה הבאה על ישראל, חשף סאדאת גם את עצמו. הוא אילץ גם את בנות-היענה בעולם הערבי להוציא את ראשיהן מן החול ולהתבונן בו, כשהוא במערומיו.

‏אך מסתבר כי לבנות-היענה בעולם הערבי היה חם ונעים כשראשיהן היו טמונים בחול. כה חם וכה נעים היה להם שם, עד כי רבים מהם מעדיפים לשוב במהרה למצבם הקודם. בינתיים הם מתפרצים בזעם נגד "סאדאת הבוגד". אך בעצם כועסים הם על שנשיא מצרים אילץ אותם להתעורר מחלומותיהם ולהיווכח כי אכן הוא בגד באשליות שלהם. שהרי המעמדות השליטים בעולם הערבי – והבורגנות המצרית בכלל זה – היו מוכנים מאז ומתמיד לבגוד בפלסטינים, אם הדבר ישתלם להם. וכי היו נאמנים לעם הערבי הפלסטיני אי-פעם?!

‏וכך חוזרים אנשים אלה לשקוע בחלומותיהם המתוקים, ועתה יש ביניהם כאלה המעדיפים לשוב ולהזות על "גיבור" כאסד, או על "לוחם שיחרור" כבאקר, או על "אנטי-אימפריאליסט" כקד'אפי . שוכחים הם כי לא לפני זמן רב טבח הנשיא הסורי בפלסטינים בלבנון, וכי נשיא עיראק כרת ברית עם השאה של איראן כדי לשבור את הכורדים ולמגר את המאבק המהפכני בדופר.

‏אנו לא נלאה, לכן, מלהזהיר את קוראינו לבל יפלו בפח שטומנים להם המעמדות השליטים ולבל ישקעו שוב באשליות כי מהם תצא הישועה. סאדאת, כמו אסד, וקד'אפי, כמו באקר, מייצגים את המעמדות השליטים, הנשבעים אומנם יום-יום אמונים לאיחוד הערבי ולמימוש זכויות הפלסטינים אך הדואגים קודם כל לרווחיהם ולשלטונם. אך, כידוע, הרווח שלהם נובע מניצול ההמונים בארצותיהם והשלטון שלהם מבוסס על דיכוי ההמונים האלה.

‏לכן אין לתלות תקוות בשליטים אלה. הם לא יפתרו את הבעיה הפלסטינית, כשם שלא יפתרו את בעיות שאר העמים הערביים. האומה הערבית לא תזכה בשחרור מלא – לאומי וחברתי כאחד – והעולם הערבי לא יזכה באיחוד אמיתי בהנהגתם של אלה.

רבים מאלה שהתייאשו מסאדאת ומשליכים עתה את יהבם על אסד ושות' עושים זאת מתוך יאוש. כל התקוות שתלו עד כה בשליטים הערביים השונים – התנפצו; ואש"פ, שנראה בעבר הלא-רחוק כמי שמסוגל לממש חלק משאיפותיהם, נחלש. ואילו תנועה סוציאליסטית מהפכנית, שתהווה אלטרנטיבה למישטרים הערביים – עדיין אינה קיימת.

‏לכן, מי שאינו מוכן לעלות על הדרך הארוכה והקשה, ולעתים קרובות אף מתסכלת, המובילה לבנייתה של אלטרנטיבה זו, לא נותר לו אלא לשקוע ביאוש ולהזות בהקיץ על מושיע שאינו בנמצא.

אומרים לנו כי "הדיבורים על סוציאליזם" ו"הדיונים והוויכוחים על המהפכה" הם אולי יפים בתור שעשוע, ונאים בתור אוטופיה, אך אין הם "מעשיים" או "ריאליסטיים". אנו משיבים: אין מעשי יותר וריאליסטי יותר מאשר לפעול, כאן ועכשיו, למען כינונה וגיבושה של תנועה סוציאליסטית מהפכנית.

‏אנו, כבעבר, איתנים בדעתנו כי הבעיה הפלסטינית, כמו יתר הבעיות הלאומיות והחברתיות באיזור, תגיע לכלל פתרון מלא רק במסגרת ניצחונו של מאבק מהפכני כל-אזורי למען הסוציאליזם; מאבק שיכה באימפריאליזם; ימוטט וימגר את שלטון סוכניו המקומיים בישראל ובמדינות הערביות; ישבור את הגבולות הקיימים; יאחד את העמים הערביים; יבטיח את מלוא הזכויות של העמים הלא-ערביים החיים במזרח הערבי.

