מזה שנים אחדות אנו שומעים וקוראים בזירת הפוליטיקה הישראלית, הקבלות לסיטואציה של מצדה. אנשים כמו אורי אבנרי, שולמית אלוני, ולהבדיל, גולדה מאיר, אם כי לצורך תמיכה בהנחות שונות ומנוגדות, מעלים את מצדה בצורה מעוותת ביותר, המנתקת את מלחמת המגן של נצורי מצדה מן ההקשר ההיסטורי הממשי, שאנו יודעים עליו די הרבה פרטים. לא הייתי נדרש לעניין זה אלמלי החוצפה של כלי התקשורת והמימשל בדרום-אפריקה למתוח, גם הם, הקבלה בין מגיני מצדה לבין המגינים על המשטר הלבן הגזעני של מדינתם.
ובכן, עובדתית, ייצגו מגיני מצדה את הזרם הרעיוני ששלל עקרונית את העבדות. יוסיפוס פלאוויוס מוסר לנו בצורה ברורה, בספרו "מלחמת היהודים ברומאים", כי מאז הופעת זרם זה בהיסטוריה היהודית בארץ, בימי הורדוס, ועד נפילת מצדה (תקופה של כ-100 שנים), שמרו קנאים אלה על העיקרון הרעיוני הקובע שאדם לא יהיה עבד לאדם אחר, אלא עבדו של האלוהים בלבד. זה היה רעיון מהפכני מאין כמוהו בתקופה בה העבדות היתה רווחת כשיטה חברתית-כלכלית דומיננטית, ומסגרת כל החשיבה האנושית היתה אך ורק דתית.
בנאומו של אלעזר בן-יאיר לפני אנשיו על המצדה, כאשר חומת-העץ הפנימית שהקימו החלה עולה בלהבות, הוא מדגיש את העיקרון הנ"ל כסיבה ראשית להתאבדות.
לשון אחרת – מגיני מצדה העדיפו למות כבני-חורין מאשר לשרוד בחיים ולהיעשות לעבדים.
הקבלות היסטוריות הן מעשה הצריך להיעשות תמיד בזהירות ובהסתייגות. אין ההיסטוריה חוזרת על עצמה, אלא משתנה ומתפתחת בלי הרף. לאחר ההסתייגות הזו, אם בכל זאת רוצים למתוח הקבלה בין האפוס של מצדה לסיטואציות פוליטיות קונקרטיות בהווה, נמצאים מגיני מצדה בצד השחורים המדוכאים בדרום-אפריקה ובצד בני העם הפלסטיני שזכויותיו נשללות ממנו על-ידי מדינת ישראל. את המימשל הלבן של דרום-אפריקה ואת ממשלת ישראל צריך להשוות לכובשים ולמשעבדים הרומאים.