כל מי שנוסע באוטובוס בשעות הלחץ שם לב, בוודאי, לתופעה מעניינת. כאשר אתה עומד בתחנה, והאוטובוס עובר חצי-מלא ולא עוצר, אתה תשמע את הריטון: "למה הוא לא עוצר? האוטובוס ריק בסוף! למה הנוסעים לא נכנסים פנימה?" וכאשר אוטובוס אחד כבר עוצר, צועקים האנשים שבחוץ לאנשים שבפנים: "תתקדמו פנימה! תיכנסו! אתם לא רואים שאנשים מחכים בחוץ?"
אבל כאשר האנשים שבחוץ מצליחים להיכנס לאוטובוס ולהיות האנשים שבפנים, הם מתחילים בו-ברגע להתנהג כמו שמתנהגים האנשים שבפנים. הם נכנסים, במקרה הטוב, עד הדלת האמצעית ונתקעים שם. וכאשר האוטובוס אינו עוצר בתחנה, בגללם, בגלל שליד הנהג מלא והוא אינו יכול לראות כי בסוף האוטובוס ריק, כאשר הם רואים את האנשים שבחוץ מנופפים בידיהם לנהג בייאוש, אין הם מרגישים שמשהו פה לא בסדר. הם פשוט מביטים, אם בכלל, באנשים הנשארים בחוץ, בוהים בהם בעיני-דג ואפילו נהנים ממראה "המשוגעים" האלה בחוץ, אשר מתנועעים בצורה משונה ומנופפים בידיהם כאדם טובע. מה הם רוצים?
כיצד אפשר להסביר תופעה זו? כיצד אפשר להסביר את העובדה שאנשים הופכים את עורם תוך שנייה? נראה שעל כך נאמר כי "ההוויה קובעת את התודעה".
ההסבר הראשון שעולה על דעתי מקורו משטח שונה לגמרי. בעצם, אין זה הסבר. בעצם זו קושייה דומה. כאשר הצהיר ראש ממשלת ישראל כי הוא מתיר לפליטים הווייטנאמיים למצוא מקלם בישראל; כאשר הוא הסביר לעולם בגאווה כי "העם היהודי" אינו יכול להרשות לעצמו להפקיר פליטים לגורלם; כאשר על כך דיבר בגין, חשבתי אני על גורלם של מאות-אלפי הפליטים הפלסטיניים, שהופקרו לגורלם על-ידי ממשלת ישראל. יותר מזה, היה זה אותו בגין אשר היה אחד הגורמים העיקריים להפיכת התושבים הפלסטיניים לפליטים. כאשר הצביעות הופכת לנורמה מקובלת, היא אינה מצטמצמת לחוגי הממשלה או לחוגי האזרחים-הנוסעים-באוטובוס. היא הופכת לתופעה.