‏בכדי להגיע לניסוח נכון, ברור ועקבי של עמדתנו בשאלה הלאומית, חייבים אנחנו לנסח ניסוח נכון את השאלה עצמה. עלינו להבחין בין תופעות של דיכוי לאומי, לבין תופעות של דיכוי גזעני. ובמיוחד חשוב להקפיד על הבחנה זאת כאשר עוסקים בסכסוך הישראלי-ערבי, אשר בו (כמו בסכסוכים אחרים שיש בהם יסוד קולוניאלי) מצטלבות יחד תופעות משני הסוגים, כך שב‏מציאות מופיע שילוב מסוכן של דיכוי לאומי ואפליה גזענית. הניתוח התיאורטי חייב להתיר את הפקעת הסבוכה הזאת ולהפריד בין הגורמים השונים. זהו תנאי מוקדם לקביעת עמדה פוליטית נכונה; כי ללא הפרדה בין שני סוגי התופעות קיימת סכנה של נקיטת עמדה פוליטית חד-צדדית ‒ עמדה המתמודדת רק עם ההיבט של הדיכוי הלאומי אך מתעלמת מבעיית האפליה הגזענית, או להיפך. אך ביטול הדיכוי הלאומי אינו מסלק באופן אוטומטי את האפליה הגזענית, כשם שביטולה של זו אינו מסלק אוטומטית את הדיכוי הלאומי.

במאמר "ציונות, דיכוי לאומי וגזענות" הסברנו בפירוט את ההבדל בין דיכוי לאומי לבין אפליה גזענית, והראינו כי שני סוגי תופעות אלה שייכים לשני מישורים שונים של המציאות החברתית.

נגד הגזענות

בעד שוויון אישי גמור, ללא הבדל מוצא

 

לפי עצם מהותה, מהווה הגזענות פגיעה בזכויות האדם, כלומר: בזכויות הפרט. המדובר הוא בזכויות כמו הזכות להתאזרח ולהשתתף באופן חופשי בחיים הפוליטיים; הזכות להגר אל הארץ וממנה; הזכות לבחור את מקום המגורים, את המקצוע ואת מקום העבודה; הזכות לרכוש השכלה; ובמקרים קיצוניים ‒ עצם הזכות לחיות. כאשר זכויות ממין זה מוענקות לבני-אדם מסוימים, ונשללות מאחרים, על-יסוד מוצאם השונה ‒ הרי זאת אפליה גזענית. כאשר מונעים (באמצעות החוק, או על-ידי לחצים אחרים) מבני-אדם בעלי מוצא שונה זה-מזה את האפשרות לחיות יחד, לעבוד ולבלות יחד, לקיים יחסי-מין ולהתחתן אלה באלה ‒ הרי זאת הפרדה גזענית, אפרטהייד.

אנו, הסוציאליסטים, מתנגדים התנגדות מוחלטת לתופעות אלה ולוחמים נגדן מלחמת חורמה. הננו נאבקים מאבק חסר-פשרות לביטול כל סוגי האפרטהייד והאפליה הגזענית, ולמען שוויון זכויות גמור לכל בני האדם, ללא תלות במוצאם הגזעי, האתני והלאומי.

כל זה ברור ומובן מאליו. אבל מה שכפי הנראה אינו ברור די הצורך הוא, שהתביעות הנ"ל לשוויון זכויות כוחן יפה רק למאבק נגד הגזענות, אבל אין בהן כדי לענות על בעיות של דיכוי לאומי. בנדון זה שורר בלבול מסוים (בשוגג או במזיד) אצל אלה שאינם מסוגלים או אינם רוצים להתמודד עם הבעיה הלאומית; הללו מרבים להשתמש בנוסחאות כמו "שוויון זכויות", "אדם אחד ‒ קול אחד", "חיים משותפים", ומעמידים פנים כאילו בכך מצביעים הם על פתרון לבעיית הדיכוי הלאומי. אך לאמיתו של דבר אין זה כך.

יתכן בהחלט מצב שבו קיים שוויון זכויות מלא בין בני-אדם, ללא הבדל מוצא, בכל הנוגע לזכויות הפרט, ובו בזמן שורר דיכוי לאומי חמור. נתאר בדמיוננו את המצב הבא: נניח שבישראל בוטלו כל החוקים, ‏התקנות והנוהגים המפלים בין יהודים לבין לא-יהודים; בתעודת הזהות אין רושמים את הדת והלאום של בעליה; ומתקיים שוויון זכויות מלא, הלכה למעשה, בין כל האזרחים ללא תלות במוצאם. אבל נניח כי באותו זמן אין מאפשרים לאזרחים הערבים-פלסטינים של המדינה להתארגן כציבור לאומי; אין מכירים בלשון הערבית כלשון רשמית ואין מתירים להשתמש בה לצרכים פומביים ורשמיים; והמדינה אינה מממנת מוסדות השכלה ותרבות שהלשון העיקרית בהם היא ערבית.

מצב כזה, שבו קיים דיכוי לאומי ללא אפליה גזענית, הוא אפשרי, משום שהדיכוי הלאומי אין פירושו שלילת זכויותיהם האישיות של בני העם המדוכא, אלא שלילת זכויותיהם הקולקטיביות כחטיבה לאומית. יתר-על-כן, הדיכוי הלאומי יכול להתקיים יחד עם "הפרדת הלאומיות מן המדינה": המדינה יכולה לקבוע שמבחינה רשמית אין היא מכירה בחטיבות לאומיות כלשהן (לא בחטיבה העברית ולא בזאת הפלסטינית) אלא רק בקטגוריה אחת ויחידה: "אזרח המדינה"; אלא שלמעשה, מכיוון שרוב אזרחי המדינה הם עבריים, תהיה ללשונם ולתרבותם עדיפות אוטומטית ‒ וזאת דווקא בהתאם לעיקרון "אדם אחד ‒ קול אחד".

