גילוי דעת של מרכז הארגון הסוציאליסטי בישראל – מצפן, נכתב בתל אביב ב-18 במרץ 1978, בעיצומם של הקרבות בדרום-לבנון ("מבצע ליטני") וצורף כנספח ל"מצפן", גיליון מס' 84, אפריל 1978.

 

‏"ההתרשמות העיקרית היא", כתב העיתונאי בועז עברון, "שהפעולה בלבנון תוכננה מזמן, ובממשלה רק ציפו לאמתלה נוחה כדי לבצעה. שהרי פעולה בהיקף כזה יש לתכנן במשך זמן ממושך. מבחינה זו צדק מר בגין בקביעה שלא היתה זו פעולת תגמול, והקביעה שצה"ל ימשיך לשבת שם עד להסדר מניח את הדעת – והשד יודע איך ועם ‏מי יושג הסדר כזה – משמעה כינון שלטון כיבוש ישראלי לזמן בלתי מוגבל" ("ידיעות אחרונות", 17.3.78).

‏עברון לא היה היחידי שהתרשם כך. עיתונאים, פרשנים ואף דוברים רשמיים חיוו דעתם בפומבי, שהפלישה הישראלית לדרום-לבנון תוכננה מבעוד זמן, כדי להכות את הכוחות הפלסטינים וכדי להציל את בני-בריתה של ישראל, שחומשו, אומנו והודרכו על-ידי ישראל, תחת פיקודו של אחד המכונה מייג'ור חדאד.

‏מכונת המלחמה האדירה והמשוכללת ביותר שידע האיזור מעודו – שנבנתה במשך השנים האחרונות באמצעות שטף חסר-תקדים של מימון וציוד אמריקאים – נעה צפונה במטרה לקטול פלסטינים באשר הם שם. והכל בניצוחו של "גיבור" דיר-יאסין, ראש ממשלת ישראל מנחם בגין, המוחק בהבל פיו את קיומו של העם הערבי הפלסטיני, השולל בלהגו את זכויותיהם האנושיות והלאומיות של הפלסטינים, תוך שימוש באוצר מילים וביטויים ידוע לשמצה: "חסרי צלם- אנוש", "סוכני הקרמלין", "שליחי אילי הנפט" וכו'.

‏העובדה שבגין מכנה את הפלסטינים "נאצים" אינה יכולה לטשטש את המקורות הדלוחים מהם שואב הוא, והנוהים אחריו, ביטויים כמו: "רצועה נקייה", "חגורת ביטחון", "טיהור השטח", "קיני מחבלים", "השמדת בסיסים", "ביעור המחבלים", "פעולות טיהור" וכמובן – "חיסול סופי".

‏אך לא במילים ובכינויים בלבד מדובר. הפלישה לדרום-לבנון, יותר מכל מבצע ישראלי שבוצע בעבר, נועדה להרוג פלסטינים בסיטונות, עד לממדים של רצח עם. בלשונו של כתב הטלוויזיה הישראלית, רון בן-ישי: "לירות תחילה ואחר-כך לברר על מה ... אלה הם מבצעי חפש והשמד" ("השבוע – יומן אירועים", 17.3.78). מסע מלחמה זה, בנוסח מסעות המלחמה האמריקאים בווייטנאם, ‏פוגע לא רק בפלסטינים. ההפצצות המאסיביות, ההפגזות, הרס הכפרים וכיבושם מפילים חללים גם מקרב האוכלוסיה הלבנונית והופכים עשרות אלפי תושבים לפליטים חסרי כל. בביירות לבדה נקבצו תוך חמישה הימים הראשונים למעלה מ-100 אלף פליטים – פלסטינים ולבנונים גם יחד – כשהם מחפשים מזון וקורת-גג. במסווה של מלחמה ב"מחבלים" – מכים הישראלים את העם הפלסטיני כולו; ובמסווה של מלחמה בפלסטינים – פוגעים הישראלים בהמונים הערביים כולם.

‏בישראל, שבה תופש העניין הצבאי, בצורתו הטכנית-מקצועית, את מקום הניתוח ההיסטורי והדיון הפוליטי, ניסה דווקא עורך "מעריב", מתומכי בגין, להטיל אור על הצדדים הפוליטיים של הפלישה. כתב שלום רוזנפלד בעיתונו: "אמריקה... אשר איבדה לא מעט מן התנופה בהתקרבות לדמשק, או לפחות במה שנראה לה כאפשרות של התקרבות לדמשק, על-פי הדגם המצרי, חוזרת עתה לתמיכה בזכות הפעולה הצבאית של ישראל. .. יהיו אשר יהיו היתרונות הצבאיים שתשיג ישראל מן הפעולה בלבנון – וושינגטון עשויה לקצור עתה הישג פוליטי לא מבוטל הודות לפעולה זו. גם ישראל וגם סוריה זקוקות לה עתה יותר מתמיד כמתווכת, הן למניעת הידרדרות צבאית והן לצורך השגת מודוס ויוונדי סביר בדרום" (17.3.78).

