הקדמת המערכת:
האימפריאליזם הבריטי, בתקופת התפשטותו הקולוניאלית, ניזון בין היתר על-ידי אידיאולוגיה גזענית, שדיברה על "יעודו של האדם הלבן" בהבאת ה"תרבות" (=הנצרות) ובהפצתה בקרב ה"צבעונים".
בתקופת דעיכתו של האימפריאליזם הבריטי שוב מרימה ראשה אידיאולוגיה גזענית, שנושאיה הם בריטים המסרבים גם עתה להכיר בעובדה כי ה"צבעונים" הם בני-אדם ככל יתר בני-האדם. שקיעתה של האימפריה הבריטית ותהליך התפוררותה הביאו אל האיים הבריטיים מאות אלפי מהגרים מן המושבות הבריטיות שזכו לעצמאות. בחלקם היו מהגרים אלה מבני השכבה של משרתי הבריטים בקולוניות, בחלקם אנשים שבאו אל ה"מטרופולין" בחיפוש אחר מקום עבודה ורמת-חיים הוגנת (שהרי הבריטים דאגו, ככל יכולתם, להשאיר במושבה המשתחררת משטר שימשיך לשרת את האינטרסים האימפריאליסטיים ולא את האינטרסים של בני המקום) ובחלקם באו בעידוד מפורש של ממשלת בריטניה. הגירה המונית זו לבריטניה נתנה דחיפה לקימום ולהרחבה של גרעיני תנועות שוביניסטיות, פאשיסטיות, גזעניות ונאציות שהיו קיימות במשך עשרות שנים בשולי החברה הבריטית. אלה, בצירוף היסודות הימניים ביותר במפלגה השמרנית מהווים את גרעינה הקשה של התנועה המכנה את עצמה "החזית הלאומית".
תנועות השמאל בבריטניה, כמו גם בני המיעוטים הלאומיים והדתיים השונים, הוכיחו ערנות נוכח הסכנה הגזענית, ויצאו מייד בהתקפת-נגד. אחד האמצעים שננקטו היה מניעת אנשי "החזית הלאומית" מלשאת את דברם מעל במות ציבוריות, ובמיוחד – מניעתם מלקבל אולמות באוניברסיטאות, שם יש לשמאל יתר השפעה. המערכה למניעת-במה מגזענים התפשטה, ובמהלכה החלו בכמה אוניברסיטאות למנוע ארגוני סטודנטים יהודיים (פרו-ציוניים) מלקיים אסיפות פומביות בקמפוסים, בטענה שהם תומכים בציונות, שהיא תנועה הנוהגת אפליה גזענית.
מעשה זה עורר פולמוס בקרב החוגים השמאליים. אנו מביאים להלן את מאמרו של פרד הולידיי, אשר נתפרסם בכתב-העת הטרוצקיסטי המופיע בבריטניה "אתגר סוציאליסטי" ב-14 ביולי 1977. פרו הולידיי הוא איש שמאל בריטי המתעניין במיוחד בנעשה במזרח-התיכון. לפני כשלוש שנים יצא לאור ספרו על המצב בחצי-האי ערב "ערב ללא סולטאנים". אם כי אנו מסכימים לגישתו של הולידיי במאמרו, הרי אנו חייבים להעיר שתי הערות. אחת, בנוגע להתייחסותו לקיבוצים בישראל, כאילו הם "סקטור סוציאליסטי בחקלאות הישראלית". אנו שוללים כידוע את הדבקת התווית "סוציאליסטי" למפעל המגביל עצמו לבני קבוצה אתנית אחת וסוגר את עצמו בפני בני קבוצה אתנית אחרת, והמהווה, למעשה, אחת מאבני היסוד של מפעל ההתנחלות הציונית. השנייה מתייחסת למשפט האומלל, האומר כי "חלוקת השטחים והאוכלוסייה חייבת לאפשר לשתי הקבוצות הלאומיות (הערבים-הפלסטינים והיהודים-הישראלים) לממש את זכויותיהן". משפט זה ניתן לפירושים שונים; מי שרוצה אף יכול לטעון כי משתמע ממנו ערעור סמוי על זכותם של הפליטים הפלסטינים לחזור למולדתם.