המצב שאותו תיארנו זה-עתה הוא אומנם דמיוני בהקשר של מדינת-ישראל, כי במדינה זו, כתוצאה מאופייה הקולוניזאטורי של הציונות, יש גם אפליה גזענית וגם דיכוי לאומי. אבל יש ארצות שבהן מצב זה (דיכוי לאומי שאינו מלווה באפליה גזענית) קיים למעשה במלואו, או כמעט במלואו. יתר-על-כן, גם בתנועה הציונית עצמה היו תמיד אידיאולוגים, ואף קבוצות מאורגנות, שהמליצו על מתן שוויון זכויות מלא לתושבי הארץ שאינם ממוצא יהודי, ובאותה שעה שללו את קיומם הלאומי של הערבים ותמכו בדיכוי לאומיותם ‒ וזאת כדי לעודד את התבוללותם בקרב המתנחלים העבריים. קבוצות אלה אומנם לא הגיעו מעולם להשפעה פוליטית ממשית בתוך התנועה הציונית המאורגנת, אך היתה להן השפעה רעיונית לא-מבוטלת הן בשמאל הציוני והן בימין הציוני.

כך, למשל, טען בר בורוכוב ‒ אחד האידיאולוגים של הציונות ה"סוציאליסטית" ‒ כי "ילידי ארץ-ישראל אין להם כל טיפוס כלכלי ותרבותי עצמאי"; לדעתו הם "אינם אומה אחת, ועוד זמן רב לא יהיו לאומה אחת". כמו-כן אין הם מהווים, לדעתו, חלק מן האומה הערבית הגדולה: "פרט ללשון ולדת אין כל דבר משותף לפלאחי ארץ-ישראל ולערבים"; ולכן התנועה הלאומית הערבית "אין לה, ואי-אפשר שיהיה לה, כל יחס לארץ- ישראל". אך מצד שני קבע בורוכוב כי "האוכלוסיה המקומית בארץ-ישראל קרובה ליהודים לפי ההרכב הגזעי יותר מכל עם אחר אפילו מן העמים השמיים... ההבדל הגזעי בין יהודי הגולה לבין הפלאחים הארץ-ישראליים אינו ניכר יותר מאשר ההבדל בין יהודים אשכנזים לספרדים". לכן הביע בורוכוב את התקווה כי "האוכלוסיה המקומית של ארץ-ישראל תתבולל בקרב הימים התבוללות כלכלות ותרבותית ביהודים". ברור שבכדי לעודד התבוללות זאת, שאותה ראה בורוכוב בחיוב, יש צורך להימנע מאפליה גזענית וממדיניות אפרטהייד ‒ שהרי האפרטהייד מכוון להפריד ולמנוע התבוללות (הציטטות מדברי בורוכוב לקוחות מפרק ח' של "הפלאטפורמה שלנו" ומפרק ט' של "לשאלת ציון והטריטוריה").

בשנות ה-40 ‏הועלו רעיונות דומים על-ידי קבוצת העברים הצעירים, שנודעו בכינוי כנענים. למרוח מיעוט מספרם, היתה לכנענים השפעה תרבותית ניכרת, אם כי מעולם לא זכו להשפעה פוליטית ממשית. בניגוד למה שסבורים רבים, לא היו הכנענים אנטי-ציונים אלא בשר מבשרה של הציונות, ודווקא של הציונות הימנית.
‏הם דגלו בהפעלת דיכוי לאומי לא רק נגד הערבים הפלסטינים, אלא גם נגד חלק ניכר מן האומה הערבית מחוץ לפלסטין, וקראו להקמת אומה עברית חדשה שתשלוט על כל המרחב שבין הים והנהר הגדול, נהר פרת. אומה זאת, אשר תינתק מיהודי הגולה, תתהווה על-ידי התבוללות התושבים המקומיים במתנחלים החדשים, נושאי הלשון והתרבות העברית. שוב, התבוללות כזאת מחייבת מתן שוויון זכויות מלא בתחום האזרחי והאישי.

אחרי מלחמת יוני 1967 ‏היו שרידי נושאי דגל הכנעניות פעילים בחוגי תנועת ''ארץ-ישראל השלמה", אך בו-בזמן המשיכו להטיף למען מדינה חילונית ודמוקרטית, שכל אזרחיה נהנים משוויון זכויות מלא ‒ צירוף היכול להיראות פרדוקסאלי רק למי שמסרב, או אינו מסוגל, להבין את ההבדל בין גזענות לבין דיכוי לאומי. בין אחרוני המטיפים לרעיון הכנעני יש להזכיר במיוחד את המשורר החשוב יונתן רטוש, שהיתה לו השפעה עצומה על השירה העברית המודרנית, ואת אחיו, הבלשן והמדקדק עוזי אורנן. זה האחרון ידוע בהופעותיו הציבוריות והעיתונאיות הרבות נגד הכפייה הדתית והגזענות, ובעד שוויון מלא בזכויות הפרט והאזרח בין כל תושבי ישראל והשטחים הכבושים, ועם זאת הוא מטיף לדיכוי הלאומיות הפלסטינית. (כמובן, אין הוא-עצמו משתמש במונח "דיכוי לאומי", אלא פשוט כופר בעצם קיומם הלאומי של הפלסטינים; אבל זהו תרגיל שקוף ונפוץ בכל רחבי תבל: לכפור בעצם קיומה של האומה שאותה רוצים לדכא ...).

