פרשת חירבת חיזעה לא היתה "מקרה חריג".
"גאולת אדמת ארץ ישראל", כפי שהדבר נקרא על ידי הציונים, הינה פרשה ארוכה, המתמשכת מאז שנות ה-80 של המאה הקודמת [המאה ה-19] ועד היום הזה. זוהי פרשת נישולם, גירושם והגלייתם של הפלסטינים מבתיהם, מאדמתם וממולדתם.
את זה הבין הרצל: – "עם רכישת הארץ הננו מביאים מייד תועלת חומרית למדינה המקבלת אותנו. את הקרקעות הפרטיים בתוך חבלי הארץ הנמסרים לנו עלינו להוציא לאט-לאט מידי בעליהם. את האוכלוסים העניים משתדלים אנו להעביר בלי רעש מחוץ לגבול על ידי נתינת עבודה בארצות המעבר, ואלם בארצנו שלנו הננו מונעים מהם כל עבודה" (מבחר כתבי הרצל, הוצ' ניומן, כרך 7, ספר א').
את זה הבינו יוסף ויץ, ברל כצנלסון, אוסישקין ו-י. וולקני: – "בינינו לבין עצמנו צריך להיות ברור שאין מקום בארץ לשני העמים גם יחד… עם הערבים לא נגיע למטרתנו להיות עם עצמאי בארץ הקטנה הזאת. הפתרון היחידי הוא א"י, לפחות א"י המערבית, בלי ערבים… ואין דרך אחרת אלא להעביר מכאן הערבים לארצות השכנות. להעביר את כולם; אין להשאיר אף כפר אחד, אף שבט אחד… למטרה זאת יימצאו כספים, וכספים מרובים, ורק עם ההעברה הזאת תוכל הארץ לקלוט מיליונים מאחינו" (יומנו של י. ויץ מ-1940. מצוטט על ידי המחבר במאמר ב"דבר", 29.9.67. להלן מוסיף ויץ במאמרו כי "מתוך ראייה זאת הועלה אז מוצא בצורת 'טראנספר', העברת אוכלוסין, בו דגלו ב. כצנלסון, י. וולקני, מ. אוסישקין, כולם ז"ל. וגם נעשו גישושים לממש הלכה זאת למעשה".)
את זה הבין רופין: – "בכל מקום שבו רוכשים אנו אדמה ומיישבים אנשים, מנושלים בהכרח עובדיה הנוכחיים של האדמה… הערבים אינם מסכימים למפעלנו. אם ברצוננו להמשיך את עבודתנו בארץ-ישראל נגד רצונם, אין ברירה אלא שיאבדו חיים. גורלנו הוא להיות במצב מלחמה מתמיד עם הערבים" (מצוטט לפי נאומו של משה דיין בסיום מחזור פו"ם, שבועון ג'רוזלם פוסט, 30.9.68).
רופין, שעל שמו קרויים הרבה רחובות בישראל, הבחין בניגוד שבין הציונות לבין ערכי מוסר כלל-אנושיים, והגיע למסקנה כי "קשה להגשים את הציונות תוך התאמה מתמדת אל תביעות האתיקה הכללית". הוא החליט לבחור באחת מן השתיים והכריע לטובת הציונות, נגד תביעות האתיקה הכללית. כלומר, נגד ערכי המוסר הכלל-אנושיים.
ואתה – מה בחירתך?
[חזרה אל דף התוכן של הספרון]