הולידיי נכשל בשתי שגיאות שהן שוליות לעניין שאליו הוא מתייחס, וחבל. לפי מיטב ידיעתנו, הוא כבר נמצא "תחת אש צולבת" מצד אלה המתנגדים לדעתו, ויש להצטער על כי סיפק להם אפשרות לנצל את טעויותיו כדי לתקוף את עמדתו הנכונה.
מערכת "מצפן"מכאן מאמרו של פרד הולידיי:
* * *
עשר שנים בדיוק חלפו מאז מלחמת יוני 1967, המאורע שהוביל להופעת תנועת ההתנגדות הפלסטינית כגורם חשוב במדיניות הערבית, ושהביאה להתגברות הסולידאריות עם הפלסטינים במישור הבינלאומי. תבוסת צבאות ערב ב-67' החלישה את המדינות הערביות ואיפשרה בכך לתנועת השחרור הפלסטינית להיעשות כוח בעל חשיבות מרובה במזרח-התיכון. למרות שהתנועה עברה משברים רבים בעשור החולף, הרי זכות הפלסטינים להגדרה עצמית וקיומם כעם מדוכא הינן עובדות המקובלות כיום על הרוב.
לכן מהווה ציון העשור למלחמה זמן מתאים לבחינה מחדש של תופעת הסולידאריות עם הפלסטינים, והיחס בין סולידאריות זו לבין הדיון הנערך לאחרונה באוניברסיטאות בבריטניה בנושא הציונות והגזענות.
אני משוכנע, כי בשעה שהציונות ומדינת-ישראל הן גזעניות באופן מסוים, הרי השוואת הציונות עם הגזענות ומניעת זכות הדיבור מציונים מקורן בטעות.
סולידאריות עם הפלסטינים
התמיכה במאבק הפלסטיני מבוססת על שני נימוקים בסיסיים. הראשון הוא שהפלסטינים הם עם מוגדר, אשר סבל דיכוי קולוניאלי בצורתו הקשה ביותר – גירושו מאדמתו. ציונים ניסו ועדיין מנסים להכחיש זאת, באמצעות סירובם להודות בקיומם של הפלסטינים, או בטענה שהאדמות נעזבו מרצון·
אך אין מחלוקת על כך שהקמת מדינת-ישראל גרמה לגירוש המוני, בדרכים שונות, של רוב האוכלוסייה המקומית. הזכות לחזור ולחיות במולדתם נמנעת מ-2 מתוך שלושת מיליוני הפלסטינים.
מכאן נובע שלפלסטינים יש זכות להיאבק מאבק פוליטי וצבאי. ידוע לכל שכמה מן הפלסטינים אימצו לעצמם טקטיקות לא- מוצדקות, טקטיקות נתונות-במחלוקת לגבי דרך המאבק, אך אין זה סותר את זכותם הבסיסית להיאבק.
הנימוק השני נובע מהראשון. מאחר שלציונות היתה השפעה חזקה במישור הבינלאומי, במיוחד על השמאל האירופי והאמריקאי, הרי שסולידאריות עם הפלסטינים הובילה בהכרח לביקורת הציונות. את מרכיביה הבסיסיים של ביקורת זו, המבוססת היטב, ניתן לסכם כדלקמן:
- הציונות – האידיאולוגיה של התנועה ששמה לה למטרה להקים מדינה יהודית בפלסטינה – קשורה קשר בל-יינתק לדיכוי האוכלוסייה המקומית. מפעל ההתנחלות הציונית גרר את נישול הפלסטינים. האידיאולוגים הציוניים קראו בגלוי לנישול זה, או שניסו לטשטש את העניין בטענה שפלסטינה היתה, כביכול, ארץ שוממה מאדם.