כאמור, מעולם לא זכו רעיונות אלה להשפעה פוליטית ניכרת בתנועה הציונית. אך לעומת זאת בצד-שכנגד, בתנועה הלאומית הפלסטינית, זכתה להשפעה מכרעת נוסחה שמבחינה אידיאולוגית היא תמונת-ראי כמעט מדויקת של הרעיונות הבורוכוביסטיים-כנעניים. המדובר כאן, כמובן, בנוסחה "פלסטין שלמה, חילונית ודמוקרטית, שבה יחיו נוצרים, יהודים ומוסלמים תוך שוויון וללא אפליה".

כאן יש להדגיש:

‏בשום פנים ואופן אין לפרש את דברינו כאילו לדעתנו קיימת סימטריה פוליטית בין הציונות, או זרמים כלשהם בקרב הציונות, לבין התנועה הלאומית הפלסטינית; שהרי הראשונה היא תנועה קולוניזאטורית ומדכאת, ואילו זו האחרונה היא תנועת שחרור לאומי של עם מדוכא. אבל עובדה זאת אסור שתעוור את עינינו מלראות את הסימטריה האידיאולוגית שעליה הננו מצביעים כאן. זאת ועוד: כסוציאליסטים אסור לנו להיגרר אחרי אידיאולוגיה לאומית כלשהי, ובכלל זה גם אידיאולוגיה של תנועת שחרור לאומי.

נוסחה זו של "פלסטין השלמה, החילונית וגו"' זכתה להד בינלאומי רחב בעקבות נאומו המפורסם של יאסר ערפאת בעצרת האו"ם, בנובמבר 1974‏. אולם לאמיתו של דבר הופיעה הנוסחה הזאת זמן לא-רב לאחר מלחמת יוני 1967‏, ובשנת 1969 ‏כבר הפכה לעמדה רשמית של אל-פתח ולאחר מכן של אש"ף כולו. הפיתוח והפירוש המפורט והמוסמך ביותר שלה ניתן על-ידי ד"ר נביל שעת', שהיה אז מראשי האידיאולוגים של אל-פתח. מתוך הנוסחה הזאת עצמה, ככתבה וכלשונה, בולטים מייד שני דברים ‒ המתאשרים ביתר תוקף מתוך נאום ערפאת ועוד יותר מתוך מאמריו הרבים והמפורטים של ד"ר שעת' ‒ ואלה הם:

  1. בהעלותה את נוסחת המדינה החילונית והדמוקרטית הסתלקה התנועה מן הדיבורים על "זריקת היהודים הימה", כלומר גירושם מן הארץ, אשר היו רווחים בפי התנועה הפלסטינית הישנה, שבהנהגת שוקיירי (ואשר עשויים להשתמע גם מתוך האמנה הפלסטינית, שנתקבלה כמסמך-היסוד של אש"ף בשנת 1964 ‏ותוקנה בשנת 1968‏). להיפך, מעתה מציעה התנועה הפלסטינית ליהודי ישראל להישאר ולהיות אזרחים שווי-זכויות בפלסטין החילונית והדמוקרטית. זהו, ללא כל ספק, צעד חשוב קדימה בהשקפתה של התנועה הפלסטינית על יהודי ישראל ועל העתיד המשותף להם ולפלסטינים. יתר-על-כן, אין שום סיבה לפקפק בכך שבעלי נוסחה זאת, או לפחות רובם והקובעים ביותר ביניהם, התייחסו לנוסחה זאת בכנות מלאה, ולא ראו אותה כתרגיל תעמולתי גרידא.
  2. השוויון שאותו מציע אש"ף ליהודים בתוך מוסדות פלסטין השלמה, החילונית והדמוקרטית, הוא שוויון אישי-אזרחי בלבד. כלומר: בפלסטין השלמה שאותה חוזה אש"ף לא יהיו היהודים נתונים לאפליה גזענית, ויהנו (יחד עם כל האזרחים האחרים) משוויון זכויות בתחום הפרט (ובכלל זה מחופש הפולחן הדתי, ש‏גם הוא נחשב ‒ מאז המהפכה הצרפתית ‒ לזכות מזכויות הפרט). אבל מצד שני אין נוסחה זאת מכירה בקיום האומה העברית (היהודית-ישראלית), וממילא אינה מבטיחה לאומה זאת זכויות לאומיות. ד"ר נביל שעת', שהוא, כאמור, פרשנה המוסמך של הנוסחה, מרחיב על כך את הדיבור. הוא מבהיר כי אין לפרש את נוסחת אש"ף כנוסחה דו-לאומית, והוא ממשיך:

"הקווים הדתיים והאתניים בפלסטין חוצים זה את זה והופכים איפוא את המונח 'דו-לאומיות' ואת הדיכוטומיה הערבית-יהודית לחסרי משמעות, או במקרה הטוב למפוקפקים. רוב היהודים בפלסטין כיום הם יהודים ערבים ‒ שהציונים מכנים אותם בלשון עדינה 'יהודים מזרחיים'. לפיכך קיים בפלסטין צירוף של ערבים ‒ יהודים, נוצרים ומוסלמים ‒ וכן יהודים שאינם ערבים (יהודים מערביים)" (מתוך "לקראת פלסטין הדמוקרטית", עיתון אל-פתח באנגלית, 19 ‏בינואר 1970)‏.

