‏בקיץ 1977 ערך צוות מהאוניברסיטה החופשית בברלין סידרה של ראיונות מצולמים בארץ. החומר נועד להוות בסיס לשלושה סרטים קצרים (בני 45 דקות כל אחד), המציגים זוויות שונות של הסכסוך הערבי-ישראלי. הסרט הראשון בטרילוגיה, "המאבק על הקרקע או פלסטין בישראל", כבר הושלם ואף הוקרן בכמה ארצות באירופה. בחודש אוקטובר 77' הוא הוקרן בפסטיבל סרטים לא-מסחריים שנערך באנדלוסיה שבספרד, ובאותו חודש גם בפסטיבל סרטים שנערך בעיר מאנהיים, בג‏רמניה המערבית. בחודש נובמבר 77' הוא הוקרן בפסטיבל סרטים בינלאומי לסרטים תיעודיים ולסרטים קצרים שנערן בלייפציג שברפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (גרמניה המזרחית). בפסטיבל זה אף זכה הסרט לפרס מטעם אגודת העיתונאים המזרח-גרמנים, וכן בפרס מיוחד מטעם המשלחת הפלסטינית לפסטיבל. ראוי לציין כי חברי המשלחת הפלסטינית (ביניהם אלמנתו של איש הקולנוע הפלסטיני, האני ג'אוהאריה, שנהרג במלחמת האזרחים בלבנון, ושעל שמו נקרא הפרס), קיבלו אישור מיוחד מהנהגת אש"ף להעניק את הפרס למחבר הסרט, מריו אופנברג (ישראלי איש מצפן השוהה כרגע בברלין). עותק אחד של הסרט, דובר עברית וערבית, יגיע בקרוב לארץ להקרנה.
הסרט מתאר שלושה מקרים של השתלטות התנועה הציונית על קרקע הארץ: המקרה של העיר תל אביב, שנבנתה על חורבותיהם של כמה שכונות וכפרים ערביים שתושביהם הפכו פליטים מאז ועד היום; המקרה של הכפר ערערה שבמשולש, אשר אדמותיו הופקעו מתושביו, שעדיין יושבים בו, והם אזרחים ישראלים; ומקרהו של הכפר סאפוריה (ציפורי) שבגליל התחתון, שתושביו המקוריים הם פליטים, אזרחי ישראל, המתגוררים גם היום בתחומי המדינה. להלן קטע מדברי שניים מתושבי סאפוריה בסרט.

 

*   *   *

מוסטפה: אני מוסטפה סלים אל-מועד – לשעבר תושב סאפוריה. כיום אני גר במקום עלוב זה. כאן אין לי אפילו מים, שלא לדבר על דיור הולם של בני אדם.

‏לאנשי כפרנו ולי היו יותר מ-3,500 דונאם אדמה בסאפוריה. היום אסור לי לבנות: הממשלה אסרה עלי לבנות בית. כעת אני חי, כפי שאתה רואה, במאה אחרת, מפגרת: ללא מים, ללא כביש. ניסיתי לשווא לעניין את השלטונות האחראיים, וגם ניסיתי לפנות לאנשים חשובים, בתקווה שהם יעזרו לי להחזיר לעצמי בחזרה את הרכוש ששייך לי באופן חוקי. אבל נתקלתי באוזניים אטומות.

עבד אל-מג'יד: עד כמה שאני יכול לזכור, הם כבשו את הכפר שלנו ב-16 ביולי 1948. כאשר מטוס הפציץ את הכפר החלו האנשים לפחוד מאוד. חלק מאיתנו ברחו אל המבצר [שרידי מבצר צלבני שניצב על גבעה הנשקפת על סאפוריה], האחרים הלכו אל המערות בהרים.

‏מעט אחר כך, כלומר בבוקר הבא, היה עלינו לקבל תעודות זהות כדי שנוכל להסתובב בחופשיות. כל בני המשפחה נרשמו בניירות האלה. היינו צריכים להציג את הניירות האלה לחיילי הכיבוש לפי דרישתם.

לאחר זמן מה הם הירשו לנו לעבוד, כלומר הם נתנו לנו עד תשע בערב לעשות את הדברים הנחוצים ביותר. הישגנו לנו סבון ותאנים. אחרי השעה תשע היה עוצר. כך הם החזיקו אותנו אסורים. אם הם תפסו מישהו עוזב את ביתו, הם היו מייד פותחים עליו באש. אף אחד לא העז עוד לעזוב את ביתו. טוב, זה היה המצב עד זמן מסיק הזיתים. הם החכירו את מסיק הזיתים לשני אנשים. אחד היה שייח' סאלח מכפרנו. השני היה איליאס אייסר. אבל אז הם התקשרו לאנשים מבחוץ בשביל המסיק – עם בדואים ואנשים מכפר מנדא; ואנחנו, חמש-מאות ועשרים וחמישה תושבי הכפר, לא הורשינו לקחת חלק בעבודה. זה נמשך כך עד תקופת הגשמים.