‏בימים אלה עומד על סדר היום של האיזור הסכם שלום בין ישראל לבין מדינות ערב (עם מצרים לבדה? עם מצרים וירדן? או, שמא, גם עם סוריה?) שאינו כולל את כיבוד הזכויות הלאומיות והאנושיות של בני העם הערבי הפלסטיני.

‏אנו סבורים כי גם אם תסכים ישראל לכל דרישותיו של סאדאת (וישראל, כידוע, אינה מסכימה לכך... ) ואפילו אם תיענה לתביעותיו של אסד ותוקם מדינה פלסטינית בהנהגת אש"פ, בגדה המערבית וברצועת-עזה, עדיין תישאר הבעיה הפלסטינית עומדת במלוא חריפותה, ברורה ומוחשית יותר מכפי שנראתה לפני מלחמת יוני 1967:

בעייתם של המוני הפלסטינים, במחנות הפליטים ומחוצה להם, אשר אינם משלימים עם הגירוש, הדיכוי והניכור, לא תיפתר באמצעות מדינת הגדה והרצועה;

בעייתם של חצי מיליון תושביה הפלסטינים של ישראל, החיים בה כאזרחים מדרגה שלישית, תישאר אף היא בלתי פתורה;

‏ישראל תישאר גם לאחר הנסיגה מעין כלב-שמירה של האימפריאליזם, המוכן להתפרץ בכל רגע בו יקבל סימן נאות מאדוניו;

‏הדינאמיקה של ההתנחלות הציונית תיפגע ‏אומנם, אך לא תיעצר – ישראל הציונית תמשיך לראות את יעודה העיקרי בקיבוץ יהודי העולם ב"ארץ ישראל ההיסטורית", אפילו על חשבון האינטרסים של תושביה וכנגד מגמות ההתפתחות באיזור.

‏בקצרה: בעייתם של הפליטים הפלסטינים, שגורשו מבתיהם שבתחומי הקו הירוק (חירבת חיזעה!) לפני 30 שנה, ובעייתם של הפלסטינים שהם אזרחי ישראל מזה 30 שנה, אינן עולות כלל לדיון במסגרת המשא-ומתן המתנהל עתה בין ממשלות האיזור בניצוח האמריקאים. גם הקשר שבין ישראל לאימפריאליזם ואופיה הקולוניאלי והגזעני של הציונות אינם נדונים במיסגרת זו.

‏לכן אסור לטעות: לא שלום בין העמים הערביים לבין העם היהודי-ישראלי מתבשל עתה במטבחים הדיפלומאטיים; ולא על כיבוד מלוא זכויותיו של העם הפלסטיני עמלים יום ולילה מנהיגי האיזור. הם מנסים להשיג הסדר של שלום בין המעמדות השליטים, בניצוח האימפריאליזם, תוך עקיפת הבעיות היסודיות – הלאומיות והחברתיות – וביסוס שלטונם לעתיד.

‏לכן אל לנו להלין עליהם כי בגדו בנו וכי מעלו בשליחותם. הם לא בגדו ולא מעלו. הם – ראשי הממשלות, הנשיאים והמלכים – נשארו נאמנים לשולחיהם: ‏"החתולים השמנים", החדשים והישנים; בעלי ההון והקרקע; אויבי הפועלים והפלאחים. הם גם ממלאים את שליחותם נאמנה: להבטיח את הסדר החברתי הקיים, כדי להמשיך בניצול ההמונים, ואם דרוש הדבר – גם לדכאם בדם ואש. למי ששכח את ההפגנות במצרים, בינואר 1977, באה השביתה הכללית בתוניסיה כדי לעורר את זכרונו.

*   *   *

‏המאמר "שורשיו המעמדיים של המשטר המצרי", המתפרסם בגיליון זה, נכתב לפני כמה חודשים על-ידי איש שמאל מצרי, לאחר ההפגנות ההמוניות במצרים ודיכויין. הוא נכתב לפני ביקורו של סאדאת בירושלים. ראינו לנכון לפרסמו במלואו למרות הזמן שחלף מאז כתיבתו, ואולי דווקא בשל כך. ניתוחו של בעל המאמר וכן העובדות המובאות בו חיוניים לכל מי שרוצה ללמוד מה הם הגורמים האמיתיים הקובעים את המדיניות המצרית.