במלים אחרות: בפלסטין קיימת ישות לאומית אחת, ערבית, הכוללת את בני עדות המזרח (שהם יהודים לפי דתם אך ערבים לפי לאומיותם) וכן את הערבים הפלסטיניים המוסלמים והנוצרים. מלבד זאת קיים גם הציבור היהודי-אשכנזי, אשר (כפי שניתן להבין) אינו מהווה ישות לאומית, ועל-כל-פנים איננו חלק מאותו עם כמו יהודי עדות המזרח. אומנם, בהמשך המאמר נסוג הוא במעט, ומביע הסכמה לכך שליהודים תוענק, לפחות למשך תקופת-מעבר, "זכות קולקטיבית או קבוצתית, בנוסף לזכויות האישיות גרידא"; דהיינו: "הזכות להתפתח כקבוצה מבחינה תרבותית ולשונית". וכן הוא מסכים כי "הגיוני יהיה שגם הערבית וגם העברית יהיו לשונות רשמיות, ויורו אותן בכל בתי-הספר הממשלתיים, ליהודים וללא-יהודים".

אבל בכך אין הוא נסוג מהכחשת קיומו של העם העברי (היהודי-ישראלי) כחטיבה לאומית ומהסירוב לתת לעם זה זכויות לאומיות ממש. מסתבר כי לדעתו מהווים יהודי ישראל, לכל היותר, חטיבה לשונית-תרבותית-דתית גרידא, אשר זכאית ליהנות מהזכות הקולקטיבית המתאימה לחטיבה כזו, אבל לא מזכויות לאומיות במלוא מובן המלה. ואגב, כדאי להעיר כי הזכויות הלשוניות, המוצעות כאן ליהודים שיחיו בפלסטין החילונית והדמוקרטית, הן בערך אותן הזכויות הלשוניות שיש היום לערבים וללשון הערבית במדינת ישראל; שהרי בישראל הלשון הערבית היא (לפחות להלכה) לשון רשמית ומלמדים אותה בבתי-ספר ממלכתיים יהודיים רבים (אומנם, לא בכולם). למרות זכויות לשוניות אלה, אין ספק שהערבים הפלסטיניים בישראל נתונים לדיכוי לאומי ולא רק לאפליה גזענית.

הננו רואים איפוא, כי הנוסחה המפורסמת של אש"ף ‒ ככתבה, כלשונה וכפירושה המוסמך ‒ מציעה ליהודי ישראל עתיד שבו יהנו משוויון זכויות אזרחי-אישי מלא, אבל לא יהיו מוכרים כחטיבה לאומית ולא יזכו בזכויות לאומיות ממש. מבחינה לאומית תהיה זאת פלסטין ערבית, כי אליבא דאש"ף יש בפלסטין רק חטיבה לאומית אחת, ערבית. אולם שלילת הזכויות הלאומיות מהווה דיכוי לאומי.

מי שמקבל את נוסחת אש"ף כפתרון של שוויון לאומי בין ערבים ויהודים הריהו מעיד על עצמו שאינו מבין או אינו רוצה להבין לא את הנוסחה ולא את ההבדל בין אפליה גזענית לבין דיכוי לאומי, בין זכויות הפרט לבין זכויות לאומיות.

(כל הדיון דלעיל מתייחס, כמובן, רק לעמדתו הרשמית של אש"ף. לעומת זאת יש באש"ף אישים המכירים במפורש בקיומו של העם העברי (היהודי-ישראלי), ומקבלים כמה מן המסקנות המתחייבות מכך. בין אלה יש להזכיר במיוחד את סעיד חמאמי המנוח (ראו "שיחת איש 'מצפן' עם נציג אש"ף בלונדון", נובמבר 1975‏). כמו כן נראה כי החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין, הכלולה במסגרת אש"ף, התקרבה גם היא לעמדה כזאת.)‏

נגד הדיכוי הלאומי

בעד הגדרה עצמית

 

כאמור לעיל, נאבקים אנו נגד כל אפליה ולמען שוויון זכויות מלא לכל בני-האדם, ללא הבדל מוצא. אך מאבק זה וסיסמאות אלה כוחם יפה נגד הגזענות, ואין בהם כדי לענות על בעיית הדיכוי הלאומי.

מהו דיכוי לאומי?

כפי שראינו, הדיכוי הלאומי ‒ בהבדל מן האפליה הגזענית ‒ אינו בעיקרו שלילה של זכויות הפרט של בני העם המדוכא, או פגיעה בזכויות אלה. דיכוי לאומי קיים כאשר אומה אחת כופה מצב של כפיפות על אומה אחרת, ושוללת ממנה אח החופש להתקיים כאומה, או כל זכות מן הזכויות הקבוצתיות של קיום לאומי חופשי.

כאשר שוללים מחטיבה לאומית כלשהי את החופש להשתמש בלשונה ולפתח את תרבותה, וכופים עליה התבוללות לשונית ותרבותית ‒ הרי זה דיכוי לאומי. דוגמה: מצב הכורדים בתורכיה.

כאשר, בארץ שיש בה כמה חטיבות לאומיות, שואפת אחת מהן לאוטונומיה (שלטון עצמי) בתוך המסגרת הרב-לאומית, וזכות זו נמנעת ממנה ‒- הרי זה דיכוי לאומי. דוגמה: מצב הכורדים בעיראק.