זה היה ‏בינואר 1949‏, כאשר פריד נתקל בחייל. החייל אמר: "עוצר! תאסוף את כולם ליד הבאר מייד!" הם חילקו אותנו, הגברים, לקבוצות קטנות, ואז אמרו לנו: "ידיים למעלה!" הרמנו את הידיים. אז הם חיפשו עלינו, רוקנו את הכיסים שלנו ואמרו לנו בנוכחות כל האחרים: "אסור לאף אחד מכם להישאר כאן. כולכם לעילוט. אם תישארו כאן כולכם תמותו". אז אנחנו אמרנו: "אין מספיק זמן".

בהתחלה הם נתנו לנו רק ארבעים-ושמונה שעות, וכשחזרנו על כך שהזמן היה קצר מאוד, אז הם נתנו לנו עוד שלושים-ושש שעות. אחרי הזמן הזה התחלנו ללכת בכיוון של עילוט. החיילים אמרו: "אם מישהו ילך לנצרת אנחנו לא נטפל בו; אנחנו נטפל רק באלה שהולכים לעילוט".

אבל האנשים הלכו למקומות שונים. אנחנו הלכנו לעילוט. אחרי שנתיים או שלוש הם אמרו לנו שם: "אתם צריכים לשלם שכר דירה". עובד סוציאלי בא ואמר: "תשלמו לפחות שכר סמלי, גרוש או שניים לחודש". אנחנו השבנו שלעולם לא נוכל לקבל זאת. זה היה סחיטה וכפייה. כאשר הם פינו אותנו מסאפוריה הם אמרו לנו שהם ירשו לנו לחזור אחרי שבוע...

אחר כך בא המושל היהודי ואמר: "אתם צריכים לנטוע עצי תאנים בעילוט, שיספקו לכם מזון. כלומר, אתם עכשיו תישארו פה לתמיד". הוא צדק: אנחנו עדיין פה.

מוסטפה: הם דרשו שאני, ביחד עם אחרים מהכפר, נסכים להחלפת קרקע. כאשר הסכמתי אז הם, מצד שני, סרבו. הם אמרו: "אתה לא תקבל אדמה. אלא אתה תקבל כסף. האדמה לא תיתן לך אוכל. רק כסף מסוגל להאכיל אותך". אבל בדיוק ההיפך הוא הנכון . אני פלאח בן פלאח; במשך אלפי שנים אנחנו היינו פלאחים ואני יכול להתקיים רק מהאדמה ועם האדמה. מה שנעשה פה הוא לא צודק. אין לנו זכויות שוות עם התושבים היהודיים. מפלים אותנו בכל השטחים.

עבד אל-מג'יד: יש בבעלותי חמש-מאות דונאם של אדמה חקלאית פורייה בסאפוריה. אני לא מקבל אפילו גרוש אחד מהיבול. מצב זה נמשך כבר שלושים שנה עכשיו. באמצע הכפר סאפוריה יש לי שנים-עשר דונאם, ואני לא מקבל כלום מהיבול של אלה גם כן. הם רוצים שאני אמכור את החלקה שלי. אבל אני לא רוצה למכור; ועכשיו אני צריך לחיות ככה.

‏מוסטפה: צריך שכולנו – יהודים וערבים – נחיה ביחד בשלום, עם זכויות שוות. אף על פי שאני עצמי יש לי יותר ממאה דונאם בסאפוריה, אני חי באדמה השדופה הזו. אבל אני לא מקבל את האדמה שלי בחזרה. מישהו שגר במצרים יכול להיות בעל-אדמה באמריקה; מישהו באמריקה יכול להיות בעל אדמה במצרים או בברזיל, או במקום אחר בעולם. אבל לנו לא נותנים. כאן אין לנו שום זכויות בכלל. מה הסיבה לזה אני לא יודע בכלל: האם אנחנו צריכים להאשים את האנשים הגדולים בראש המדינה, או את האנשים הקטנים שמבצעים את הפקודות?... אנחנו דורשים שוויון וצדק, כדי שנוכל לחיות בשלום. כי השלום פירושו חיים...

*   *   *

אש"ף נאבק למען סרט ישראלי...

("מעריב", 9.1.78)

סרט ישראלי, שהוקרן בפסטיבל לסרטים תיעודיים קצרים במזרח-גרמניה, חולל מאבק בין אש"ף לכמה מן המשלחות הערביות, שנכחו בעת ההקרנה.

"אל-גומהוריה" הקאהירי מספר, כי המדובר בסרטו של מריו אופנברג "המאבק על האדמה", שהוקרן בתחרות לצד ארבעה סרטים ערביים ממצרים, מעיראק, מסוריה ומאלג'יריה.

משלחות סוריה, עיראק, לוב ודרום תימן החליטו לפרוש מהפסטיבל, אחרי הקרנת הסרט הישראלי – מוסר "אל-גומהוריה" – אולם חזרו בהן, כאשר הנהלת הפסטיבל הכריזה כי המדובר בסרט אנטי-ציוני.

אבל כאשר נודע כי הסרט זכה בפרס, שהוענק על ידי אש"ף, יצאו מהאולם במחאה כמה משלחות ערביות.

"אין ספק שאש"ף צדק בהחלטתו להעניק את הפרס לסרט הישראלי, כיוון שזהו סרט אנטי-ציוני" – אמר ראש משלחת אש"ף לפסטיבל. המאבק הערבי-ישראלי לא היה מעולם בין הערבים ליהודים, אלא בין הערבים לבין הציונות".