- אף כי הציונות אימצה לעצמה מלל סוציאליסטי, הציונות אינה תנועה סוציאליסטית. הציונות היא תנועה קולוניאלית, וקולוניאליזם אינו מתיישב כידוע עם סוציאליזם. הסקטור הסוציאליסטי בחקלאות ישראל, שאותו כה מרבים לשבח, הקיבוצים, מהווה רק חלק קטן ממנה. הכלכלה הישראלית היא כלכלה קפיטליסטית. עצם קיומה של מדינת-ישראל כישות כלכלית וצבאית תלוי בסיוע כספי מידידים, מדינות ואנשים יחידים בעולם הקפיטליסטי ובעיקר בארצות-הברית.
- אנטי-ציונות אינה זהה לאנטישמיות. מגיני הציונות מנסים תמיד לערב את המושגים; אך בעוד האנטישמיות אינה אלא אידיאולוגיה גזענית המכוונת נגד יהודים, בשל היותם יהודים, הרי האנטי-ציונות מכוונת נגד דיכוי העם הפלסטיני. האנטי-ציונות אינה גזענית, אלא היא מהווה בעצמה צורה של אנטי-גזענות.
מעבר ללאומיות
הרבה מפעילות הסולידאריות עם הפלסטינים הוקדש לבניית משקל-נגד ולאיזון התמיכה הכמעט-מוחלטת לה זכתה ישראל במישור הבינלאומי מאז 1948. אולם, שלושת הנימוקים שפורטו בסעיף הקודם אינם מספיקים כדי לבנות עמדה סוציאליסטית ואינטרנציונליסטית בשאלה הערבית-ישראלית.
תמיכתם של סוציאליסטים החיים מחוץ לאיזור בפלסטינים אינה יכולה להיות מבוססת אך ורק על חזרה על הנימוקים המושמעים בתוך האיזור. נימוקים אלה מוכתבים, מסיבות היסטוריות ברורות, על-ידי המסגרת הלאומית בעיקרה, שבתוכה מובנת השאלה הפלסטינית במזרח-התיכון·
ישנם מאפיינים נוספים לבעיה, ואותם יש להעמיד במרכז עבודת הסולידאריות שמנהלים סוציאליסטים בעניין זה, בכדי לנקוט – ביחד עם הנקודות הנ"ל – עמדה אינטרנציונליסטית. מאפיינים אלה ניתן לסכם כדלהלן:
- חלק ניכר מהתמיכה בציונות מושג באמצעות איזכור חוזר-ונשנה של רצח ששת המיליונים על-ידי הנאצים. הציונים משתמשים שלא בצדק ברצח-עם זה כדי להצדיק את דיכוי הפלסטינים. אך מצד שני, יהיה זה שיא של טיפשות פוליטית והתאכזרות להתעלם מהעובדה שבוצע רצח-עם, ולהתעלם מן הזיכרונות, ומן הרגשות העמוקים והכנים של סולידאריות עם היהודים ועם התרבות היהודית אשר נבעו מכך. בחוגי השמאל מתווספת לכך העובדה שסולידאריות עם היהודים היתה מרכיב מהותי של עמדה אנטי-פאשיסטית. כמה מהנימוקים בהם משתמשים לתקיפת הציונות מתעלמים מן הבעייתיות הזו. העובדה שכמה מן ההתקפות החריפות ביותר על המסורות היהודיות ועל הרגשות היהודיים באו מאנטי-ציונים שהם בעצמם יהודים אינה הופכת גישה זו למוצדקת יותר.
- האנטישמיות אינה תופעה השייכת רק לעבר. היא ממשיכה לפרוח בגלוי בארצות כמו ברית-המועצות, פולין, אורוגוואי וארגנטינה. בבריטניה אמנם כבר לא מהווים היהודים מטרה עיקרית לגזענות, אך תחת מסווה דק מאוד עדיין רווחות נטיות אנטישמיות. חלק מחומר התעמולה נגד ישראל, המיוצר בארצות-ערב, הוא בעל אופי אנטי-יהודי אשר, גם אם הוא שונה מהאנטישמיות האירופית, הוא עדיין בעל אופי מזיק. אלה המעורבים בפעילות של סולידאריות עם הפלסטינים חייבים להיות מודעים לתופעה זו, וזאת הן משום היותה גזענית בעצמה והן משום שפעילות אנטישמית תשמש טיעון בשירות הציונות. די לראות כיצד ניצלו הציונים את האפליה הנהוגה בברית-המועצות נגו היהודים כדי לחזק את טיעוניהם.