כאשר שואף עם מסוים להקים מדינה ריבונית משלו באזורי מושבו (בהם הוא מהווה רוב ניכר באוכלוסיה), וזכות זאת נשללת ממנו על-ידי התערבות מבחוץ, מצד עם זר ‒ הרי זה דיכוי לאומי. דוגמה: מצב הפלסטינים בארץ.

הצד השווה בכל המקרים האלה וכיוצא באלה, שבהם קיים דיכוי לאומי, הוא ‒ כפייה מבחוץ, התערבות זרה השוללת מן העם המדוכא את החופש להתקיים כחטיבה לאומית ולמסד את קיומו זה בצורה הנראית לו: (1‏) אוטונומיה לשונית-תרבותית; או (2‏) מינהל עצמי; או (3‏) שלטון עצמי מדיני מוגבל בתוך מסגרת רחבה יותר (רב-לאומית); או (4‏) ריבונות מדינית מלאה. בקיצור: הדיכוי הלאומי הוא, בעיקרו, שלילת זכות ההגדרה העצמית הלאומית.

זכות ההגדרה העצמית היא הזכות הלאומית העיקרית, וכל שאר הזכויות הלאומיות כלולות בה או נובעות ממנה. ומאחר ששלילת הזכות להגדרה עצמית היא-היא המהווה את הדיכוי הלאומי, הרי תמיכה בזכות ההגדרה העצמית פירושה לא פחות ולא יותר מאשר התנגדות לכל דיכוי לאומי.

שתי אלה הן, פשוט, שתי צורות ביטוי לאותו עיקרון עצמו, אלא שהצורה האחת מנוסחת באופן חיוני ("תמיכה בזכות ...") ואילו השנייה ‒ בדרך השלילה ("התנגדות לדיכוי ..."). מסיבות שונות, הסברתיות ותעמולתיות בעיקרן, קיימת נטייה להעדיף את צורת הביטוי החיובית; אך זהו עניין משני, עניין של ניסוח, ומבחינה עקרונית ומהותית אין הבדל בין שתי הנוסחאות.

בכדי למנוע אי-הבנות וטענות-סרק, עלינו להעיר כי מושג זכות ההגדרה העצמית ‒ כמו כל המושגים והעקרונות החברתיים ‒ אינו מושג מטאפיסי "מהשמיים", אלא מושג שצמח והתפתח בנסיבות היסטוריות מוגדרות. כל עוד לא היו קיימות אומות במובן המודרני, ומושג האומה עצמו לא הגיע לכלל התפתחותו המלאה, לא היתה גם משמעות לזכות ההגדרה העצמית, כזכות אוניברסאלית; וגם עצם מושג הדיכוי הלאומי לא היה קיים כמושג נפרד, הנבדל מצורות אחרות של דיכוי, רדיפות ואפליה. (אותם דברים עצמם ניתן לומר גם על זכויות הפרט, כמו חופש הדיבור. עצם מושג "הפרט החופשי", שיש לו "זכויות" אוניברסאליות מסוימות, הגיע לכלל התפתחות מלאה רק בתקופה המודרנית, בנסיבות היסטוריות מוגדרות.) אם וכאשר יתגשם החזון הסוציאליסטי של היעלמות כל המחיצות הלאומיות, אז גם יתרוקן מושג האומה מתוכנו האקטואלי, וממילא יאבדו הזכויות הלאומיות את משמעותן. אבל במאמר זה אין אנו דנים במימד ההיסטורי של הלאומיות והבעיה הלאומית, אלא רק בצורתן הקיימת בתקופתנו.

עקרון זכות ההגדרה העצמית ‒ כלומר: התנגדות לדיכוי לאומי בכל צורותיו ‒ הוא העיקרון הכללי היחיד שיש לנו, כסוציאליסטים, בקשר לבעיה הלאומית. אין לנו אידיאל מיוחד או דגם מפורט בשאלה הלאומית, שאותו אנו רוצים לממש בכל מקרה ומקרה. הלאומיות איננה לגבינו ערך בפני עצמו, ובוודאי שאיננה ערך עליון. עמדתנו נקבעת, בכל מקרה נתון, לפי האינטרס של המאבק למען הסוציאליזם. לכן לא נחוצים לנו, ולא נוכל לקבל, עקרונות כלליים נוספים בשאלה הלאומית.

למשל, אין אנו מוכנים להתחייב להמליץ ולעודד כל עם ועם לקיים מדינה עצמאית נפרדת משלו; ומצד שני גם אין אנו מוכנים להתחייב מראש שבכל מקרה נצא נגד הקמת מדינות לאומיות ונתעקש על מדינות דו-לאומיות או רב-לאומיות דווקא. הדבר הכללי היחיד שעליו אנו עומדים בנושא זה הוא, שכל ויתור על עצמאות לאומית ייעשה מרצון ומתוך בחירה חופשית, ולא מתוך כפייה על-ידי עם זר; כי כל מסגרת משותפת ללאומים אחדים המיוסדת על כפייה מצד עם אחד נגד עם שני היא מסגרת של דיכוי לאומי.

