הרעיון לערוך, להדפיס ולהפיץ ספרון הנושא את השם "האמת על פרשת חירבת חיזעה", צץ והתגבש בעיצומה של הסערה הציבורית סביב הקרנת סרט טלוויזיה המבוסס על סיפורו של יזהר (ס. יזהר) סמילנסקי. הוא נבע, בין השאר, מן הדחף הפשוט להציב סכר מול גלי השקר השוטפים אותנו בעוצמה רבה ומאיימים להטביענו.
זהו דחף מובן וכמעט אינסטינקטיבי, המקנן אצל כל אדם שלא איבד צלם אנוש. אך מלבדו היה עוד מניע, שהוביל להוצאת הספרון: הידיעה כי סיפור חירבת חיזעה הוא סיפור אמיתי, שחזר ונשנה בארץ זו לא פעם ולא פעמיים, אלא מאות פעמים!
זהו סיפור כיבוש הכפרים הערביים, מקצה הארץ ועד קצה, וגירוש המוני תושביהם – הלוא הם בני העם הערבי הפלסטיני – מבתיהם ומארצם.
המוני פלסטינים חיים מאז ועד עתה כפליטים, הנמקים במחנותיהם וסובלים מדיכוי ומניצול, מהשפלה ומבוז. אין צורך להרחיק ללבנון, לירדן ולסוריה כדי לגלותם. אפשר לפגוש בהם במחנות הפליטים, בגדה המערבית וברצועת עזה. אפשר לראותם בישראל – על הפיגומים, בסדנאות ובשדות; הם חובשים את ספסלי בתי הדין הצבאיים וגודשים את תאי הכלא. הם מרווים בדמם את אדמת האזור כולו.
אלה הם תושבי חירבת חיזעה!
את האמת הזו מנסים להסתיר מפניך, וכאשר הניסיון אינו מצליח, מנסים להטביעה במי-מדמנה של שקרים וסילופים.
שמעון אבידן, למשל, שהיה מפקד חטיבת "גבעתי", בה שירת גם יזהר סמילנסקי כקצין מודיעין, אמר כי "מעולם לא קיבלתי פקודה לגרש כפריים או לפנות שטח בכוח" (ראה "ידיעות אחרונות", 12 בפברואר 1978).
אכן, עזות-מצל של שקרן מדופלם: האיש – שפקד על סמילנסקי וחבריו "לשרוף-לפוצץ-לאסור-להעמיס-ולשלח" בחירבת חיזעה – משקר ביודעין ובכוונה תחילה, והכל כדי לטמטם אותך.
לאבידן קשה לצאת ממעגל השקרים בו הוא מצוי. כי חשיפת עוולות העבר – סיפור חירבת חיזעה התרחב כידוע לפני שלושים שנה – עשויה להתפשט עוד ועוד ולהגיע גם אל אירועים קודמים. ואז, אבוי לאבידן ולשכמותו, יתגלה כי קיבוצו המשגשג, עין-השופט, נבנה לפני כארבעים שנה תוך כדי נישולם של האריסים הערבים שהתגוררו בכרמל, בג'וערה ובסביבותיה.
הם שקועים בשקרים עד צוואר.
ואתה?
[בחזרה אל דף התוכן של הספרון]
[אל הפרק הבא: העדות…]