- הציונות טוענת שהיהודים מהווים אומה נפרדת שיש לה זכות להתיישב בפלסטינה. סוציאליסטים מתנגדים לטענה זו. אולם, בעוד הקהילות היהודיות בארצות השונות לא היוו ואינן מהוות אומה, הרי תהליך הקולוניזציה הציונית יצר אומה חדשה – האומה הישראלית. לאומה זו יש שפה משלה, תרבות משלה ומבנה מעמדי . נכון אמנם שהאומה הישראלית קמה דרך דיכוי הפלסטינים; אך אין זה עושה אותה פחות אומה.
כמו כן אין זה מדויק לטעון שהישראלים אינם יכולים להוות אומה, משום שאומה זו נוצרה על-ידי הגירה: כל אומה היא תוצר היסטורי ושום עם אינו ישות נצחית. אומות רבות נוצרו דרך הגירה. אילו היה זה נימוק תקף לשלילת לאומיותם של הישראלים, כי אז צריך היה לעשות כן גם לקובאנים, לאמריקאים, לאוסטרלים, לארגנטינאים ולשורה של עמים אחרים. אדם יכול לרצות או לא לרצות שתהליך כגון זה יקרה, אך העובדה שהישראלים מהווים אומה אינה עומדת לוויכוח.
זוהי הנקודה עליה ייתכנו חילוקי הדעות הגדולים ביותר בין תומכים שונים של התנועה הפלסטינית. שכן, אם הישראלים מהווים אומה, האם יש להם זכות – אשר לנין הדגיש שהיא זכותה של כל אומה – להגדרה עצמית ולמדינה נפרדת? התשובה לשאלה זו יכולה להיות אך ורק: כן. לישראלים מגיעה הזכות למדינה נפרדת, אך אין להם זכות לממש זאת על חשבון הפלסטינים.
חלוקת השטחים והאוכלוסייה חייבת לאפשר לשתי הקבוצות הלאומיות לממש את זכויותיהן. הציונות מכחישה את העובדה שהפלסטינים הם אומה בעלת זכות למדינה נפרדת; דה-ציוניזציה של מדינת-ישראל כוללת לכן השגת מעמד מדיני לפלסטינים, והרחקת אותם יסודות דכאניים – שהונהגו כדי להבטיח עליונות ישראלית – מן החברה הישראלית. אבל דה-ציוניזציה אינה מילה מקבילה להכחשת קיומה של אומה ישראלית.
עתה עולה השאלה, האם הכרחי הוא שתקומנה שתי מדינות, או שקיימת אפשרות שתקום ישות מאוחדת – מדינה דו-לאומית או מדינה "חילונית דמוקרטית" לה קוראים רבים מהפלסטינים. יתכן שהאפשרות האחרונה רצויה יותר, כפי שגם רצויה הקמת "מזרח-תיכון סוציאליסטי מאוחד". אך על אפשרויות אלה ניתן להמליץ באופן עקרוני, רק אם, בו בזמן, ברור שלכל אומה נשמרת הזכות לבחור אם להסתפח לישות זו או אחרת אם לאו.
ציונות וגזענות
עניין קיומה של אומה ישראלית וזכויותיה הינו נושא מרכזי לכל עמדה אינטרנציונליסטית של סולידאריות עם העם הפלסטיני; וזאת משום שהוא קובע אם תהיה העמדה לאומית או סוציאליסטית. כמו כן קשור נושא זה לוויכוח המתקיים עתה על ציונות וגזענות.