ישנם מקרים, שבהם הקמת מדינה לאומית ריבונית נפרדת מהווה לדעתנו צעד רצוי כשלעצמו (למשל: כאשר העם הנדון נאבק נגד שלטון מעצמה קולוניאלית זרה, כמו במקרה של מוזמביק); במקרים כאלה חייבים הסוציאליסטים לעודד את שאיפת העצמאות. על רקע כזה מתגלה מלוא אופיה הריאקציוני של העמדה האולטרה-שמאלית, הקוראת ל"הפרדת הלאומיות מהמדינה" ומתנגדת לכל מיסוד של הלאומיות.

מצד שני, ישנם מקרים שבהם נראה לנו שהפתרון הטוב ביותר הוא מדינה משותפת לעמים אחדים; אבל גם במקרים כאלה, אם מתברר שקיום מסגרת משותפת כזאת מחייב כפייה נגד אחד העמים האלה, אשר רווחת בו השאיפה לקיום לאומי נפרד, אז עלינו להעדיף את ההיפרדות על הכפייה. כי כפייה כזאת שוללת את זכות ההגדרה העצמית ומהווה כשלעצמה דיכוי לאומי.

מקרה כגון זה הוא המקרה שבו אנו מעורבים ישירות. אנו שואפים להקמת מסגרת מדינית סוציאליסטית משותפת לכל העמים החיים במזרח הערבי. מסגרת כזאת ‒ העשויה, למשל, להיות בעלת מיבנה פדראלי ‒ תכלול בתוכה עמים ערביים אחדים, ובהם העם הפלסטיני, המהווים חלקים-מרכיבים של האומה הערבית; ומלבד ‏זאת יהיו בה גם עמים לא-ערביים, ובהם העם העברי. הקמת מסגרת כזאת כרוכה ממילא בוויתור על ריבונות מלאה מצד כל אחד מן העמים המשתתפים בה, והסתפקות במידה מתאימה של אוטונומיה. אך הננו עומדים על כך שוויתור זה ייעשה על בסיס זכות ההגדרה העצמית, כלומר: ללא כפייה מצד עם אחד נגד משנהו. שהרי אחרת תהיה המסגרת המשותפת מיוסדת על דיכוי לאומי, הסותר סתירה גמורה את הסוציאליזם.

זוהי, כמובן, תוכנית לטווח ארוך. אך היא מדריכה את פעולתנו כבר בהווה.

שלוש טענות – ותשובותינו עליהן

נגד עמדת מצפן בשאלה הלאומית מושמעות לעיתים טענות שונות, הנובעות, במידה מסוימת, מבלבול וחוסר הבנה נכונה של הנושא. נטפל כאן בשלוש טענות כאלה.

א. תוכניתנו לטווח הארוך, שאותה סקרנו זה-עתה, כוללת בתוכה בין היתר הכרה בזכותו של העם העברי להגדרה עצמית. והנה באים וטוענים נגדנו: העם העברי (היהודי-ישראלי) איננו עם מדוכא, אלא עם מדכא. איזו משמעות יש לתביעה להעניק לעם מדכא את זכות ההגדרה העצמית? הרי התביעה להגדרה עצמית היא לגיטימית רק כשהמדובר בעם מדוכא!

נכון, במצב הנוכחי העם העברי אינו מדוכא אלא מדכא עם אחר, את העם הערבי הפלסטיני. לכן תביעתנו למתן זכות הגדרה עצמית לעם העברי אינה מתייחסת להווה, כלומר: אין היא דרישה מיידית. בהווה אין לה באמת כל משמעות מיידית. לא זכותו של עם זה מוטלת עתה על כף המאזניים, אלא זכותו של העם הפלסטיני.

אבל התפקידים "מדכא" ו"מדוכא" אינם נצחיים. הם יכולים להתחלף, כפי שכבר קרה לא-פעם בהיסטוריה. המדכא יכול להפוך למדוכא, ולהיפך. תוכניתנו הנ"ל מתייחסת למצב שיהיה כאשר תנצח באזורנו המהפכה הסוציאליסטית, אשר תמגר את המשטרים הערביים ואת הציונות. במצב כזה, לא יהיה עוד העם העברי עם מדכא. אבל הוא עלול ליהפך לעם מדוכא: אם תיכפה עליו בכוח הצטרפות למסגרת מדינית אזורית, בניגוד לרצונו, הרי יהיה בכך משום דיכוי נגדו. בהקשר זה אנו עומדים על זכות ההגדרה העצמית של העם העברי, כי עצם שלילתה של זכות זאת תהווה בהכרח דיכוי לאומי, והעם הזה יהפוך להיות עם מדוכא. אין אנו נמנים עם אלה הרוצים להשליט "צדק" על-ידי הפיכת המדכא למדוכא...

אבל אם תביעתנו להגדרה עצמית של העם העברי מתייחסת לא למצב הקיים, אלא למצב העשוי להתהוות בעתיד, מדוע מתעקשים אנו להזכיר אותה כבר עתה; האם לא דיה לצרה בשעתה?‏

העניין הוא בכך, שלדעתנו חייבים הכוחות המהפכניים לגייס למאבק למען תוכניתם הסוציאליסטית חלקים גדולים ככל האפשר לא רק מההמונים הערביים, אלא גם מהמוני העם העברי. לשם כך, מן ההכרח להבהיר לאלה האחרונים כי התוכנית הסוציאליסטית אינה אומרת לשלול מהם את זכויותיהם הלגיטימיות, ובכלל זה זכותם להגדרה עצמית ‒ כלומר: זכותם להיות חופשיים מדיכוי לאומי. אין אנו שוגים באשליות. אנו יודעים כי תוכניתנו עשויה להתגשם רק בטווח הרחוק, והדרך אליה עדיין ארוכה, אבל הדרך הזאת מתחילה כאן ועכשיו, המאבק אינו רק עניין לעתיד אלא גם להווה. ולכן חייבות מטרותינו להיות ברורות כבר עתה. לא נוכל לדחות את בירורן לעתיד.‏

