‏שבתי בית-צבי הוא ישראלי וציוני אשר, לפי עדותו, פעל רבות בשנים 1961-1958‏ כדי לעורר את דעת-הקהל הישראלית לבעייתם של היהודים בברית-המועצות. על אף מאמציו ומאמצי חבריו הוכיחה דעת-הקהל בישראל אדישות וחוסר נכונות לעזור. בית-צבי החל להרהר שמא יש משהו הטבוע בציונות, אשר מפריע לציונים – ובראשם המימסד הישראלי הציוני – לפעול ל"הצלת יהודים" כאשר אין הצלה זו קשורה ישירות עם הגירתם של היהודים הניצלים לישראל. בית-צבי החל לחפור בעברה של התנועה הציונית, כדי למצוא את הסיבות לכך. את התוצאות המעניינות של מחקרו הוא פרש בספרו "הציונות הפוסט-אוגנדית במשבר השואה" (*)

‏המחבר גורס כי הסיבה העיקרית להתאכזרותה של הציונות ליהודים נעוצה עוד בוויכוח ב"שאלת אוגנדה" שנערך בקונגרסים השישי והשביעי של התנועה הציונית בראשית המאה. הוויכוח נערך אז בין הציונים ה"טריטוריאליסטים" שהציבו בראש סולם העדיפות שלהם את הצלת היהודים, ואפילו תהיה הצלה זו כרוכה בהגירתם לטריטוריות שאינן פלסטינה, לבין "ציוני ציון" שהעדיפו להתעלם ואף להתנגד לכל פתרון, ולו זמני, לבעיית יהודי אירופה, אם פתרון זה אינו כרוך בהגירת היהודים לפלסטינה. "ציוני ציון" ניצחו, בסופו של דבר. לדברי בית-צבי היו לוויכוח הנ"ל השלכות מרחיקות-לכת לגבי אותם המנהיגים הציוניים שעברו בגופם את "משבר הטריטוריאליזם". הם פיתחו התנגדות אוטומטית לכל רעיון של הצלת יהודים לשמה, ולמדו להגיב בעוינות ובחשדנות על הצעות כאלה, אם באו מצד יהודים או לא-יהודים כאחד. בכל הצעה ל"הצלת יהודים" שלא נגעה ישירות בפלסטינה הם ראו הצעה אנטי-ציונית המכוונת לקעקע את יסודות המפעל הציוני.

‏לשיאה של התנכרות זו לצרת היהודים הגיעו הציונים, לדברי בית-צבי, לפני פרוץ מלחמת-העולם השנייה ובמהלכה. המחבר מביא סידרה של תעודות, מאמרים וקטעי נאומים, וכן תיאור פעילותם של המנהיגים הציוניים, שבהם מזדקרת לעין כל קורא כיצד התעלמה ההנהגה הציונית מבעיית יהודי אירופה בזמן המלחמה, כיצד טירפדה הנהגה זו ניסיונות שונים להצלת יהודים, וכיצד היא נושאת על שכמה את האחריות לשיתוף-פעולה, למעשה, עם תעמולת הנאצים ומעשיהם.

‏נביא רק שתי דוגמאות לכך, אם כי הספר (488 עמ') מלא בהן. כאשר ב-1942 ‏התעורר לחץ ציבורי בארץ להשתמש בכספי הקרנות הציוניות להצלת יהודים, התנגד לכך יצחק גרינבוים (יו"ר הוועד להצלת היהודים שהוקם על-ידי הוועד הפועל הציוני, ואחרי הקמת מדינת-ישראל – שר-הפנים בממשלתה) באמרו: "בינתיים התחיל להשתלט בארץ-ישראל הלך-רוח, שאני חושב אותו למסוכן ביותר לציונות... איני יכול להבין... איך אפשר שבאסיפה בירושלים יקראו לי: 'אין לכם די כסף, תקחו את כספי קרן-היסוד... חשבתי לי לחובה לעמוד בפני גל זה... ‏וכששאלו אותי: הלא תוכלו לתת מכספי קרן היסוד להצלת היהודים? אמרתי: לא. ואני אומר עוד פעם, לא. אני יודע שמתפלאים עלי, למה מצאתי לנחוץ להגיד זאת. ידידים מלמדים אותי שאם גם נכונים הדברים, לא צריך לגלותם ברבים ברגע של צער ודאגה כזה. איני יכול להסכים להם. לדעתי צריך לעמוד לפני גל כזה, הדוחה את הפעולות הציוניות לשורה שנייה..." (עמ' 110, ההדגשות של ש. בית-צבי).