מניעת זכות הדיבור מציונים מעל במות פומביות נובעת למעשה מצירוף של החלטת עצרת האומות-המאוחדות המשווה את הציונות לגזענות ("הציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזענית") ושל מדיניות המאבק נגד "החזית הלאומית" בבריטניה, על-ידי שלילת זכותם של מייצגיה להשתמש בבמות ציבוריות לנאום.
השאלה שעולה קודם-כל היא: האם הציונות היא גזענית?
הציונות היא גזענית משום שהיא מדכאת את קיומם ואת זכויותיהם של הפלסטינים, וכיון שיסוד מוכח באידיאולוגיה הציונית הוא, שהפלסטינים הם נחותים (וגם בכלל לא קיימים). הגזענות שבציונות ניכרת גם בתחיקה המפלה ובנוהלים מסוימים במדינת-ישראל, המבדילים בין בני-אדם על יסוד מוצאם האתני (יהודי ולא-יהודי) ולא על יסוד מקום מגוריהם (אם הם תושבי השטח הכלול במדינה או לא).
אולם, אין די בקביעה זו להסכמה עם החלטת עצרת האומות-המאוחדות, כיון שהחלטה זו מטעה בשתי נקודות-מפתח. ראשית, הציונות הינה אידיאולוגיה רחבה הרבה יותר מאשר גזענות אנטי-פלסטינית גרידא, ותהא זו וכחנות פשטנית לצמצם אותה לכלל גזענות, או צורה של גזענות, ותו לא.
שנית, החלטת עצרת האו"ם אינה מהווה בסיס לאיזשהו מאבק סוציאליסטי נגד הציונות, כיון שאין היא מצליחה – בדומה לציונים וללאומיים הערבים גם יחד – להבחין בין הציונות והדיכוי שהיא נושאת בחובה מצד אחד, לבין קיומה של אומה ישראלית וזכויותיה מצד שני. כל ביקורת על הציונות, אשר אינה עושה הבחנה זו, מועדת למעשה לספק תחמושת בידי הציונים, בה במידה שהיא מוטעית מבחינה עקרונית.
שלילת חופש הדיבור מציונים אינה מוטעית רק בשל היות החלטת עצרת האו"ם מוטעית. הטעות היא גם בכך, שאם כי הציונות היא אידיאולוגיה בעלת יסודות גזעניים, הרי היא אינה צורה עיקרית של גזענות בבריטניה, והסכנה שבה שונה לגמרי מזאת שב"חזית הלאומית" ואירגונים דומים. הדרך להילחם בה ולשכנע מספר רב של אנשים החשים אהדה לישראל במידה זו או אחרת, הינה דרך ויכוח פתוח ואינפורמטיבי.
יתר על כן, החרמת "אגודות יהודיות" הינה מעשה המתעלם מן העובדה שאגודות אלה מעורבות בקשת רחבה של פעילויות, שרק אחת מהן היא התמיכה בישראל. על בסיס זה יהיה צורך להחרים כל מועדון של (מפלגת) ה"לייבור" או של תומכי המפלגה השמרנית, כיון שגם הם קשורים באירגונים התומכים במדינות בעלות סממנים גזעניים או במדינות בעלות תחיקה גזענית.
מיותר להוסיף שמבחינה טקטית, מערכה המנוהלת נגד אירגונים יהודיים הינה חסרת הצדקה: פעילות כזו מופיעה כצורה של אנטישמיות, ורק מחזקת את האהדה לישראל ולציונות.
סוציאליסטים התומכים בעם הפלסטיני חייבים שלא להיגרר לעמדות פוליטיות המבוססות על נוסחה חלקית, גם אם זה נובע מתוך תחושת סולידאריות.
המאבק נגד הציונות חייב להיות מאבק עקרוני, ועליו לנקוט עמדה פוליטית התואמת את טבעה של הבעיה ואת ההיסטוריה שלה.
תגובות על המאמר בגיליון 84 של "מצפן":
1. מאת ישראל שחק
2. מאת אריה פינקלשטיין