ב. כפי שהוסבר לעיל, כוללת זכות ההגדרה העצמית את הזכות להקים מדינה לאומית נפרדת. זכות כמובן איננה חובה, ולכן אין אנו מתחייבים לעודד בכל מקרה הקמת מדינה נפרדת. אבל אנו מתחייבים לכל הפחות להסכים להקמת מדינה כזאת, אם אפשר למנוע את הקמתה רק על-ידי הפעלת כפייה ודיכוי לאומי. ובכן, באים וטוענים נגדנו כך: מה יהיה במקרה שבו קיימת סכנה רצינית שהמשטר אשר יקום במדינה החדשה יהיה ריאקציוני? האין פירוש הדבר שתמיכתכם בזכות ההגדרה העצמית תחייב אתכם להסכים להקמת משטר ריאקציוני, אם כך יחליט העם הנוגע בדבר?

לאמיתו של דבר הרי זאת טענה שלא ממין העניין. למה הדבר דומה? לבעל עבדים, שתובעים ממנו לשחרר את עבדיו, והוא טוען ואומר: בין עבדי אלה יש בני בליעל, רשעים גמורים, שללא ספק עתידים ליהפך לרוצחים אם יינתן להם חופש.

טענות סרק אלו (גם במשל וגם בנמשל) מבוססות על תרגיל רמיה של יצירת ‏"עסקת חבילה". באים וטוענים כאילו ההסכמה להקמת מדינה עצמאית כרוכה, בחבילה אחת, עם הסכמה מראש לכל משטר שיקום במדינה זאת. אנו דוחים לחלוטין את החבילה המדומה הזאת. גם בהסכימנו להקמת מדינה עצמאית, אין אנו מוותרים על מאבק נגד משטר ריאקציוני שיקום בה. ההסכמה לעצמאות היא הסכמה לעצמאות בלבד, ואינה מהווה גושפנקה מראש למשטר שיקום במדינה האמורה. והמאבק נגד המשטר הריאקציוני הוא מאבק נגדו בלבד, ואינו מהווה מאבק נגד עצם עצמאותה של המדינה הזאת.

ג. יש הבאים וטוענים כך: כיצד יכולים אתם להסכים בכלל להקמת מדינה לאומית? הרי בכל מדינה לאומית יש ממילא זכות-יתר לאותה אומה אשר המדינה היא "שלה", ובכך יש משום קיפוח, דיכוי ואפליה נגד כל אזרח ותושב שאינו נמנה עם אומה זאת!

בהשיבנו על טענה זאת, עלינו להבדיל שני מקרים שונים. אם המדובר הוא במיעוט המהווה בעצמו חטיבה לאומית (בתוך מדינה שרוב תושביה שייכים לעם אחר) ואם החשש הוא מפני קיפוח זכויותיה הלאומיות של חטיבת-מיעוט זאת, הרי התשובה לכך היא שזכות ההגדרה העצמית חלה גם על חטיבת המיעוט. הצורך להגן על זכויותיהם הלאומיות של מיעוטים אינו מהווה נימוק נגד זכות ההגדרה העצמית, אלא בעדה.

מצד שני, אם המדובר הוא לא בזכויות הקולקטיביות של חטיבות-מיעוט לאומיות, אלא בזכויותיהם האישיות של אנשים שאינם שייכים לאומת הרוב, הרי שהטענה מיוסדת על בלבול בין זכויות לאומיות לבין זכויות הפרט. קיום המדינה הלאומית אינו מצדיק ואינו מחייב אפליה כלשהי נגד תושב שאינו נמנה עם האומה שהמדינה "שייכת" לה. בכל מקרה שהוא, בין במדינה לאומית ובין במדינה רב-לאומית, חייבים הסוציאליסטים להיאבק נגד כל אפליה, ובעד שוויון זכויות אישי לכל בני האדם, ללא תלות במוצאם ובהשתייכותם הלאומית.

זהו המאבק נגד הגזענות!

ברור כי התמיכה בזכות ההגדרה העצמית אינה פוטרת אותנו מן המאבק נגד האפליה הגזענית, כשם שהמאבק נגד הגזענות אינו מספיק, כשלעצמו, ואינו פוטר אותנו מלתמוך בזכות ההגדרה העצמית, כלומר להיאבק נגד הדיכוי הלאומי. שני סוגי מאבקים אלה אינם סותרים, אלא משלימים זה את זה.

עמדתנו לגבי הטווח המיידי

ראינו לעיל כי בתוך הציונות היו קבוצות (אומנם קטנות וחסרות השפעה פוליטית) אשר לא תמכו בגזענות נגד ערבים, אבל מצד שני הטיפו לדיכוי הלאומי של העם הערבי הפלסטיני.