‏ארבע שנים קודם לכן, ב-1938, התכנסה ועידה בינלאומית באוויאן שבצרפת, על-פי קריאתו של נשיא ארצות-הברית, רוזבלט. הוועידה, בה השתתפו נציגי 32 (!) מדינות, נועדה לדון בדרכים להצלת פליטים יהודים באירופה. ד"ר מרדכי אהרנפרייז, רבם הראשי של יהודי שבדיה, שהשתתף בוועידה כמשקיף, כתב בזיכרונותיו:

‏"בדרכי משטוקהולם לאוויאן לא יכולתי להתגבר על התחושה של אופטימיות גוברת, אם כי היה זה לא בהתאם לרוח הזמן – אותות מבשרים רעה, דומני, שפגשוני בכל נקודה, כל עיתון מספר על איזה אסון חדש. אולם מרחוק זרחה המחשבה על אוויאן ככוכב של תקווה. חשבתי לעצמי: ועידה זו באוויאן אינה ועידה רגילה. היא עשויה להיות ועידתו של המצפון העולמי... הנשיא רוזבלט היה ראוי לתודתנו! עצם כינוס הפגישה באוויאן היה מעשה רב שעודד הרבה לבבות נואשים לאמונה חיה בימים טובים לעתיד" (עמ' 158‏, ההדגשה במקור).

‏אך היה מי שדאג לקרר את ההתלהבות. ד"ר גיאורג לנדאואר כתב ב-13 ביוני 1938, בשמו ובשם ד"ר חיים וייצמן, אל ד"ר סטיפן וייז, מנהיג ציוני אמריקה שהשתתף בהכנות לוועידה:

‏"...הנני כותב מכתב זה לפי בקשתו של ד"ר וייצמן מכיון שאנו מודאגים מאוד שמא תוצג הבעיה בוועידה בצורה שעלולה להזיק לפעילות למען ארץ-ישראל... אנו חוששים במיוחד שמא היא (הוועידה) תניע אירגונים יהודיים לאסוף סכומי כסף גדולים בשביל עזרה לפליטים יהודיים, ומבצעי איסוף אלה עלולים להפריע למגביות שלנו..." (עמ' 178).

‏כמובן שמאוחר יותר היה קל למנהיגים הציוניים לזעוק כי "העולם שתק", בהסוותם בכך את שתיקתם שלהם ואת סירובם לעמוד בראש מבצעי ההצלה. יותר מזה, כפי שאומר בית-צבי בקטע שבחר להדפיסו גם על גב הספר, "במקום להיות 'אב' לעם היהודי בשעת גורל, היתה לו התנועה הציונית לידיד בלבד, ידיד שדאגותיו וטרדותיו שלו בלעו את תשומת ליבו והסיחו את דעתו מן הצרה הגדולה. צרות-האופק והפחד מ'סכנת הטריטוריאליזם' הביאו לכך שבמספר מאורעות פעלה התנועה הציונית נגד מאמצי הצלה, שנעשו על-ידי אחרים, יהודים ולא-יהודים".

(*) ש.ב. בית-צבי, "הציונות הפוסט-אוגנדית במשבר השואה", מחקר על "גורמי מישגיה של התנועה הציונית בשנים 1938–1945", הוצ' ברונפמן, תל אביב 1977.