‏גם אם יפיקו האימפריאליסטים האמריקאיים תועלת מהפלישה הישראלית ללבנון, וגם אם ינצלו אותה לצרכים אחרים, אין ספק שדמם השפוך של הפלסטינים לא מגביר את ביטחונם ושלומם של הישראלים. ההיפך הוא הנכון. כת ההרפתקנים בגין-דיין-שרון-ויצמן, גם כשהיא נהנית מתמיכתם של ההרפתקנים של אתמול, פרס-רבין-אלון, אינה מקרבת את השלום. היא כורה קבר-אחים ליהודים ולערבים. והרי ידוע לכל, כי "חגורת הביטחון" שלה בדרום-לבנון תובעת מדי יום את מחירה בדם – גם מכוחות-ההתנגדות הפלסטינים וגם מחיל הפלישה הישראלי – וממיטה הרס משני צדי קו האש. רק מטורפים, והם אינם מעטים בארצנו, מנחמים את עצמם ואת זולתם בסטטיסטיקות של דם: כך וכך נהרגו "אצלם" לעומת כך וכך שנהרגו "אצלנו" – והמאזן "חיובי".

*  *  *

‏‏העם הערבי הפלסטיני הוא עם כבוש, מדוכא ומוגלה. זכותו להיאבק למען שחרורו, לרבות בדרך המאבק המזוין, אינה מוטלת כלל בספק בעינינו. במובן זה זכותו של העם הפלסטיני אינה עולה ואינה נופלת מזכותם של כל העמים שלחמו ועודם לוחמים נגד משעבדיהם, מדכאיהם ומנצליהם.

‏על בסיס הכרה זו חייבים אנו לומר גלויות באוזני אנשי אש"פ, כי אנו שוללים בתכלית השלילה את הירי-ללא-הבחנה, המכוון אל עוברי-אורח מקריים, כפי שאירע בכביש החוף ב-11 במארס. ביקורת זו תואמת הן את שאיפותינו החברתיות והן את ציוויי המוסר המהפכני שלנו. גם אם יהיו מביניהם כאלה שידחו את ביקורתנו זו, יישארו הם חייבים הסבר, כיצד עולים בקנה אחד ירי-ללא-הבחנה עם השאיפה המוצהרת לכונן בארץ זו חיים משותפים של יהודים וערבים. הפער הזה, בין ההלכה למעשה, מחבל במאבק הפלסטיני לשחרור לאומי, מכתים את התנועה הפלסטינית ומעמיק את התהום בין בני שני העמים. כמו כן אל לנו לשכוח, כי שיטת מאבק זו משרתת את המנהיגים הציונים, בניסיונם להנציח את שלילת זכויותיו של העם הערבי הפלסטיני.

‏התפיסה החוזרת ונשנית של בני-ערובה מקריים פשטה את הרגל, בעיקר נוכח התוצאות העקובות מדם. הפעם, יותר מאשר במקרים רבים אחרים, ברור לכל, כי לא אנשי הפידאיון הפלסטינים הם שקטלו את נוסעי האוטובוס ליד הקאונטרי קלאב. מתוך שלל העדויות בפרשה זו ראויה לתשומת-לב עדותם של בני משפחת ברקת (אב, אם ושני ילדיהם), כפי שהוצגה בטלוויזיה הישראלית בתוכנית "השבוע – יומן אירועים" (17.3.78‏).

‏סיפר אבי המשפחה: "כל מי שרצה לירות או להתאמן ירה עלינו. אזרחים וכל מיני. כל ארחי-פרחי יצא כאילו הוא הולך לציד יונים... האמת היא שאם הם (הפידאיון) רצו להרוג אותנו, הם היו הורגים אותנו כמו כבשים... מה שקרה בחוץ (מחוץ לאוטובוס) היה ביזיון ואומץ. יורים ולא יודעים מה עושים..."

*  *  *

‏‏‏מנהיגי ישראל נושאים באחריות המלאה לדמם השפוך של המוני ערבים ויהודים. ההיסטוריה תרשיעם על כך – על שלילת הזכויות האנושיות והלאומיות של בני העם הערבי הפלסטיני ועל הניסיון לבנות את עתידו של עם אחד על חורבותיו של העם השני.

‏חובתנו להיאבק בהם במלוכד – יהודים וערבים גם יחד – למען השלום והשוויון בין שני עמי הארץ.

הארגון הסוציאליסטי בישראל (מצפן) – המרכז
תל אביב, 18 במארס 1978