לעומת זאת יש בציונות זרם מסוים הדוגל בקו הפוך בדיוק. כוונתנו לאותם צבועים המצויים בשוליים ה"שמאליים" של המחנה הציוני, המוכנים להכיר בזכויות הלאומיות ‏של העם הפלסטיני, או לפחות בחלקן, אבל מצד שני אין הם בוחלים בהפעלת אפרטהייד ואפליה גזענית נגד לא-יהודים. הללו דואגים יותר מכל ל"טוהר" היהודי של מדינת ישראל, ולשמירת זכויות-היתר של היהודים במדינה זאת; וכדי להבטיח את אלה הם מוכנים לשלם את המחיר של הכרה בזכות העם הפלסטיני להקים מדינה משלו "בצד מדינת ישראל" (אחד מאידיאולוגים אלה הוא הסופר א.ב. יהושע; בעניין זה ראו מאמרו של אבי-נועם בגיליון 75 ‏של מצפן, "בוויכוח עם השמאל הציוני: א.ב. יהושע והזכות לגזול").

אולם הרוב הגדול של הציונים ‒ הזרמים המכריעים במחנה הציוני-אזרחי, במחנה הציוני-קלריקאלי ובמחנה תנועת-העבודה-הציונית ‒ נוקטים הן בגזענות והן בדיכוי לאומי. ההבדל בין הזרמים השונים והקבוצות השונות הוא רק בפרופורציה השונה של המרכיבים בתערובת המבחילה הזאת ‒ יש המדגישים קצת יותר את הגזענות, ולעומתם יש המעדיפים יותר את מרכיב הדיכוי הלאומי.

ואילו אנו, כסוציאליסטים עקביים, שוללים את הציונות מעיקרה, על כל היבטיה ומרכיביה. הננו נאבקים איפוא הן נגד הגזענות הציונית, המפלה לרעה את בני העם הפלסטיני כפרטים, כבני-אדם, והן נגד הדיכוי שמדכאת הציונות את העם הפלסטיני כעם. או, בלשון חיובית: הננו תומכים הן בזכויות האנושיות והן בזכויות הלאומיות של הפלסטינים. עיקרון כפול זה מנחה אותנו לא רק במה שנוגע לתוכניתנו בטווח הארוך (שעליה עמדנו לעיל) אלא גם במה שנוגע למאבקנו השוטף ולתביעותינו המיידיות.

על תביעותינו ומאבקנו לשוויון זכויות בתחום הפרט אין צורך להרחיב את הדיבור, כי הדבר צריך להיות מובן מאליו לא רק לכל סוציאליסט, אלא אף לכל ליברל ראוי לשמו. אך נקודה אחת מן הראוי להדגיש: כסוציאליסטים, אנו דואגים בראש ובראשונה לזכויותיהם של פועלים ושל יתר העובדים המתפרנסים מעמלם, לזכויות המנוצלים והעניים חסרי-הרכוש או דלי-הרכוש; אין אנו חסידי הרכוש הפרטי. אבל אנו נאבקים ללא פשרות נגד כל פגיעה ברכוש הפרטי המבוססת על אפליה גזענית. כאשר המדינה הציונית מפקיעה קרקעות מבעלים פרטיים ערבים (בדיוק מפני שהם ערבים), כדי להקים על קרקעות אלה מושבים או קיבוצים "סוציאליסטיים" המיועדים ליהודים בלבד ‒ אז הננו מתייצבים לצד הבעלים הפרטיים ונגד ה"סוציאליזם" הגזעני הצבוע של ההתיישבות הציונית. אין אנו מקבלים נימוקים "סוציאליסטיים" להצדקת הגזענות.

בדומה לכך, אין אנו מקבלים נימוקים "סוציאליסטיים" להצדקת הדיכוי הלאומי. זכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני כוללת, בין היתר, את זכותו של עם זה לקבוע בעצמו את נציגותו הפוליטית. אין אנחנו חסידים של אש"ף; להיפך, יש לנו ביקורת מפורטת ועקרונית על הטקטיקה והסטראטגיה שלו ועל תוכניתו הפוליטית (חלק מביקורת זו הבהרנו במאמר הנוכחי, וחלקים אחרים הבהרנו בגילויי-דעת שפירסם אירגוננו ובמאמרים שהופיעו ב"מצפן"). אין אנו סבורים שאש"ף הוא אירגון סוציאליסטי. אבל אנו מתייצבים נגד כל ניסיון מצד ישראל (או ארצות-הברית, או מדינות-ערב) לפסול את אש"ף כנציג הלגיטימי של העם הפלסטיני. כל ניסיון מבחוץ להכתיב לעם הפלסטיני מי ומי רשאי לייצגו ‒ מהווה דיכוי לאומי. וזאת ללא תלות בשאלה אם אש"ף הוא אירגון "טוב" או "רע".

דברים מקבילים ניתן לומר גם בקשר להקמת מדינה פלסטינית בגדה וברצועה. אין אנו משלים את עצמנו ‏כי בהקמתה של מדינה זו יש פתרון של ממש לבעיה הפלסטינית. וכמו כן אנו ערים לאפשרות שמדינה כזאת, אם תוקם, עלולה להיות נשלטת בידי כוחות לא-מתקדמים. אבל אנו מתייצבים נגד כל ניסיון למנוע מן העם הפלסטיני את הזכות להקים מדינה משלו. לשום עם זר אין הזכות להכתיב לעם הפלסטיני ולשלול את הגדרתו העצמית.

לכן הננו נאבקים ‒

  • למען נסיגה ישראלית מלאה, מיידית ובלתי-מותנית מכל השטחים הכבושים!
  • נגד כל ניסיון ישראלי להכתיב להמונים הפלסטיניים מי ייצגם!‏
  • נגד כל ניסיון ישראלי להכתיב מה יהיה עתידם של השטחים מהם תיסוג ישראל!

ינואר 1978